<h1>אור זרוע</h1>
<h2>דף ד:</h2>
פ"ק דמכות [ב' ע"ב] ת"ר ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממים. אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה. ואין גולין לערי מקלט. ואין משלמין את הכופר. ואין נמכרין בעבד עברי. משום רבי עקיבה אמרו אף אין משלמין על פי עצמם. מאי טעמא דר' עקיבה קסבר קנסא הוא וקנסא אינו משלם על פי עצמו. אמר רבא תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין פי' שעדיין לא שילם על ידו אלא שנגמר דינו לשלם. ר"נ אמר תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין. ומאי ניהו דלא עשה מעשה היינו דרבא. אימא וכן אמר ר"נ. ופי' רבי' שמואל זצ"ל דגבי ממון נמי דוקא כשנגמר דינו לשלם. ועד שלא שילם הוזמו אז חייב עד זומם לשלם. אבל אם כבר שילם ואחר כך הוזם אינו חייב לשלם דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ורבי' יב"א פי' דגבי ממון אע"פ שכבר שילם ואחר כך הוזם אפילו הכי חייב לשלם. דדוקא לגבי דיני נפשות שייך לומר ולא כאשר עשה שהרי כשנהרג על פיו זו היא עשייה שאי אפשר להחזירה ושייך לומ' בו כאשר זמם ולא כאשר עשה. אבל גבי ממון אם חייבו את ראובן על פיו לשלם לשמעון ושילם ואחר כך הוזם. הא עשייה זו אפשר להחזירה שהשמעון יחזיר לראובן מנה שלו ונמצא שלא עשה כלום. וכן אם פטרו את ראובן שלא לפרוע לשמעון והוזם עדיין יפרע לו. הילכך לא קרינן ביה ולא כאשר עשה. הילכך אפי' הוזם לאחר הפרעון חייב לשלם. וכדבריו כן נראה בעיני דתניא פ"ק דמכות [ה' ע"ב] (בדידי) [בריבי] אומר לא הרגו נהרגין. הרגו אין נהרגין. א"ל אביו בני ק"ו הוא א"ל לימדתני רבי' שאין עונשין מן הדין. משמע הא אי עונשין מן הדין. אמרי' כ"ש אם הרגו דנהרגין. מעתה גבי ממון דעונשין מן הדין כדאמרי' פ"ב דב"ק [כ"ה ע"ב] ותהא שן ורגל חייב' ברשות הרבים מק"ו וכו' כ"ש שאם הוזם אחר ששילם שחייב לשלם. אע"פ שיש לי לומר דעיקר דרשה סמיך אל אחיו כדתנן [מכות שם] אמרו להם והלא כבר נא' [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ואפי' עונשין מן הדין ממעטי' הרגו מלאחיו. אין נראה בעיני. דאי לאו אין עונשין מן הדין. הא איכא למימר כאשר זמם לעשות לאחיו שהיה כבר. ותו דאפילו את"ל דעיקר דרשה אלאחיו סמכינן למעוטי הרגו אכתי גבי ממון נחייב אפי' הוזמו לאחר ששילם דממונ' מקטלא לא ילפינן. והרב ר' משה בר יואל זצ"ל הכריע כדברי ריב"א זצ"ל דאמר לקמן בההיא שמעתא [מכות שם] חייבי מלקיות מנין ת"ל רשע רשע. חייבי גלות מנין ת"ל רוצח רוצח. ופרש"י זצ"ל דאמתני' קאי דאמ' אין עושין דין הזמה עד שיגמר הדין ויליף לה מנפש דמשתעי בחייבי מיתות. חייבי מלקות מנין. העידו שחייב מלקות והוזמו מנלן דאין לוקין אלא אם כן נגמר הדין תחילה על פיהם. והשתא אמאי לא בעי חייבי ממון מנין אלא משום דגבי ממון אפילו הוזמו לאחר ששילם חייב. להכי לא בעי לה דגבי חייבי מיתות הוזמו אחר שהרגו פטורין. אע"פ שיש לפרש דאאין עונשין מן הדין קא בעי ולא אמתני'. ולהכי לא קאמר חייבי ממון מנין משום דגבי ממון קיי"ל דעונשין מן הדין. מ"מ ראיה גדולה מפי' רש"י זצ"ל. ונראה בעיני דהלכה כר' עקיבה דעדים זוממים אין משלמין על פי עצמן מדפרשי טעמא רבא ורב נחמן. והא נמי [שם ג' ע"א] דאמר רב יהודה [אמר רב] עד זומם משלם לפי חלקו דחקיה לאוקמי אליבא דר' עקיבה ובאומר העדנו והוזמנו בב"ד של פלוני וחוייבנו ממון ש"מ דהלכה כר' עקיבה דעד זומם קנסא הוא ואינו משלם על פי עצמו. ולא מגבינן ליה בבבל ושליחותייהו נמי לא עבדינן דהא לא שכיח.
<h2>דף ה.</h2>
המטמא. היינו דאגע שרץ בתרומה של חבירו. המדמע דהיינו שעירב תרומה עם חולין של חבירו דהשתא מזבין להו בזול הואיל ואינו ראוי אלא לכהן. והמנסך שניסך יין של חבירו לע"ז ואסרו בהנאה. כך פי' רבי' שלמה זצלה"ה. ובפרק הניזקין [גיטין נ"ב ע"ב] אפליגו בה רב ושמואל. דרב אמר מנסך ממש. ושמואל אמר מערב. מאן דאמר מערב מאי טעמא לא אמר מנסך. אמך לך מנסך קם ליה בדרבה מיניה. ולא מצי למיתני' למתניתין דהניזקין במזיד חייב בתשלומין דהא עובד ע"ז ונסקל. ורב דאמר מנסך מאי טעמא לא אמר מערב. אמר לך מערב היינו מדמע שמערב בהיתר דבר האסור. ופי' רש"י זצ"ל כיון דאשמעינן דקנסוהו רבנן ה"ה ילפינן מיני' למנסך [ו]לא אצטריך למיתנייה. ושמואל מטמא ומדמע ומנסך דחייב קנסא הוא דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא מקנסא לא ילפינן. ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני למה לי צריכי. ופירש"י זצ"ל דהיינו רב דיליף קנסא מקנסא. אלמא רב ושמואל תרוייהו סבירי דהמטמא והמדמע והמנסך קנסא הוא. ותנן התם בהניזקין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. ואמר חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מאי טעמא היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו. ר' יוחנן אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מאי טעמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ומה טעם אמרו במזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. ואיתותב חזקי' התם. הילכך הואיל ורב ושמואל קיימי כר' יוחנן. ותו דאיתותב חזקיה מעתה הלכה כר' יוחנן דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא הוא. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרבי יוחנן מההיא דהשולח [גיטין מ"ד ע"ב] דאמר אביי נקטינן טימא טהרותיו ומת לא קנסו בנו אחריו היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידי' קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן. והכי נמי מוכח בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ז ע"א] דאסיק ומנא תימרא דמקנסא לא גמרינן דתניא בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך וחזרו לומר אף המדמע. חזרו אין לא חזרו לא מ"ט לאו משום דקנסא הוא וקנסא לא גמרי' מיניה. אלמא דסתמא דתלמודא סבר דקנסא הוי. וכן הלכה. ונראה בעיני. דאע"ג דקנסא הוי אפ"ה משלם על פי עצמו. דאפי' תימצי לומר דאמרינן בקנסא דרבנן מודה בקנס פטור. הכא חייב. דמידי הוא טעמא דחייבוהו רבנן אלא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. ואי אמרת דמודה פטור הרי כל שעה יטמא טהרותיו ויודה ויאמר פטור אני. אלא נפקא מיני' לכדאביי דלא קנסו בנו אחריו. דלחזקיה דאמר ממונא הוא בנו חייב לשלם. ותו נפקא מיניה דהואיל וקנסא הוא דאינו מורישו לבניו כדמשמ' בריש נערה שנתפתתה [כתובות מ"ב ע"ב] דאין אדם מוריש קנס לבניו. וההיא דריש המפקיד [ב"מ ל"ד ע"ב] דקאמר שילם לבניו מהו מצי אמר ליה כי אקני לך אבונא כפילא דעבדת לי' ניחא נפש' אנן לא. אלמא שהבנים יורשים את הכפל ההיא כגון דנגנב' לאחר מיתת המפקיד אי נמי כשעמד בדין עם הגנב מחיים.
<h2>דף ו:</h2>
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים פטור מלשלם. נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטורין מלשלם לאחר זמן חייבין. ה"ג הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים פטור מלשלם. וכן כתוב בפירש"י זצ"ל במקומה של משנה זו בפ' הבית והעליה [ב"מ קי"ז ע"ב] דלא כתב עלה ה"ג משמע שכך היה כתוב בספרו וכך היא הגירסא בספר רבינו ר' יצחק אלפס זצ"ל. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שגיר' הספרים שגורסים חייב לשלם אינו מיושב כי איך יתכן להקל עליו בזה שמזהירין עליו לקוץ ולסתור לפוטרו בכך עד הזמן (אם) שהזהירוהו [אם] היה לו להתחייב בנפילתו בלא אזהרה. ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיירי שהזיקו בשעת נפילה דאפי' היזק דנפילה גופ' מדמי ליה לבור דאע"ג דבור אינו הולך ומזיק ואלו הולכין ומזיקין יש ללמדם מבור דאע"ג דאפקרינהו חייב במה שמזיקין דרך הילוכן בלא כח אחר דלא גריע בהו היזק דנפילה שהולכין ומזיקין מהיזק תקלה שנתקלין בהן כשעומדין במקומן. כ"ש דעדיף טפי היזיקא דידהו שהולכין ומזיקין מהיזק דבור שאינו יכול לילך ולהזיק. ואין להקשות היאך מדמה היזיקייהו לבור בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה והא משמע בפרק המניח את הכד [כ"ט ע"ב] דמילתא דפשיטא היא לכולי עלמא דהמפקיר נכסי נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. והכא נמי אנוס הוא שבנין ונטיעה שעשה לא פשע כלום. וי"ל כיון שהזהירוהו לסתור ולקוץ שלא יזיקו והוא העביר הזמן הרי הוא חשוב פושע בכך והוי כמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וחייב.
תנו רבנן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וקל וחומר להקדש. ואוקמא רב אחא בר יעקב דמודה ר' ישמעאל דלא ישלם אלא דמי ערוגה לפי מה שהיא. ובהא פליגי כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק דר"י סבר בדניזק שיימינן דהא דכת' שישלם לו דמי נזקו מקרקע מיטב אשדות דניזק קאי ומשלם לו מזיק בדמי נזקו קרקע זיבורית שלו בשוה נזקו. שהרי היא כמיטב שדהו של ניזק. ור"ע סבר [בדמזיק שיימינן] למיטב דקרא דיהיב ליה מעידית דידיה וקיימא לן הלכה כר"ע מחביר(י)ו דבמזיק שיימינן. ולקמי' בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרוני' מר' אבא [כשהן שמין] בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין מאי מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי דניזק דלא אזלינן בתר מיטב דניזק. ואע"ג דהך זיבורית דמזיק כמיטב דניזק אמ' הואיל ולא הוי מיטב דעלמא לא יהיב ליה מיניה. אבל אי הוה לעלמא מיטב יהיב ליה מיניה אע"ג דאית ליה עידית למזיק דבשל עולם הן שמין. או דילמא למעוטי נמי דעלמא דשדהו דוקא דבשלו הן שמין וההוא דלגביה עידית הוי יהיב א"ל רחמנא אמ' מיטב שדהו ישלם ואת אמרת בשל עולם הן שמין. ואותביה ושני ליה. ותו מוקמינן לברייתות דלקמי' כתנאי דאיכא דסבר בשלו הן שמין ואיכא דסבר בשל עולם הן שמין וקיימא לן בשלו הן שמין כדמשמע פשטיה דקרא. ובפ' שני דייני גזירות [כתובות ק"י ע"א] אפליגו בה רב נחמן ורב ששת דרב נחמן סבר בשלו הן שמין ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין. ופסק רבי' חננאל זצ"ל הלכה כרב נחמן וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל.
<h2>דף ז:</h2>
ור"ת סובר דהלכה כרב הונא. ופוסק שיש שלשה דינין. בעל חוב. ובשכיר. ובנזיקין. בנזיקין או כסף או מיטב כדאית ליה דאע"ג דאית ליה קרקע [מצי] מסלק ליה בזוזי ובדלית ליה אפילו בסובין. ובע"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי. ואי לית ליה זוזי לא מצי למימר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי והב ליה כדמוכח בפרק הכותב [כתובות פ"ו ע"א] דאמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי [ד]אמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואמר ליה זיל שקול מארעא אמרינן ליה זיל את וזבין ארעא ואייתי זוזי והב ליה. אמר ליה ההוא תולה מעותיו בגוי הוה הוא עשה שלא כהוגן כן עשו לו שלא כהוגן. אבל אדם שידוע דלית ליה זוזי מגבי ליה קרקע או שאר שוה כסף. ואי אית ליה לא מצי לסלוקי אלא בזוזי. מדהוצרך האי גברא לתלות מעותיו בנכרי ש"מ דאי הוה ידיע דדידיה הוו הוה מגבינהו ניהליה על כרחיה. והיכא דקא טעין לוה לית לי זוזי טול קרקע. נראה בעיני אני המחבר דלא מצי המלוה לאשבועי ליה מההיא דפ' כל שעה [פסחים ל"א ע"א] דאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף משמעון ואזל שמעון ופייסיה ליה בזוזי. דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה אנן מטלטלי קא שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ואמר רבא אי פיקח שמעון מגבי להו ארעא והדר מגבי לה מינייהו. דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה אותן מהם. ופי' רבינו שלמה זצ"ל התם אי פיקח שמעון יטעון ויאמר להם אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע. ואי מצו יתמי למימר ליה אשתבע לן דלית לך זוזי. מאי אהניא. דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה אותן מהם. ופי' רבינו שלמה זצ"ל התם אי פיקח שמעון יטעון ויאמר להם אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע. ואי מצו יתמי למימר ליה אשתבע לן דלית לך זוזי. מאי אהניא ליה פקחותיה אלא ש"מ דלא מחייב אפילו שבועת היסת דהא בימי רבא כבר נתקנה שבועת היסת. ואפילו הכי לא מצו לאשבועי ליה. ותנן בפ' שני דייני גזירות [כתובות ק"י ע"א] שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה. אדמון אומר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני. וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו. ואוקמ' רמי בר חמא למתניתין דקתני זה גובה שטר חובו וכו' ביתמי דמיגבא גבי. אגבויי לא מגבי כלומר שהם גובים זוזי ואינם פורעים. דזוזי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ואמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דזה גובה וזה גובה קתני. ועוד ליגבינהו בע"ח ארעא ליתמי וליהדר וליגבה מינייהו דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו כו'. הרי משמע התם דאפשר דאית ליה זוזי. מדאוקמה רמי בר חמא ביתמי דגבי זוזי ולא מגבי וקא מהדר לי' רבא ליגבינהו ארעא. אלא אע"ג ד[ה]אי אפשר דאית ליה זוזי ולא ידענא בודאי דלית ליה אפ"ה מגבי להו ארעא ולא מצו למימר לי' אשתבע לן דלית לך זוזי הואיל ולא חזינן דאית ליה זוזי. ואף על גב דמייפינן כח היתומ' בכל דוכתא כ"ש בדיקנני דלא מצי למימ' לבע"ח הבא להגבותו ארעא או מטלטלי אשתבע לי דלית לך. ומשמע נמי מההיא דפ' כל שעה ופ' שני דייני גזירות דלא מצו למימר לי' אנן נטרינן לך עד דהוו לך זוזי אלא גובין מן הקרקע לאלתר כשבא להגבותו.
ולוקח שהיה מקחו מקח טעות נמי כן דינו כדמוכח לקמן בפ' הפרה [מ"ו ע"א] דאיתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. אמרי ונחזי אי גברא דזבין לרידיא לרידיא ואי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא. אמרי לא צריכא דזבין להא ולהא. ונחזי אי דמי רידיא לרידיא אי דמי נכסתא לנכסתא אמרי לא צריכא דאייקר בישרא וקאי בדמי רידיא. ואית ספרים דגרסי אמרי אי דליתנהו לזוזי לימ' להו שקול תורך וזיל דאמרי אינשי ממרי רשוותך פארי אפרע. לא צריכא דאיתנהו לזוזי. רב אמר הרי זה מקח [טעות] כו' ומשמע לפי אותה גירסא דאי ליתנהו לאותם מעות שנתן לו בעין אעפ"י שיש לו מעות אחרים לא יפרע אלא פארי. ואין נראה לר"ת ז"ל דכיון שנתן לו מעות דעתו שאם המקח בטל שישלם לו מעות ודין בעל חוב יש לו ולא דין מזיק. דמעות יהב ומעות שקיל. ונראה לר"ת זצ"ל כגירסת הספרים דגרסי אי דאיכא לאשתלומי מיניה לישתלם ואי דליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתוריה [בזוזי] דאמרי אינשי ממרי רשוותך פארי אפרע דכיון דליכא לאשתלומי מיניה בזוזי גובה את השור או מטלטלי או אפילו סובין כדין בעל חוב. ובשכיר אע"ג דלית ליה זוזי לבעל הבית אמרינן ליה לבעל הבית זיל טרח וזבין ואייתי ליה זוזי לשכיר דתנן בפ' הבית והעליה [ב"מ קי"ח ע"א] השוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה בתבן ובקש ללקט לו משלו או מן ההפקר. ואמר לו השכיר תן לי שכרי ואמר לו טול ממה שעשית בשכרך אין שומעין לו. פי' רש"י זצ"ל כל מה שליקטת יהא שלך אין שומעין לו. ואע"ג דבכל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף הכא בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע. ואמרי' נמי בגמ' דלא אמרינן ממרי רשוותך פארי אפרע כלומר לא אמרינן לשכיר קבל מבעל הבית בעל חובך אפי' נתן לך סובין קבל. אלא בעל הבית יטרח ויזבן וייתי זוזי לשכיר. כך פסק ר"ת ז"ל אילו שלשה דינים בנזיקין. ובבעל חוב ובמקח טעות. ובשכיר.
מי שהיה לו לשלם לנזקין ולבע"ח ולכתובת אשה ואין לו אלא עידית כולם גובין מן העידית והקודם בשטר קודם לגבות. ונזיקין בעמד בדין. אין לו אלא בינונית כולם גובין מבינוני'. אין לו אלא זיבורית כולם גובין מן הזיבורית. יש לו עידית ובינונית וזיבורית נזקין בעידית ובע"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. היו לו עידית ובינונית נזקין בעידית ובע"ח וכתובת אשה בבינונית. בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. עידית וזיבורית נזקין בעידית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית. ודייקינ' ממציעתא דקתני בינונית וזיבורית נזקין ובע"ח בבינונית דבשל עולם הן שמין. דאי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית דהא מיטב היא לו וידחה בע"ח אצל זיבורית. ושנינו לעולם בשלו הן שמין והכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו עידית ומכרה לאחר הלואה דאישתעבד ליה בינונית לבע"ח מעיקרא בעוד שהיתה עידית שלו. אבל היכא שלא היתה לו עידית מעולם כי אם בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית וכן אמר רב חסדא כגון שהיתה לו עידית ומכרה. הכי נמי מסתברא מדקתני אחריתי בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית קשי' אהדדי. אלא כאן שהיתה לו עידית ומכרה. כאן שלא היתה לו עידית ומכרה. ונראה בעיני דהכי הלכתא כדשנינן כגון שהיתה לו עידית ומכרה. דהא קיי"ל הלכתא דבשלו הן שמין כדפרישי' לעיל והני שינויי דשנינן בתר הכי לא סמכינן עלייהו.
<h2>דף ח.</h2>
תנו רבנן מי שהיו עליו נזקין וכתובת אשה ובע"ח והיו לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרן לאחד או לשלשה בני אדם ביום אחד נכנסו הלקוחות בדין המוכר מי שלקח העידית יפרע לניזק ולוקח בינונית ישלם את החוב ולוקח זיבורית ישלם את הכתובה. מכרן זה אחר זה כולן גובין מן האחרון אין לו כדי סיפק שלשתן שאין אותה קרקע שוה כל כך גובה את המותר מלוקח שלפניו. אין לו לזה גובה משלפני פניו. ודייקינן האי מכרן לאחד ה"ד אילימא בבת אחת בשטר אחד. השתא לשלשה בני אדם דאיכא למימר חד מינייהו קדים דאי אפשר לצמצם לקבל קנין משלשה בני אדם בבת אחת אמרת כולן נכנסין תחת הבעלים הואיל ואין ניכר מי שהקדים בשטר המכר. מכרן לאחד בקנין אחד דמילתא דשכיחא מיבעיא. אלא בזה אחר זה שלקח עידית ואחר כך בינונית ואחר כך זיבורית. ומ"ש שלשה [ד]כל חד וחד (ד)מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו האי נמי נימא לכל חד וחד הנחתי לך מקום לגבות. כי היכי דכולן ניזיל בתר זיבורית. הכא במאי עסקינן שלקח עידית באחרונ' דניחא ליה למיתב להו כדינייהו ולא ליזלו בתר בתרייתא. וכן אמר רב ששת כגון שלקח עידית באחרונה. אי הכי ליתו כולהו וליגבו מעידית שנשארה בת חורין בעל כרחו דמצו למטען הנחת לנו מקום [לגבות]. משום דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא לשטרא דזיבורית למריה ואזליתו כולהו ושקליתו מזיבורית, אי הכי בנזקי' נמי נימא הכי אי שקלת מבינונית כדינך שקלת ואי לא מהדרנא שטריה למריה ושקלת מזיבורית ואמאי קאמרת דנכנסו תחת הבעלים ושקל ניזק מעידית. אלא מדלא טעין הכי הכא במאי עסקינן דאותו שהיה עליו נזקין ובע"ח וכתובת אשה (ו)מת והניח יתומין וכיון שלא הניח קרקע ליתומין אלא מטלטלי ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. אעפ"י שמחזיר להם לוקח קרקע הוה ליה כיתמי שקנו קרקע אחר מות אביהן ואין הבע"ח חוזר עליהן. הילכך ליכא למימר הכי. אלא להכי לא גבי מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין משום תקנתא דילי תקנתא דלוקח אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא שקולו כדינייכו. וא"ת היכי גבו הנזקין מן הלוקח והא מלוה על פה היא וקיי"ל דאינה גובה מן הלוקח. יש לומר דסבר האי תנא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. ונראה דהכי קיי"ל [ד]בפ"ק דקידושין [י"ג ע"ב] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאוריי' ואינה גובה מן הלקוחות דלית להו קלא. וקשיא דרב פפא אדרב פפא דשלהי גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. משמע אבל שעבודא לאו דאורייתא. ויש לומר דההיא דפ"ק דקידושין איירי במלוה הכתובה בתורה. דהא מייתי לה התם אההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דההיא מלוה הכתובה בתורה היא שכבר הקריבה חטאתה שחייבוה מן התורה וההיא דגט פשוט דמלוה שאינה כתובה בתורה דאע"ג דכתי' [דברים כ"ד] האיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' אפ"ה לא מיקרי מלוה הכתובה בתורה שהרי אפילו לא היה כתוב בתורה מסברא הייתי יודע שאם לוה מחבירו מנה שחייב לשלם לו ומשום הכי לא הוי מלוה הכתובה בתורה. אבל נזקין וערכין דמסברא לא הייתי יודע שחייב דהא לית ליה מדידיה כלום אם לא שכתוב בתורה. נמצא דלגוביינא כתיבא הילכך שיעבודא נמי איכא.
מיהו אין מכאן ראיה דהכי הלכתא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. דמצינא למימר דטעמא דרב פפא לא משום דכתובה בתורה אלא משום דסבר שעבודא דאורייתא אפילו במלוה על פה. וההיא דגט פשוט קא פסיק אליבא דמאן דלית ליה שעבודא דאוריית'. וההיא דקידושין אליבא דמאן דאית ליה שעבודא דאורייתא. אי נמי בגט פשוט הכי קאמ' עשו תקנה בשביל הלקוחות אמאי לא עשו נמי תקנה בשביל היורשין וקאמ' בשביל שלא תנעול דלת בפני לוין. אלא נראה אדרבה דקיימ' לן דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא מההיא דפ"ק דקידושין [כ"ט ע"א] ודפ' יש בכור [בכורות מ"ט ע"ב] דת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו. אמר רב יהודה הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מ"ט דמצוה דגופיה עדיף כי פליגי דאיכא חמש סלעים משועבדים וחמש סלעים בני חורין. ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. בהני חמש פריק ליה לבריה אזיל כהן טריף חמש משועבדות לדידיה. ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הילכך מצוה דגופיה עדיף. ור' יהודה ורבנן הלכה כרבנן. ותו דתנן בפ' יש בכור [מ"ח ע"ב] אחת שבכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן חמש לכהן. מת אחד בתוך שלשים האב פטור. מת האב והבנים קיימין ר' מאיר אומר [אם נתנו] עד שלא חלקו [נתנו ואם לאו] פטורין. ר' יהודה אומר הנכסים נתחייבו. ואוקמא רבא [שם ע"א] דמת האב אחר שלשים וליכא אלא חמש סלעים [כו'] ודכולי עלמא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכולי עלמא אית להו דרב פפא דאמר מלוה על פה גובה [מן היורשין ואינו גובה] מן הלקוחות. והכא בחמש ולא בחצי חמש פליגי אלמא דקסבר רבא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא אע"ג דקשיא דר' יהודה אדר' יהודה מ"מ שמעינן מהתם דרבא סבר לאו ככתובה בשטר דמיא. ותנן בפ"ק דערכין [ו' ע"ב] הגוסס והיוצא ליהרג לא מעריך ולא נערך. ר' חנינא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב לשלם. ואמרינן בגמ' דבאם הזיק פליגי ת"ק סבר אם הזיק אינו חייב לשלם ר' יוסי סבר חייב לשלם. במאי קמיפלגי אמר ר' יוסף במלוה על פה גובה מן היורשין ת"ק סבר מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין ור' יוסי סבר מלוה על פה גובה מן היורשין. רבה אמר דכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה בתורה קא מיפלגי ת"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ור' יוסי סבר ככתובה בשטר דמיא. וקיי"ל כרבה דפליגי במלוה הכתובה בתורה אי ככתובה בשטר דמיא אי לאו. וקיי"ל כרבנן דלאו ככתובה בשטר דמיא. ואע"ג דר' יוסי נמוקו עמו אפ"ה אין הלכה כמותו במקום רבנן. כדתנן בפרק פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] בכור שנסמא עינו ושנקטעה ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בית הכנסת. ר' יוסי אומר אפילו אם יש שם עשרים ושלשה אינו נשחט אלא על פי מומחה. ואמר רב חננאל אמר רב אין הלכה כר' יוסי. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. מהו דתימא ר' יוסי נמוקו עמו קמ"ל. הא למדת דאין הלכה כמותו במקום רבים הילכך הכי מסתברא דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ולא גביא מן הלקוחות. ותנן בפ' האומר משקלי עלי [ערכין כ' ע"א] ערכי עלי ומת יתנו יורשין. דמי עלי ומת לא יתנו יורשיו. ואמרי' בגמ' ש"מ מלוה על פה גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא. ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר היא דמיא. לא הכא במאי עסקינן כשעמד בדין. ואי איתא דהילכתא היא נימא אין הכי נמי דודאי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. אלא ש"מ דלאו הילכתא היא. מיהו לאו מילתא היא דהא קיי"ל דמלוה על פה גובה מן היורשים. ואפ"ה מסיק ש"מ מלוה על פה גובה מן היורשין אלא מסיק הכי לאקשויי למאן דסביר' ליה איפכא. מיהו הכי מסתברא דמלוה הכתובה בתורה [לאו] ככתובה בשטר דמיא ולא גביא מן הלקוחות.
והא דנזקין גבו מן העידית היינו דוקא כשעמד בדין כדאמ' פ' שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"א] גבי לאכילת פירות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו וכו' ובשילהי גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"ב] גבי מלוה על פה גובה מן היורשין ובפ"ק דערכין [ו' ע"ב] גבי גוסס והיוצא ליהרג וגבי היוצא ליהרג ושחבל באחרים. ובפ' האומר משקלי עלי [ערכין כ' ע"א] גבי ערכי עלי ומת. ואע"ג דאיכא למימר דתנא דברייתא סבר דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וגביא מלקוחות ואף על פי שלא עמד בדין. לענין הלכתא מסתבר דלא גבי אלא אם כן עמד בדין. והא דתנינ' בברייתא אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו. אומר רבינו יצחק בר מרדכי אשר זצ"ל שאם באו בבת אחת כל הקודם בשטר יגבה מן האחרונים תחילה [בין עידית] בין בינונית ובין זיבורית והמאוחר ממנו יגבה אחריו משלפניו והמאוחר יותר יגבה משלפני פניו. ואם הנזקין קודמין ובע"ח אחריו וכתו' אשה באחרונה ובאו שלשתן לגבות כאחד הנזקין קודמין לגבות מן האחרון אפי' יש זיבורית ביד אחרון ובע"ח גובה אחריו. ואם אין לו גובה משלפניו ואפילו יש עידית משלפניו וכתובת אשה משלפני פניו. ואפילו היא עידי עידית ואין הנזקין יכולין לומר נמצא שהורע כחם מבע"ח וכתובת אשה ליטול בזיבורית ודינם בעידית. שכך הוא הדין המוקדם שיעבודו קודם לו לגבות תחילה. ואם בא לגבות משלפניו יכול לומר [לו] הנחתי לך מקום לגבות מן האחרון ואין אני משועבד לך.
<h2>דף ח:</h2>
פירש רש"י זצ"ל הא דפריך לעיל אי הכי בנזקין נמי נימא הכי אי שתקת ושקלת מבינונית שקלת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ושקלת לזיבורית. ולא פריך נמי לבע"ח. דמאי לימא [ליה] אי שקלת זיבורית שקול ואי לא מהדרנא [שטרא ד]זיבורית למריה ותשקול מינה. מצי אמר ליה האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית אתה רוצה ליתן לי. ולהכי ליכא למימר הכי. וקשה דהא פרכינן ולייתו כולהו (לייתו) [וליגבו] מעידית. ושנינן משום דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ואזליתו כולכו ושקליתו מזיבורית. והשתא (ניחא) תינח נזקין ובע"ח אלא אשה תימר לי' לכשתחזיר דהא השתא זיבורית נמי אתה רוצה ליתן לי. הילכך אומר ר' יצחק בר שמואל זצ"ל דכך הוא הדין דכיון שיכול להחזיר כאילו החזיר ולא מצי למימר ליה האי לכשתחזיר בין שאינו מפסיד בהחזרתו בין שמפסיד. וכי האי גוונא בפ' בתרא דכתובות [ק"ט ע"ב] דתנן התם מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכ"א יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר. ואמרינן בגמ' שפיר קאמר אדמון. אמר רב יהודה אמר רב כגון שהקיפוהו ארבעה בני אדם מארבע רוחותיו אי הכי מאי טעמא דאדמון אמר רבא בארבע' דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד דכולי עלמא לא פליגי דמצו מדחו ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מכל מקום דרכי גבך הוא ורבנן סברי אי צייתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו. אלמ' אע"ג דאינו מפסיד בהחזרת השטרות וכשאינו מחזיר מרויח דמ"מ דירכה (גבייהו) [גביה] הוא אפ"ה לא מצי למימר ליה לכשתחזיר. דהכי דינא הואיל שיכול להחזיר אעפ"י שלא החזיר כאילו החזיר. והא דפריך (משמעתין) [בשמעתין] מנזקין ולא מבע"ח רבותא נקט שהקשה אפי' מנזקין וכ"ש שיקשה מבע"ח. אי נמי נקט נזקין משום דבעידית קא עסיק' כגון שלקח עידית באחרונה והקשה אי הכי ליתו כולהו וליגבו מעידית. ותירץ משום דאמר אי שתקיתו. וחזר והקשה אי הכי נזקין נמי לא ניגבו מעידית מטעם זה. אבל מבעל חוב לא מצי למיפרך אלא מבינונית להכי לא פריך מיניה. הלכך הכי הלכתא בכל מקום שהלוקח נוצח בהאי טענה דאי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרי למרייהו (ו)לא מצי שכנגדו למימר ליה לכשתחזיר אעפ"י ש[אינו] מפסיד. מיהו יש ליישב פי' רש"י זצ"ל דלעולם להכי לא פריך מבעל חוב משום דמצי אמר ליה לכשתחזיר. ואינו דומה לכתובת אשה דכיון שאינו מפקיע כחה שהיה לה בראשונה לא מציא למימר לכשתחזיר. אבל בעל חוב שדינו בבינונית ועל ידי החזרה בא להפקיע כחו לזיבורית מצי למימר ליה לכשתחזיר. וכן ההיא דכתובות נמי אינו מפקיע כחו שהיה לו מתחילה דמתחילה נמי כשהיה הקרקע ביד ארבעה לא היה יכול להוציא הדרך מידם. ורש"י זצ"ל דחק התם אי שתקת (ומחילנא) [ומוזילנא] גבך פורתא ממאה מנה. ולא נהירא דלמה יזלזל אצלו כיון דקתני יקח לו דרך במאה מנה. מיהו הא ודאי הלכתא היא דכל היכא שאם היה מחזיר היה מפסיד לא מצי למימר ליה לכשתחזיר כמו נזקין דאי לא מחזיר שקלי מבינונית ואי מחזיר שקלי מזיבורית ולא מצו למימר ליה תן לנו מעידית או לכשתחזיר נגבה (מעידית) מזיבורית. ושמעינן משמעתין דראובן שהיו עליו נזקין וכתובת אשה ובע"ח וקנה ממנו שמעון עידית ובינונית וזיבורית וקנה (מ)שמעון עידית באחרונה ומת ראובן ובאו כולם לגבות מעידית בעל כרחו בטענה דהניח להם מקום לגבות דלא מצי למימר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא [דזיבורית] ליתמי דראובן כדאוקימנא דהיינו טעמא דלא טעין הכי דביתמי עסקינן. דאותו שהיו עליו נזקין ובע"ח (ומתנה) [וכתובה] מת והניח יתומים וכיון שלא הניח קרקע ליתומים אלא מטלטלי ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי אע"פ שהיה מחזיר להם האי לוקח קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן ואין הבע"ח חוזר עליהן. אבל בההיא דכתובות גבי אבדה שדהו בחד דאתי מכח ארבעה אפילו מתו אותם ארבעה המוכרים אפ"ה מצי טעין אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטר' ליתמי ולא מצי לאשתעויי דינא בהדייהו. ושמעינן נמי משמעתין דראובן שהיו עליו נזקין ובעל חוב וכתוב' אשה והיו לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרם לשמעון ומכר לו זיבורית בראשונה ואח"כ בינונית ואח"כ עידית ובאו לגבות משמעון מעידית מפני שהניח להם מקום והיתה בת חורין כשנשתעבדו זיבורית ובינונית לא מגבי להו שמעון אלא כדינייהו. נזקין בעידית ובע"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית כדאוקימנא לשמעתתי' שלקח עידית באחרונה. והיינו טעמא דלא גבו כולם מעידית משום דאמר להו טעמא [מאי] אמור רבנן אין נפרעים מנכסי' משועבדים במקום שיש בני חורין [משום] תקנתא דלוקח אנא בהא תקנה לא ניחא לי שקולו כדינייכו. אבל ראובן שמכר שדה לשמעון והניח שדה אחר לעצמו לא מצי בע"ח דראובן למיגבי משמעון. דאמר מקום הנחתי לך ביד [ראובן] וכן נמי אם חזר ראובן אחר כך ומכר ללוי אותה שדה שהניחה בידו אין בע"ח דראובן גובה משמעון אלא מלוי. כי האי גוונא אמור רבנן אין נפרעים מנכסים משועבדים היכא דאיכא נכסי' בני חורין.
ראובן שהיו עליו נזקין ובע"ח וכתובת אשה והיו לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרם לשמעון ומכר לו עידית באחרונה והלך שמעון שהוא לוקח ראשון ומכר בינונית וזיבורית ללוקח שני ושייר עידית לפניו. פשיטא דאזלי כולהו נזקין ובע"ח וכתובת אשה וגבו עידית דאחרונה היא ושעבודא עלה דידה רמיא. ובינונית הא לית ליה השתא דלמצו למימר גבו מינה דלא ניחא בתקנתא דרבנן דאמור אין נפרעין מנכסים משועבדים היכא דאיכא נכסי' בני חורין. אלא מכר שמעון ללוקח שני עידית ושייר בינונית וזיבורית מאי מי אזלי כולהו בתר לוקח שני שהרי האי לקח שיעבודן. דמלוקח ראשון לא גבו דאמר להו בעינא בתקנתא דרבנן ועידית דהוות בת חורין בשתי לקיחות הראשונות שלכם היא. מאי. סבר אביי למימר אתו כולהו גבו מעידית מטעמא דפרישית. אמר ליה רבא מה מכר לו לוקח ראשון ללוקח שני כל זכות שתבוא לידו וכיון דאילו אתו לגבי לוקח ראשון והיתה עידית בידו מצי אגבוניהו מבינונית. ואע"ג דכי זבנה לבינונית אכתי עידית בת חורין הואי ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. מצי למימר להו לא ניחא לי בהאי תקנה. לוקח שני נמי מצי למימר להו זילו גבו מבינונית דכי זבין לי לוקח ראשון ארעא בכל זכותא דהוה ליה בגווה [זבין]. והלכא כרבא. בפרק הכותב [כתובות פ"ו ע"א] אמר אמימר משום רב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי. לבע"ח מסלקינ' ליה בזוזי ואשה מסלקינ' לה בארעא האי כי דיני' והאי כי דיני'. ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד. לבע"ח יהבינן ליה ולא יהבינן לאשה מאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. פירש רבינו חננאל זצ"ל. וזמנן יום אחד או לוה ואח"כ קנה נכסים דליתא תמן דינא קדמתא. לבע"ח מצי לסלוקי ליה בזוזי כי דיניה מחיים דקיי"ל ואפי' מגלימא דעל כתפיה. הלכך אפילו לאחר מיתה אי תפסי הני זוזי אשה ובע"ח מחיים בע"ח שקיל להו ואיתתא שקלא לה לארעא כדינא דקיי"ל כתובה אפילו מחיים ממקרקעי ולא ממטלטלי. וגרסינן במס' קידושין בפ' האומר [ס"ה ע"ב] שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם. זה אומר זאת אשתי וזה עבדי וזו חבילתי. ואשה אומרת אלו שני עבדיי וחבילה שלי. צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מכלל דרבנן אפילו מחיים ממטל[טל]י לא. ועוד מפורש במס' נדרים פ' ר"א [ס"ה ע"ב] הלכה פותחין לאדם בכתו' אשה. ואי לית ליה לא ארעא ולא זוזי אלא שיעור לאיפרועי או אשה או בע"ח כיון דזמנן יום אחד או לוה וחזר וקנה דשניהם שוין דקיי"ל [ב"ב קנ"ז ע"ב] דין יחלוקו. וידחה דין קדימה. בכל כי האי גוונא לאו כשני שטרות היוצאים ביום אחד דמו כי אין דנים אותם כשודא דייני אלא לבעל חוב יהבינן ליה ולאשה לא יהבינן ולא מידי אלא אם כן משתייר בתר דאפרע בע"ח מהאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. והקילו בזה כשאר קולי כתובה. ויש אומרים אין דין זה אלא בשני שטרות היוצאים ביום אחד בלבד דקיימא לן שודא דדייני. אבל לוה וחזר וקנה נכסים קיי"ל דהלכתא יחלוקו. וכן מטלטלין בזמן הזה האשה והבעל חוב שוין והדין לחלוק כפי מעותם. וכן דעתינו נוטה שיחלקו לפי מעותם האשה והבע"ח. עכ"ל רבינו חננאל זצ"ל. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב מסקנא ופסק בין ששטר חוב וכתובה יוצאים ביום אחד. בין לוה ואח"כ קנה בין מטלטלין בזמן הזה הואיל ושיעבודא דידהו בהדי הדדי קא אתי וליכא דינא דקדמיה לחד מינייהו אי ליכא [אלא] כשיעור דשקיל מינייהו חד. לבע"ח יהבינן. לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. עכ"ל. ירושלמי בפרק הכותב [כתובות פ"ט ה"ב] מלוה בשטר ומלוה בעדים יתננו למלוה בעדים גבי מי שמת והיה לו פקדון ביד אחרים איירי שהנפקד יתן למלוה בעדים.
אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר מהן שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן. רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולא אמרן דגובה מלוי אלא דזבן בינונית אבל זבן לוי עידית וזיבורית אין בע"ח גובה הימנו דאמר ליה לוי להכי טרחי וזבנית ארעא דלא חזיא לך. ואפילו זבן בינונית נמי לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותה גבי שמעון. אבל שייר בינונית דכוותה גבי שמעון אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו. ואע"ג דאמרינן אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית. אפ"ה הכא גובה שפיר מלוי משום דכולהו משועבדי נינהו. לכאורה היה נראה מכאן לדקדק דסבר רבא דבשל עולם הן שמין. משום דקשה מה צריך לטעם דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. תיפוק לי דאמר ליה מקום הנחתי לך לגבות הימנו כמו שבק בינונית דבסמוך. אלא הכי פירושא זבן עידית או זיבורית. כלומר זבן עידית ושבק זיבורית או זבן זיבורית ושבק עידית. ואי סבירא ליה דבשלו הן שמין היכי מצי למימר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך על כרחו היה לו היכר בשדותיו כיון שיודע שאין לו בינונית א"כ זיבורית שקנה חזיא ליה שהיה שיעבודו עליה כדאמרינן לעיל עידית וזיבורית בע"ח בזיבורית. להכי נראה דסביר' ליה לרבא דבשל עולם הן שמין. והא דקאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך לפי שלא היה מכיר בשדותיו והיה סבור כשלקח זיבורית שהיו לו עדיין בינונית. ולא אצטריך להאי טעמא דלהכי טרחי וזבני אלא משום זבן זיבורית ושבק עידית. אבל משום זבן עידית ושבק זיבורית לא היה צריך ליה. כיון שהיה שמעון יכול לדחותו אצל זיבורית גם לוי ידחה אותו כמו כן. דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כדלעיל. ולפי זה היה קשה שיהיה רבא דלא כהלכתא דפסקינן לעיל כרב נחמן דאמר בשלו הן שמין. וי"ל דלעולם רבא סובר דבשלו הן שמין והא דקאמר אבל זבן זיבורית ועידית איירי שפיר בשבק בינוני' ולא סגי ליה בטעמא דהנחתי לך מקום לגבות הימנו דשמא הוא היה אוהב זיבורית יותר מבינונית ובעל חוב בעל כרחו של שמעון היה יכול ליקח זיבורית טפי פורתא כדמשמע לעיל דפרכינן שאם לא כן נעלת דלת בפני לוין.
<h2>דף ט.</h2>
אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע. למאי הלכתא אילימא לענין מיטב היינו דרב הונא דאמר בסמוך או כסף או מיטב ואלא לשני אחים שחלקו אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ובא בע"ח ונטל קרקע בשביל חוב אביהן. דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים עם אחיו והיינו דקאמר הרי הן כקרקע דבעל כספים יפרע חצי חובו של אביו. פשיטא האי ברא והאי לאו ברא בתמיה. כלומר וכי בעל כספים לאו ברא לפרוע חוב אביהן אבל בעל קרקע ברא. אלא ודאי רב אסי לאו הא קמ"ל. ואיכא דאמ' דאדרבה לאידך גיסא דאמר להכי שקלי כספים דאי מיגנבי לא מישתלמנא מינך ולהכי שקלת ארעא דאי מיטרפא לא מישתלמת מינאי. הלכך הואיל והדבר שקול המוציא מחבירו עליו הראיה. אי נמי נראה בעיני דהאידנא דתקון רבנן דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב [הוי כמו] זה נטל קרקע וזה נטל קרקע דקיי"ל דבטלה מחלוקת.
האחין שחלקו ובא בעל חוב של אביהן ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה המחלוקת כלומר אותה חלוקה בטלה וחוזרין וחולקין בשוה חלק הנשאר. ושמואל אמר וויתר איבד שאינו חוזר על אחיו. רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע או רביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו כיורשין דמו ועל שניהם לפרוע הלכך מחצית חלקו יחזיר לו. ושמואל אמר וויתר קסבר האחין שחלקו כלוקח שלא באחריות דמו. ורב אסי מספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר לו מחצית חלקו ולא יוכל לסלקו במעות. ואי כלקוחות דמי. בפ' בית כור [ב"ב ק"ז ע"א] מייתי לה. ופסק' הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת. ופירש רבי' שמואל זצ"ל והלכתא בטלה מחלוקת היכא דחלקו שנים לשני חלקים ואח"כ בא להם אח ממדינת הים. אי נמי טעו בחלוקה לחלק ביניהם שדה שגזל אביהם ונמצאת יוצאה מתחת יד אחד מהם ונמצא שמתחילה נטל האחד יותר מחבירו ד[חוזרין ו]חולקין בשוה דדמיא לבע"ח שנטל חלקו של אחד מהן דחוזרין וחולקין בשוה. והוא הדין אם נטל חצי חלקו דצריך להפיל גורלות. על ה[כל] דלא פלוג רבנן בנטל בע"ח חלקו של אחד מהם בין כולו לחציו. ושמע' נמי מהכא דהאחין שחלקו כיורשין ולא כלקוחות. עכ"ל.
<h2>דף י:</h2>
תניא חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו אחרון חייב. ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא שהיה מסורבל בבשר היכי דמי אילימא דבלא איהו לא מיתבר פשיטא. אלא דבלאו איהו נמי הוה מיתבר מאי קא עביד. לא צריכא דבלא איהו הוה מיתבר בתרתי שעי ואתא איהו ותברה בחדא שעתא דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימי'. ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר כלל שאתם גרמתם עמדי שהיה לכם לעמוד כשישבתי ומדלא עמדתם עמי שברתם כמוני. לא צריכא דבהדי דקא סמך בהו הוה מיתבר שנסמך עליהם ועיכבן מלעמוד. מהו דתימא כחו לא כגופו דמי קמ"ל דכחו כגופו דמי דכל היכא דכחו תבר גופו נמי תבר. מסקנא דשמעת' דאחרון חייב דוקא דמסורבל בבשר וכגון שנסמך עליהן ועכבן מלעמוד. אבל אם אינו מסורבל בבשר ולא עכבן מלעמוד כולם חייבין.
מעשה בבני אדם שישבו על ספסל אחד ושברוהו וחייבם הרב ר' עזריאל זצ"ל לשלם. ורבי' שמואל בן הרב ר' מאיר פטר אותם משום דלסתם בני אדם ספסל שאול לכל הבא לישב דסתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה. אבל פפא בר אבא היה משונה ועב יותר משאר בני אדם. ולבני אדם כמותו אין סתמו שאול. וצ"ל כפי פירושו דהאי דמסיק כגון פפא בר אבא דאכולהו חמשה קאי מדקאמר אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימ' דמשמע שאם היה נשבר תחתיהן היו חייבין. ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקיימי קא סמיך עלייהו אין צריך לפרש דקאי אלא אאחרון בלבד דמעיקרא קס"ד דקאי אכולהו היינו משום דלא ידע לפרושי מתנית' בענין אחר. ור"ת זצ"ל מפרש דנקט פפא בר אבא משום דאסקינא דברייתא אשמעינן דכחו כגופו דמי. ודוקא פפא בר אבא שהיה אדם כבד ומתוך כבדו מונען מלעמוד שהיה סומך עליהן. אבל שאר בני אדם שאינם כבדין כ"כ דאין סמיכתן מעכבתן מלעמוד. אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין.
<h2>דף יא.</h2>
אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזיקין. ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי. פי' רש"י ז"ל מנהג דיינים הוא דאין שמין הפחיתה לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין את הנבלה והשברים לבעלים אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו. אלא לנזקין שמין כדכתי' [שמות כ"א] והמת יהיה לו. איבעיא להו. ואני אומר אף לשואל שמין ואבא מודה לי או דילמא ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי. ת"ש דההוא גברא דשאל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים נרגא מעליא ש"מ אין שמין. אדרבה מדאמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתק ש"מ שמין. אמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן רב פפי אמר אין שמין. והלכתא אין שמין. אבל לשואל שמין כדרב כהנא וכרב אסי. והקשה רבי' שמואל זצ"ל והא קיימ' לן ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. והשתא אי אית ליה לדידיה יהיב ליה דידיה מיבעי. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דלענין פחת שברים ולענין פחת נבילה קאמר דמה שנפחתו משעת מיתה ושבירה עד שעת תשלומין אין הפסד לבעלים אלא לגנב ולגזלן ואין שמין אותם משעת מיתה ושבירה. והא דקאמר ליה זיל שלים נרגא מעליא לאו נרגא מעליא ממש שהשברים יכול ליתן לו. אלא זה קורא נרגא מעליא כיון שמשלם פחת. שוה נרגא מעליא ואין המשאיל מקבל עליו שום פחת. וכן יש לפרש ההיא דהשואל בב"מ [צ"ז ע"א] דפסקינן הלכתא כרב כהנא וכרב אסי ומהדר ליה תבריה. כלומר מה מהדר ליה תבריה לפי שויים בשע' שביר'. והפחת יפסיד המשאיל דס"ל דלשואל שמין כמו לנזקין. מיהו לפירש"י זצ"ל אתי טפי בפשיטות לישנא דמהדר ליה תבריה. ותו יש לפרש דהא דקיי"ל ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין לבר מגנב וגזלן דכתי' [בהו] אשר גזל [ויקרא ה'] כעין שגזל. הלכך צריך להחזיר או גזילה או דמיה דמה לי הן ומה לי דמיהן. אבל סובין לא. וכן משמע בירושלמי דפרקין [ה"א] מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן אמ' ר' אבא בר ממל אמר קרא [שמות כ"ב] חיים שנים ישלם ולא מתים. מיהו יש לומר דהא דקאמר ולא מתים היינו ולא מה שהוזלו בשעת מיתה כמו שיקרו בשעת היזק קרי חיים כמו [הלשון] אחייה לקרן כעין שגנב דפרק מרובה [ס"ה ע"א]. וכן משמע בירושלמי דפ"ק דקידושין [ה"ד] דקאמר מנין שאין הבעלים מטפלין במיתה א"ר אבא בר ממל אמר קרא חיים שנים ישלם ולא מתים ויש מפרשים דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שלא נפתח להם השברים לשלם אלא נאמר לו לשלם נרגא מעליא ואם בא לשלם השברים הרשות בידו. אבל מזיק על ב"ד מוטל לשום לו אעפ"י שלא טען. והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו גניבה מיד כשהוציאוהו מרשות הבעלים. אבל מזיק לא נתחייב אלא במה שהזיק. ומאן דאמר אף לשואל [אין שמין] כיון דחייב באונסין נמצא שקנאה כשהוציאה מרשות הבעלים והדמים מתחייב הוא כמו גנב וגזלן.
<h2>דף יא:</h2>
אמר עולא אמר ר' אלעזר האחין שחלקו מה שעליהן שמין. מה שעל נשיה' ובניהן ובנותיהן אין שמין. דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מיחייבי להו למיתי דלאו אורח ארעא לאתויי מלבושי נשים וקטנים לב"ד ומחלי אהדדי. ופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהיינו דוקא בגדים של חול אבל של שבת שמין. והכי אמרינן בירושלמי [קידושין פ"א ה"ד]. אמר רבא פעמים אף מה שעליהן אין שמין משכחת לה בגדול אחי העוסק בנכסים להכניס ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחין דליכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכי דלישתמען מיליה וגמרי ומחלי ליה. מיהו אם ירצו למחות בידו שלא להתכסות כולי האי במלבושים נאים הדין עמהם. אבל היכא שלא מיחו סתמא דמילתא גמרי ומחלי ליה. תנן בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ג ע"ב] הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים סתם בעודם בתפוסת הבית השביחו לאמצע ויטלו קטנים כגדולים. ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן. פי' רבינו שמואל זצ"ל אם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו בצבור ראו מה שהניח לנו אבינו ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו בלתי לחלוק. אז השביחו לעצמן. הרי פירש אם אמר בפני עדים או בצבור הרי סבר דבהכי סגי וא"צ לומר בפני ב"ד. אבל בתוספתא גרסינן ואם אמרו יתומין בפני ב"ד ראו מה שהניח [לנו אבינו] וכו'. ותמה רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אמאי נקט בפני ב"ד אי משום דגלי אדעתיה דלא מחל לקטני' אפי' בפני עדים נמי גלי אדעתיה ונראה לו דשמא להכי צריך לומר בפני ב"ד שיתעצמו ב"ד בדבר ויתקנו כפי הצורך להם ומדלא תיקנו להם ב"ד לחלוק ש"מ שראו שלא היה להם תקנה לחלוק ומחלו הכל. ורב ספרא דלקמי' [ב"ב קמ"ד ע"א] נמי ידוע היה לב"ד אעפ"י שלא אמר. ולפי זה אם לא אמרו בב"ד אעפ"י שאמרו בעדים השביחו לאמצע. והיכא דהשביחו סתם את הנכסים. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאפילו שכר טורחן אין להם דמחלו גדולים לקטנים. ולא דמי ליורד לתוך שדהו של חבירו שלא ברשות דהתם לא שייך מחילה. פירש רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דלאו דוקא גדולים וקטנים דה"ה גדולים וגדולים דהא אחי דרב ספרא דלקמ' גדולים הוו. ולא נהירא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ממה שפירש רבינו שמואל זצ"ל מה שנשביח מחלקינו נשביח. נראה שסובר שאינו משביח אלא מחלקו המגיעו שאין לו שבח אלא כפי המגיע לחלקו. ואין נראה לרבי' יצחק בר שמואל מההיא דלקמ' דרב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבד בהו עיסקא כו' משמע דשקלינהו לכולהו ולא חלקו המגיעו בלבד. ועוד אם לא (לחלוק) לקח אלא כפי המגיע לחלקו מה היו יכולים לתובעו והלא זוזי כמאן דפליגי דמו כדאמרי' בפ' איזהו נשך [ס"ט ע"א]. מיהו יש לדחות דה"מ בטוען חלקתי. ועוד אם אינו משביח אלא מחלקו המגיעו. ואם יגיע חלק (האחד) [האחר] לחלקו כשיחלקו. נמצא שלא היה השבח שלו. על כן נראה (לי) [לר"י] כדברי הרב ר' יצחק בר מרדכי זצ"ל שפי' שכל הנכסים השביח וכל השבח מכל הנכסים הוא שלו. ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דאין לו אלא שכר טורחו בעדים או בהוצאתו דהתם הוו שותפים ויכולים להרויח זה כמו זה ואינם בני מחילה. אבל הני קטנים דהכא הוו בני מחילה שאם לא ירויחו הגדולים הקטנים לא ירויחו בהם. וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים היו. ואע"ג דאמרי' בפ' אלו מציאות [ב"מ כ"ב ע"ב] גבי תמרי דזיקא דיתמי לאו בני מחילה נינהו. הכא כיון שלא הפסידו כלום ולא בא לידם הויא מחילה ומחלי שפיר. וההיא דלקמ' גבי רב ספרא דמסיק גברא רבא הוה ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני אעפ"י שלא אמר הוי כאילו אמר ומחלי ליה הקטנים. ולפי פירוש זה בגדולים ובגדולים אעפ"י שאמרו ראו מה שהניח לנו אבא וכו' יש להם דין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דהכא גדולים ויכולים כמו כן להרויח. ור"ת פי' דהא דקתני השביחו לעצמן לאו (דוקא) לגמרי דידיה הוא אלא מזה הוא שלו שנוטל שכר טרחו. וברישא לא שקיל אפי' שכר טרחו. ולא נהירא לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל. [ב"ב קמ"ג ע"ב] אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמי' דרבא לא שנו דהשביחו (לעצמו) [לאמצע] אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים פי' רבי' שמואל זצ"ל (ואם) [והם] לא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים והשביחו הנכסים אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן שחפרו ונטעו ושבחו משלהם ולא משל אביהם אז השבח לעצמן. איני והאמר ר' חנינא אפילו לא הניח להם אביהם אלא אודייני השכר לאמצע. פי' רבינו שמואל זצ"ל אודייני בור וכיסויו ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו. והא אודייני דמחמת עצמן הוא ומשמרין אותו הגדולים וצריכין לעמוד על גביו פן יהיה הפקר לכל שואבי מים. שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואינן צריכין להוציא משלהם כלום ואפילו קטנים נמי מצי נטרי ליה. ורבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל פירש ששבחו נכסים מחמת נכסים כגון שנשתבח נכסים והשביח מחמת עצמו היינו כגון ששוכרין כלים לטחון בריחיים ופריך ליה מאודייני דהוי מחמת עצמן כמו ריחיים. ומשני שאני אודייני דלנטורי כו'. ור"ת זצ"ל פירש מחמת נכסים כגון בוסתני ופרדיסי דשתל מרי בר איסק [ב"מ ל"ט ע"ב] וכגון אודייני דיכול נטורי ביה וכ"ש גבאי ופולמוסטוס מחמת אחין דהוו דברים [מחמת אחין] לאו [מחמת עצמן] מחמת עצמן כגון שהניח להן אביהן מתכות ועשו מהן כלים ועורות לעבדן. ופריך והא אודייני ומשני שאני אודייני דהוי כגבאי ופולמוסטוס מחמת אחין. ואין נראה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל חילוק בין בוסתני ופרדיסי דשתל מרי בר איסק למתכות ועשאן כלים ועורות לעבדן. [ב"ב קמ"ד ע"א] רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבד בהו עסקא. פי' רבי' שמואל זצ"ל וחשיב ליה שבח מחמת נכסים הואיל ואין צריך טורח כל כך אלא למכור ולקנות. אתא אחוה תבעיה לדינא קמיה דרבא. אמר ליה רבא רב ספרא גברא רבה הוא לא שבק גירסיה וטרח לאחריני. פי' רבי' שמואל זצ"ל וכמי שאמר ראו מה הניח לנו אבא דמי ושמעינן מהכא דכל דהוא כרב ספרא אע"ג דלא אמר לעצמי אני עושה כמי שאמר דמי והשביח לעצמו עכ"ל. ירוש' [ב"ב פ"ט ה"ג] אמר ר' חייא רובא סתם אחין שותפין עד שלשה דורות. אמ' ר' בון אף רב המנונא אורי כן. אמ' ר' אבין בן שנראה חולק בחיי אביו מה שסיגל סיגל לעצמו כהדא עובדא חד בר נש איתעבד ספר בעא אחוה מיפלג עימיה אתא עובדא קומי ר' אמי אמר כך אני אומר אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו יצא לליסטיות אחיו חולקין עמו.
תנן בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ג ע"ב] האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע פי' שמת בעלה והשביחה. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה וכגון שאמרה בב"ד. ולדברי רבי' שמואל זצ"ל בפני שני עדים או בצבור כדפרי' לעיל. ופי' רבינו שמואל זצ"ל והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא. דתנן [כתובות צ"ה ע"ב] אלמנה ניזונת מנכסי היתומים מעשה ידיה שלהם. ופרכינן בגמ' [קמ"ד ע"א] אשה מאי עבידתה פי' רבינו שמואל זצ"ל אשה [מאי] עבידתא או תטול כתובתה ותלך עמה או תטרח קמי יתמי ותהא ניזונית ומעשה ידיה שלהם ואין [לה] להשתכר בממון היתומים. אמר ר' ירמיה באשה יורשת עסקינן. אשה יורשת פשיטא מהו דתימא כיון דלאו דרכה למיטרח אע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי קמ"ל. פי' רבינו שמואל זצ"ל באשה יורשת כגון שנשא ראובן בת שמעון אחיו ומתו וירשו בני (אברהם) ראובן ובת שמעון נכסי יעקב אבי אביהן. או כגון בת בין הבנות או בת הבן בין הבנים דינה כדין האחין. או שאמר בעלה תטול אשתו כאחד בין הבנים אם השביחה הנכסים ופירשה לעצמה לא פירשה השבח לאמצע. הילכך אלמנה שאומרת בב"ד ראו מה שהניח לי בעלי. הרי אני עושה ואוכלת השביח' לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני הא אלמנה ניזונית מנכסי היתומים מעשה ידיה שלהם. הילכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהם כדי כתובה. אם אמרה ראו מה הניח לי בעלי. ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה. אפי' אם השביחה אלף ככר השביחה לעצמה. אבל אם השביחה הנכסים סתם תיטרוף כתובתה והמותר ליורשים אעפ"י שלא נשתייר (לבעלה) [מבעלה] אפי' רביעית (על) כתובתה. עכ"ל. רבינו יצחק בר (אברהם) מרדכי זצ"ל פירש אשה יורשת כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת והיו לו לראובן אחין קטנים או בני אחין קטנים דהוו יתמי ומת גם שמעון דהשתא יורשת היא מבעלה תחת אביה. אע"ג דלישנא דטרחה מקמי יתמי לא מוכח כדבריו אעפ"כ למעשה איתא.
תנן בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ד ע"ב] האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע ואמרינן בגמרא מאי אומנות תנא אומנות המלך. פי' (רש"י זצ"ל) רבינו שמואל ז"ל שמחמת אביו נפל לאומנות זו שכן מנהג המלך להעמיד מבית זה מוכס חודש אחד ומבית זה חודש אחד וכן כל בתי העיר. נפל לאמצע. כל זמן שקנו בתפוסת הבית הרווחה לאמצע שהרויח הוא זה באומנות[ו]. אבל אומנות אחרת שנפל בה מעצמה הריוח שלו. ירוש' [ב"ב פ"ט ה"ג] אמר ר' חייא רובא סתם אחין שותפין עד שלשה דורות אמ' ר' בון אף רב המנונא אורי כן. ת"ר אחד מן האחין שמינהו גבאי או פולמוסטוס. פירש רבינו חננאל זצ"ל פולמוסטוס לוחם מלחמות בל' יון. אם מחמת האחין לאחין. פי' שמנהג העיר לקחת מכל בית שוטר אחד לפי זמן הקבוע לחודש או לשנה. כל מה שירויח במלחמות הללו לאמצע. אם מחמת עצמו לעצמו. מחמת עצמו שמתוך חריפותו וחשיבותו עשוהו גבאי או פולמוסטוס. כל הריוח לעצמו. האחין שחלה אחד מהן ונתרפא נתרפא משל עצמו. שלח רבין משמיה דר' אלעא לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. היכי דמי בפשיעה כדר' חנינא דאמ' ר' חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנ' [משלי כ"ב] צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם. תניא בתוספתא [שם פ"י ה"ב] במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע. וכן בכתובות [נ"ב ע"ב] גבי אלמנה אמרינן רפואה שיש לה קצבה (אבל ברפואה שאין לה קצבה) הרי היא בכלל כתובה ושאין לה קצבה הרי היא בכלל מזונות. ובאונס דהכא אין חילוק בין יש לה קצבה בין אין לה קצבה. כך פירשו רבותינו זצ"ל. ת"ר אחד מן האחין שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמוד תורה או אומנות יכולין האחין לומר לו אם אתה אצלינו יש לך מזונות אם אין אתה אצלינו אין לך מזונות. וליתבו ליה כל היכא דאיתיה. מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה. וליתבו ליה לפום ברכת הבית ויפחתו לו קצת לפי ברכת הבית שאינו דר עמהם. אין הכי נמי. פי' רבינו חננאל זצ"ל ברכת הבית ברובה נר לאחד נר למאה. ויש מפרשי' דמזלא דבי תרי עדיף. וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל אילו היה דר עמהם היה הבית מתברך בגללו. (ואתי בגימ') [וא"ת] הא דפריך וליתבו ליה לפי ברכת הבית אטו ידעינן כמה הוה מתברך בגללו. ואומר ר"ת ז"ל אין הכי נמי שיוכלו לידע כמה הוציאו שנה ראשונה וכמה הוציאו בשנה שניה. ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שהרי אין כל השנים שוות במזל אחד.
בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ב ע"א] איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית כגון גדול האחין לאחר מות האב והיו אונות דהיינו שטרי מכירות והלוואות יוצאין על שמו שהוא לקח או הלוה ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא. אמר רב עליו להביא ראיה [ושמואל אמר על האחין להביא ראיה]. אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה פי' שאם מת ויש לו בנים ליורשו על האחין להביא ראיה. ופרכיה רב פפא ועלתה בקושיא. אמר רב חסדא לא שנו הא דאמר רב עליו להביא ראיה אלא שאין חלוקין בשום דבר שבעולם אפילו בעיסתם. אבל חלוקים בעיסתן אימור מעיסתו קימץ. ראיה במאי. רבה אמר בעדים ורב ששת [אמר] ראיה בקיום השטר שכתבו לו ב"ד הנפק על השטר. דכיון דקיימוהו ב"ד בדקו את השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת הוא. והשטר הרי כתוב בשמו של זה. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דרבה ורב ששת אליבא דרב פליגי דאי אליבא דשמואל היכי אמר רב ששת ראיה בקיום השטר. והרי לשמואל דאית ליה על האחין להביא ראיה צריכין לפסול שטרו של זה ולא לקיימו. א"ל רבא לרב נחמן הא רב הא שמואל הא רבה ורב ששת. פי' דפליגי אליבא דרב מר כמאן סביר' ליה. אמר ליה אנא מתנית' ידענא. פי' דמסייעא ליה לרב דתניא אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא עליו להביא ראיה. מיהו לא פירש לן אי כרבה אי כרב ששת. פסק רבינו שמואל זצ"ל דאע"ג דהלכתא כשמואל בדיני. בהא הלכתא כרב דהא תניא (כרב) כוותיה והא רב חסדא ורבה ורב ששת נמי כרב ס"ל ומפרשי' למילתי'. ועוד כתב רבינו שמואל ז"ל. ופסק רבינו חננאל זצ"ל דהלכתא כשמואל דהיכא דמת דעל האחין להביא ראיה. וכן פירש נקטינן מרבו' זצ"ל כל היכא דאמור בתלמוד תיובתא בטלו דבריו למי שהתיובתא עליו לגמרי. אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרי' לא הוה ברירא להון דבטלין שמועה זו לגמרי. אלא לא אשתכח בה פירוקא בההיא שעתא דתליא וקיימ'. ואעפ"כ אינו נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמור[א]י חדא היא ולא הויא עיקר. אלא דגבי תיובתא ממשנה או מברייתא שייך למימר תיובתא ומפירכי דאמור[א]י שייך למימ' קשיא. והא דשמואל נראה בעיני דלא סמכינן עלה כל עיקר וכן [ב]פיר[ו]ש רבינו חננאל זצ"ל. כתב מר רב ישראל גאון כי זה שאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה אין הלכה כמותו. עכ"ל. פסק רבינו חננאל זצ"ל בעדים צריך להביא ראיה. ולא בקיום השטר. דהא אפילו רב ששת מודה דראיה בעדים שוה יותר מקיום השטר.
בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ב ע"א] אמר רבא בריה דרב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין ליתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להן אפוטרופוס לחוב ולזכות. לחוב אמאי כלומר אי פשיט' לן שיבוא לחובה מה לנו להעמיד אפוטרופוס לכך. אלא לחוב על מנת לזכות. כלומר אנו נעמידם לדון ולערער בשבילם ולזכותם ולהנאתם. ואם יתחייבו בדין מה שיעשו עשו. ת"ל [במדבר ל"ד] נשיא אחד נשיא אחד ממטה (אחד) תקחו. והכא זכות וחובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה. ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר. מיכן היה אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל לאו דוקא שבאו שניהם לחלוק אלא הוא הדין אעפ"י שלא בא כי אם האחד דומיא דחלוקת ארץ ישראל שהיו בה כמה יונקי שדים שלא באו לחלוק. מיהו אין מכאן ראיה משום דלא עבדינן ממש ההיא דיתומים כההיא דחלוקת הארץ שהיתה על פי הדיבור והיו שם אורים ותומים והגדילו אין יכולים למחות. ואילו הכא לשמואל הגדילו יכולים למחות. וההיא [דפרק] אלמנה לכה"ג [יבמות ס"ז ע"א] דת"ר גבי בת ישראל לכהן הניח בנים והניחה מעוברת ר' שמעון בן יוחי אומר זכרים יאכלו נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר [זכר] ואין לבנות במקום הבן. ופרכינן זכרים יאכלו והא איכא עובר. פי' דתנן שהוא פוסל ואינו מאכיל דקיי"ל ילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל. ומשנינן אין חוששין למיעוט. ואיבעית תימא לעולם חוששין למיעוט דעבדינן להו תקנתא כדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן [וכו'] ובוררין להם חלק יפה וכו' אלמא עבדינן להו תקנת' אעפ"י שהעובר לא בא לחלוק. ההיא לאו ראיה דשאני התם שיש גם לעובר תקנה בכך שיאכלו עבדים של אלו בתרומה שהיא בזול יותר מבחולין. ועוד דלא דמו האי עובר ליונקי שדים שהיו בחלוקת הארץ שלא היו מוחים בפירו'. ליתום אחד שצועק ומוחה שלא לחלוק. הילכך מסתבר שאין מעמידין להם אפוטרופוס לחלוק אלא א"כ נתרצו ובאו כולם. וכן כתב מ"ו רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל בפ' אלמנה לכהן גדול שהיה ר"ת אומר דשניהם רוצים בעינן. [קידושין שם] אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה לכל אחד יפה לזה ויפה לזה. ואם הגדילו יכולים למחות. ורב נחמן דידיה אמר (ו)אם הגדילו אינם יכולים למחות. א"כ מה כח ב"ד יפה. ומי אית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והתנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות כששמין למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו משום דלא הוה ציית דינא. מכרן בטל. רשב"ג אומר מכרן קיים דא"כ מה כח ב"ד יפה. ואמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים. לא קשיא הא דטעו והא דלא טעו. אי דלא טעו מאי (אינם) יכולים למחות. יכולים למחות ברוחות. מי שנפל לו חלק בדרום אומר נוח לי בצפון שהיתה לו שדה שם הסמוכה לה שנפלה לו מאמו. הילכך היכא דטעו לכ"ע יכולים למחות. והיכא דלא טעו(ן). לשמואל יכולים למחות ברוחות ולרב נחמן אין יכולים [למחות]. ובפרק אלמנה ניזונית בכתובות [צ"ט ע"ב] פסקו רבינו חננאל ז"ל ורבינו יצחק האלפסי זצ"ל הלכה כרב נחמן. היה מדקדק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל מדנקט לשון בוררין דמשמע לשון ברירה בלא גורל ובלא שומת ב"ד. ו[א]אפיטרופסין קאי. ואי דגרי' אפוטרופוס לשון יחיד. בעי למימר אפוטרופוס לכל אחד ואחד ובוררין כל אחד ואחד ליתום שלו חלק יפה בלא גורל כמו שהיו עושים היתומים בעצמם אם היו הם גדולים. ומה כח ב"ד יפה דקאמר היינו שיש להם כח להעמיד אפוטרופ' לכל אחד. והא דמייתו לה גבי חלוקת הארץ שהיתה בגורל ובשומת ב"ד לאו לגמרי מדמינן להו. ואפילו היכא דשייך גוד או אגוד כגון דתרווייהו צריכין להאי. יכולין לחלוק בברירה בלא גורל ובלא שומת ב"ד. כמו שמשמע לשון בוררין. ודוקא ביתומים קטנים. אבל (ביתומים) בגדולים צריך שלשה ושומת ב"ד. כמו שמשמע בפ' אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] גבי איסור ורב ספרא. ור"ת ז"ל אומר דצריך גורל ושומת ב"ד. דאטו טריחותא היא לטרוף (בלקוחות) בגורלות בכנף בגדו. ולשון בוררין שייך שפיר על ידי גורל ושומת ב"ד. כגון אם יש שני שדות עידית וזיבורית וצריך לעיין מה טוב ליתום אם יקח כל אחד חצי עידית וחצי זיבורית. או יקח אחד מהם עידית כולה ויעלה לאחיו בדמים שיקח זיבורית. וכן כמה עניני ברירות שייך בגורל כגון סולמות וחלונות ודרך. בוררין בגורל ושומת ב"ד [ו]דוקא בדבר שאין שייך בו דינא דגוד או אגוד מיירי. אבל בדבר דשייך בו גוד או אגוד לא. (שהרי) [דאי] אפילו בדבר דשייך (ד)גוד או אגוד חולקין א"כ אמאי דחיק לומר יכולין למחות ברוחות הוה ליה למימר יכולין למחות בגוד או אגוד. מיהו לאו ראיה היא דמצינא למימר דחדא מנייהו נקט. ותדע דהכי נמי הוה מצי למימ' יכולין למחות (כשטען) [כשטעו] פחות משתות דמכרן קיים כדאמרינן בפ' אלמנה ניזונית במס' כתובות [צ"ט ע"ב]. מיהו בפי' ר"ח ז"ל משמע כדברי ר"ת ז"ל שכך כתב בפ' אלמנה ניזונית. ואסקינן הני מילי (כשטען) [כשטעו] בב"ד אבל לא טעו אלא באו לחלוק בנכסי אביהן וביררו ב"ד ליתומים חלק יפה והגדילו עכשיו ומוחים ברוחות ואומ' אין אנו רוצים זה החלק אלא שחלקו הגדולים אין שומעין. שאם כן מה כח ב"ד יפה עכ"ל. ומדכתב ב"ד ובוררין להם ב"ד משמע שצריך שומת ב"ד וכיון דבעי שומת ב"ד נראה שאין חולקין אלא בגורל. ובמילתא דלא שייך בה גוד או אגוד שהעמדת אפוטרופוס לרבינו חננאל זצ"ל אינה אלא לשמור לכל אחד חלקו דעד השתא לא היה אלא חד אפוטרופא לכולן. אבל השתא אפוטרופוס לכל אחד ואפוטרופ' דקאמר לשון יחיד היינו אפוטרופוס לכל אחד ואחד. אי נמי גם עכשיו משמע אפוטרופוס אחד לשניהם. והכי קאמר מעמידין להם אפוטרופוס לשמור לכל אחד חלקו בפני עצמו ולא כמו שהיה עד עכשיו שהיה שומר הכל ביחד. וניחא השתא דנקט אפוטרופוס לשון יחיד ובוררין לשון רבים. וכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל בפ' האיש מקדש דחזר בו רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ואמר כדברי ר"ת זצ"ל.
[קידושין מ"ב ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות. פחות משתות נקנה מקח. יתר משתות בטל מקח. שתות קנה ומחזיר אונאה. אמר רבא הא דאמרת פחות משתות קנה לא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא. אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרו קיים. דהא תנן שום הדיינין שפיחת שתות או שהותיר שתות מכרן בטל רשב"ג אמר מכרן קיים. והא דקאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלגי באומדנא בעלמא. אבל פלוג במשחתא אפילו כל דהו הדר. דאמר רבא כל שהוא במדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. וקשה דאמר רבא הכא דמצי למימ' לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובפ' אלמנה ניזונית [ק' ע"א] אמר רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין. ופירש רבינו שמואל זצ"ל דההיא משמיה דרב נחמן והכא אליבא דנפשיה ולא נהירא [מאי] (מ)דקאמר הא דאמ' משמיה דאליבא דרב נחמן איירי. ופירש ר"ת זצ"ל דההיא בשליח דדיינים והכא בשליח דעלמא. ותו הקשה ר"ת זצ"ל דקאמר רבא היכא דאמרו פלוג כי שומא דבי דינא ביתר משתות מכרן קיים. והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כחכמים. מיהו לדברי רבינו שמואל זצ"ל דמפרש דרבא דהכא אליבא דנפשיה איירי אתי שפיר. וכן משמע פי' רבינו שלמה זצ"ל דפירש דקיי"ל כרשב"ג דאמר מכרן קיים במס' כתובות ולא (קיי"ל כרבא) [ס"ל לרבא] (ו)הא דאמר רב נחמן לעיל הלכה כדברי חכמים. אבל לפי פי' ר"ת זצ"ל קשה. ותו מקשי ר"ת זצ"ל הא דאמר שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. משמע דביתר משתות לא הי' לחלק בין מטלטלי למקרקעי [וזה אינו] דאפי' ביתר משתות אין אונאה לקרקעות (וזה אינו) שהרי בפ' המקבל [ב"מ ק"ח ע"א] קאמר רב נחמן בהדיא דאפילו זבין במאתים שוה מנה אין אונאה לקרקעות. על כן נראה לר"ת זצ"ל כגירסת הלכות גדולות ורבי' חננאל דגרסי איפכא שתות קנה ומחזיר אונאה לא הוו [אלא] בעידנא דלא פירשו ניפלוג כי שומא דבי דינא אבל פירשו ניפלוג כי שומא דבי דינא לא. דתנן שום הדיינין שפיחת שתות או שהותיר שתות מכרן בטל. והא דאמרת יותר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. וההיא דפ' הזהב [שם נ"ז ע"א] דאמר רב נחמן ביטול מקח יש להם דוקא בפלגא כגון שוה מנה במאתים. והא דאמר רב נחמן בהמקבל [שם] (וכן) [זבן] במאתים ושוה מאה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא אלא מעט פחות ממאתים.
תנן בפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ב ע"א] האחין שחלקו נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זו חזקה כלומר כיון דנעל או גדר או פרץ כל שהו בפני עדים הרי זו חזקה (כלומר דנעל או גדר) לקנות שלא יוכלו עוד לחזור (בו) זה בזה. בפרק המוכר את הבית [שם ס"ה ע"א] איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים דאמרו מוכר בעין רעה מוכר ושמואל אמר הלכה כר"ע דאמר מוכר בעין יפה הוא מוכר. אמר ליה רבינא לרב אשי לימא רב ושמואל אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה. ולא חלונות זה על זה. ולא סולמות זה על זה. ולא אמת המים זה על זה. נראה אחין שחלקו לקוחות הן ומוכר בעין יפה הוא מוכר. ורב אמר יש להן. אמר ליה רב נחמן לרב הונא הילכתא כוותין או הילכתא כוותייכו דמקרביתו לבי ריש גלותא דשכיחי דייני. רב נחמן תלמידיה דשמואל הוה וחתנא דבי נשיאה הוה ורגיל לשמוע דינין הבאים לפני דיינין שבבית ריש גלותא לפיכך בקי בהם. וכן הלכה. תנן בפ' המוכר את הבית [ע"א ע"א] האחין שחלקו הזוכה בשדה זכה בכולה אפילו בור וגת ושובך שבשדה קנה. כיון שזה נוטל [שדה] אחת וזה נוטל שדה אחת כנגדו להסתלק זה משל זה נתכוונו. ולענין דרך פי' בהמוכר.
בפרק בית כור [שם ק"ו ע"ב] תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל אחד מהם קנו כולם. מאי טעמ' אמר ר' אלעזר כתחילת ארץ ישראל מה תחילת ארץ ישראל בגורל אף כאן בגורל. או מה להלן קלפי אורים ותומים אף כאן קלפי אורים ותומים. אמר רב אשי בההוא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי. פירש רבינו שמואל זצ"ל האחין שחלקו ביררו שנים או שלשה חלקים שוים ואח"כ יפילו גורלות. והוא הדין לשני שותפין כיון שנפל גורל של אחד מהן והוברר חלקו קנו כולם בזה הגורל ולא יוכלו לחזור. ואם הם שנים זה קנה חלקו שנפל עליו הגורל וגם חבירו קנה. דעל מי יפול הגורל שני כי אם על השני. ואם שלשה הם. אותו שנפל הגורל לו קנה חלקו. והשנים קנו בין שניהם (לחלוק) שני החלקים לחלוק ביניהם כל שעה שירצו. ואף לחלוק בענין אחר. ואח"כ יפילו גורלות. ומיהו היכא דנפל הגורל לכולן פשיטא דקנו כולם. ואע"ג דלא אחזוק כל אחד בשלו דכיון דעומדין ומוחזקין בין כולן בכל הקרקע אין הגורל מקנה להם כלום. אלא מברר לכל אחד ואחד חלקו המגיעו לא שנא קרקע ולא שנא מטלטלי כיון שעלה הגורל לזה קנה חבירו כמו כן חלקו המגיעו מיד בלא נפילת הגורל. דהא לא מפליג תלמודא בין מטלטלין ובין מקרקעי הכא מידי. עכ"ל. [שם] איתמר שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים. רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין. פי' רבינו שמואל זצ"ל בטלה מחלוקת ויחלקו תחילה בשלשה חלקים ובגורל דנהי נמי דנפל גורל אחד קנו כולם. הני מילי היכא דחלקו כראוי. אבל הכא חלוקה בטעות היא והדרא. ושמואל אמר מקמצין נוטל כל אחד ואחד שליש מחלקו כגון שירשו ששה שדות ונטלו השנים זה שלש וזה שלש ובא להם אח זה נותן לו שדה אחת וזה נותן לו שדה אחת הרי לכל אחד שני שדות והנם שוים. ופסקינן הילכתא בטלה מחלוקת.
אמר עולא אמ' ר' אלעזר הלכה גובין [חוב] מן העבדים. אמר ליה רב נחמן לעולא אמר ר' אלעזר אפי' מיתמי א"ל מיניה, מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. רבינו שלמה זצ"ל פסק בתשובה שמסדרין לבעל חוב. וזו התשובה. הנני החתום משיב לשלשת הנדיבים החתומים בשאילה זו. אחרי שלא הוכר מום באשה בבית אביה. ומשנכנסת לרשותו נולדו בה [מומין] אין לו עליה טענת מומין וגילה האיש מעשיו לרעה. ונראה בעצמו כאילו לא בא מזרע אברהם אבינו שדרכם לרחם על הבריות. כ"ש על שארו ובשרו אשר בא (עתה) [אתה] בברית. שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה היה חינה נמשך עליו כמו שאמרו רבותי' [סוטה מ"ז ע"א] חן מקום על יושביו ואפילו הוא מקולקל והמים רעים. (והאשה) [והארץ] משכלת. וכן [חן] אשה על בעלה. ואשריו אם זכה לזכות בה ולקנות חיי עולם הבא. שהרי בכופרי בהקב"ה ראינו הדבר שאינן מרחקין נשותיהם על כך ומתכוונין לחסד לאומים חטאת וכן הנשים את בעליהן. וזה הקשיח לבו בבת אבינו שבשמים אשר העיד בינו ובין אשת נעוריו. משפט ודין עליו לנהוג בה כמשפט בנות ישראל. ואם אינו מקרבה ברחמים ובכבוד יגרשנה ויתן [לה] כל כתובתה. ואם אין לו יתן עכשיו הנמצא בידו אלא שיסדרו לו כדרך שאמרו רבותינו לסדר בבע"ח ובערכין מטה ושלחן וכסות לשנים עשר חדש. ושטר הכתובה יהא עומד לגבות בכל שנה בכל אשר ישתכר עד שישלים כל כתובתה. ואם תתרצה להתגלגל על ידי מזונות יתן לה ככל אשר יראו השגת ידו ושער העיר. ואינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכל מעשה ידיה אשר תשתכר תתן לו. או תחשוב למזונותיה ועליו יוסיף ככל הצורך. אך טוב לו לתת לבו לקרבה למען ירחמו עליו מן השמים ויזכוהו לבנות ממנה וירחיבו לו מכל צרה שנאמר ויתן לך רחמים ורחמך והרבך [דברים י"ג]. ומה שלוותה ואכלה ישלם. ותשבע כמה לוותה ואכלה. שלמה בר יצחק. הרי פסק שמסדרין לבעל חוב. וכן פסק הרב ר' משה בר מימון זצ"ל. וכן פסק הרב ר' ברוך מארץ יוון זצ"ל כדפרישית בפ' אלו מציאות. והכי מוכח בפ' המקבל [ב"מ קי"ד ע"א] דאמר התם אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאים בבית הקברות דגוים א"ל מהו שיסדרו לבע"ח אמר לי' גמר מיכה מיכה מערכין. הא למדת דאליהו סבר שמסדרין לבע"ח. והך דשמעתין דמסיק מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה יש לפרש כגון שהיה לו שנים אי נמי בטלית מוזהבת ששוה מאה מנה שמלבישין אותו בטלית הראויה לו. ודלא כר"ע דאמר בפ' המקבל [שם קי"ג ע"ב] כל ישראל ראוים לאותה איצטלא. ור"ת זצ"ל פסק הלכה דאין מסדרין לבעל חוב מדמסיק בשמעתי' מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה והלכתא כרב נחמן בדיניה. ותו דאמר בפ' המקבל [שם] תני תנא קמיה דרב נחמן כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבע"ח אמר ליה השתא זבוני מזבנינן סדורי מסדרינ' ליה. ומי מזבנינן ליה והתנן מחזירין את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. אלא תנא [כ]רשב"ג תנא קמיה. והכי קאמר ליה [השתא] לרשב"ג זבוני מזבנינן ליה סדורי מסדרינן (ותנן) [דתנן] רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר [אלא] עד שלשים יום מכאן ואילך מוכרו בב"ד. אלמא דרשב"ג סבר דאין מסדרין. וקיי"ל בכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו. מיהו אינה ראיה דליתי להאי כללא. כדמוכח בפ' המפקיד [ב"מ ל"ח ע"ב] ובפ' המדיר [כתובות ע"ז ע"א]. ותו הביא ראיה ר"ת ז"ל דתנן בפ' השיג יד [ערכין י"ז ע"ב] היה עשיר והעני או עני והעשיר נותן ערך עשיר. ר' יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. ואמרי' בגמ' מ"ט דרבי יהודה אמר קרא [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא מערכך עד שיהא במכותו מתחילה ועד סוף מכלל דרבנן דלית להו דר' יהודה דרשי הוא ולא בעל חובו כדאמרינן בפ' המקבל [קי"ד ע"א] ויסדרו בבע"ח מק"ו מערכין מה ערכין שאין (שמין) מחזירין מסדרין. בע"ח שמחזירין אינו דין שמסדרין אמר קרא ואם מך הוא מערכך הוא ולא בעל חובו. ואידך אמר לך הוא עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו. והלכה כרבנן. וההיא דרבה בר אבוה אשכחיה לאליהו אומר ר"ת זצ"ל דה"ג מנין שמסדרין ול"ג מהו שיסדרו דא"כ הוה ליה לאליהו לאהדורי אין. ותו דהוה ליה למימר גמרי' ולא גמר. אלא מנין גרסי' ואליבא דמ"ד מסדרין קא בעי מיניה ומהדר ליה דמאן דסבר מסדרין גמר מערכין. אבל אליהו גופיה סבר דאין מסדרין. ותו אומר ר"ת ז"ל שדרכו של אליהו היה שהיה דוחה אותם כדאמרינן במדרש [ילק"ש משלי ט'] דאשכחיה חכם אחד לאליהו שהיה קובר את ר' עקיבא א"ל לאו כהן מר. א"ל צדיקים אינם מטמאין. ועיקר הטעם לפי שהיה מת מצוה שהיה מהרוגי מלכות ולא היו רשאין לקוברו. ותו דהכא הודה לו שהיה כהן. ובסדר אליהו רבא [פי"ח] אמר להם איני אלא מזרעה של רחל. א"ל הבא ראיה לדבריך א"ל לא כך כתוב ביחוסו של בנימין [דה"א ח'] ואליה וזכרי בני ירוחם א"ל והכתיב [מ"א י"ז] עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה ולך ולבנך באחרונה. פי' כשאמר' ליקח לך חלה בראשונה אם [כן] כהן אתה אמר להם אותו תינוק משיח בן יוסף היה ורמז רמזתי לעולם שאני בא (לעולם) תחילה ואח"כ הוא. והכי נמי אמרינן בבראשית רבה [ע"א ט'] גבי ותאמר לאה בא גד. ובשמעתי' הודה שהיה כהן דאמר ליה רבה בר אבוה לאו כהן ניהו מר ומ"ט קאי בבית הקברות א"ל לא תני מר דתנן ר"ש בן יוחי אומר קברי גוים אינם מטמאין שנא' [יחזקאל ל"ד] ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם. אלמא הודה לו שהיה כהן. אלא ש"מ שכך היה מנהגו שהיה דוחה אותם. אלא מה שהיה (דוחה אותם) עומד לשם לפי שהיה יודע שהיה בו פותח טפח. אי נמי נוכל לפרש שלפי דבריו שהיה סבור שהוא כהן השיב לו. וההיא דר"ע נמי לפי דבריו השיב לו והכי קאמר ליה צדיקים שהם מת מצוה אין הכהן עובר עלי' משום דלא יטמא. לאפוקי מת מתוך רשעו דאין כהן מטמא לו אע"ג דלית ליה קוברין. והלוה שטוען אין לי במה לפרוע. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל בשערים שלו שהדיינים נהגו להשביע כל בעלי חובות כל ל' ול' יום. ומו"ר ר' אליעזר בן רבי' יואל זצ"ל כתב דלא יתכן. אך משביעין אותו בפעם אחת כך שאם יש לו עתה מיד שיפרע. ואם אין לו עתה שכשיהיה לו יותר מכדי פרנסתו שיפרע ושוב לא ישבע יותר אך אם יעידו שכניו שיש לו יכפוהו בסילוא דלא מבע דמא ואל יחלל שם שמים בפרהסיא לישבע עכ"ל. וכן כתב הרב ר' משה בר מימון זצ"ל [פ"ב מהלכ' מלוה ה"ג] כדפרישית לקמן בפרק אלו מציאות.
<h2>דף טו.</h2>
תנן בני חורין ובני ברית. ואמרינן בגמ' בני חורין למעוטי עבדים. ובני ברית למעוטי עכו"ם שאינם בני ברית. מיהו אם קבלו אותם בעלי דינים עדותן עדות כדפרישי' לעיל. וערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר להעיד. כדתנן [יבמות ע' ע"א] הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. ופירש"י זצ"ל ערל שמתו אחיו מחמת מילה. וקרי ליה בגמ' [שם ע"א ע"א] שלבו לשמים. וכ"ש לדברי ר"ת זצ"ל דמפרש ערל דמתניתין שאינו רוצה למול מחמת צער המילה. ולבו לשמים אם היה יכול למול אך דואג על הצער. ולהכי קרי ליה בגמ' לבו לשמים שלדבריו אפילו זה כשר להעיד. דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם [שמות כ"א]. השוה הכתוב אשה לאיש לכל (עונשין) [דינין] שבתורה. מיכן היה משמע דאשה כשרה לדון דכיון דהאי קרא בדיינין קמיירי והאי קרא גופיה מקיש אשה לאיש לכל דינין שבתורה. א"כ כמו שאיש כשר לדון כך האשה כשירה לדון. וכתיב נמי גבי דבורה [שופטים ד'] והיא שפטה את ישראל. מיהו ליתא דע"כ אשה פסולה לדון הואיל ופסולה לעדות כדאי' בהחובל [פ"ח ע"א] ותנן נמי [שבועות ל' ע"א] שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. הא למדת שנשים פסולות לעדות. הואיל ופסולות לעדות פסולות נמי לדון. כדתנן בנידה בפ' בא סימן [מ"ט ע"ב] כל הכשר לדון כשר להעיד. מיהו איכא לפרש דהכי קאמר כל איש הכשר לדון כשר להעיד. אבל יש ללמוד מירושלמי פ' שני שעירי [יומא פ"ו ה"א] דאמר התם בפירוש דאין אשה מעידה ואין אשה דנה ויליף התם בגז"ש שני שני וישארו שני אנשים במחנה [במדבר י"א] מועמדו שני אנשים [דברים י"ט] דאתא למעוטי אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים. ואתי השתא שפיר הא דפסלינן אשה לדון אע"ג דשאר דברים מקשינן אשה לאיש. והיא שפטה דכתיב גבי דבורה איכא למימר שהיו מקבלים אותה עליהם משום שכינה. אי נמי היא שפטה היא שהיתה מושלת בהם ועושה על פי הדיינים.
<h2>דף טו:</h2>
איתמר רב פפא אמר פלגא נזקא ממונא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא נזקא קנסא. והלכתא פלגא נזקא קנסא. הלכך אינו משלם על פי עצמו. ואין גובין אותו בבבל. אבל חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה דממונא הוא ומשלם על פי עצמו וגובין אותו בבבל. והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא. האי כלבא דאכל אימרא או שונרא דאכלה תרנגולא הוה ליה משונה שאין דרכו של כלב לאכול כבשים חיים ואין דרכו של חתול לאכול תרנגולים חיים. ותם משלם חצי נזק ותשלומין שלו קנס ולא מגבינן בבבל משום דאין דנין דיני קנסות (בבבל) בחוצה לארץ. והני מילי ברברבי בכבשים ותרנגולים גדולים דאין דרך כלב וחתול להורגן. אבל זוטרי אורחייהו הוא. ואי תפס ניזק מנכסים של מזיק לא מפקינן מיניה. ואין מכריחין את הניזק לפרוע מה שתפס. ואי לא תפס ניזק ואזמניה לדינא בארץ ישראל ואמר קיבעו לי זמנא דליתי בהדי לארעא דישראל קבעינן ליה. ואי לא אזיל משמתינן למזיק דליזיל בתריה לבי דינא. פירש ר"ת ז"ל דהא דאסקינן דאי תפס לא מפקינן מיניה היינו דווקא דתפס כלבא או שונרא שהזיקוהו. דבאותו דבר שהזיק דוקא הקילו חכמים שיכול להחזיק בו אם לקחו בשעת ההיזק. אבל במידי אחרינא לא. דאי אמרת דכל מאי דתפיס מדידיה לא מפקינן מיניה אתי לידי תקלה. דהיום או למחר יגזול לו את כל אשר לו. ולא מפקינן מיניה משום דאין דנין דיני קנסות בבבל וזה יפסיד יתר על מה שהזיק. והא דאשכחן בכמה דוכתי שהיו דנין דיני קנסות כגון לקמן בפ' כיצד הרגל [י"ט ע"ב] ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא חייביה רב יהודה [לשלם]. ובפ' שור שנגח ארבעה וחמשה [ל"ז ע"א] חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתא לקמיה דרב יהוד' אמר ליה זיל הב ליה פלגא דזוזא. ובפ' הגוזל קמא [צ"ו ע"ב] ההוא דגזל פדנא דתורי מחבריה כרב בהו וזרע בהו כולהו ארעתיה לסוף אהדרינהו למרייהו. אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זילו שיימו ליה שבחא דאשבח. ובפ' הגוזל בתרא [קט"ז ע"ב] ההוא גברא דאחוי אכריית' דחיטי דבי ריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה רב נחמן לשלומי. [קט"ו ע"א] חנן בישא גנב גלימא וזבנה אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה זיל שרי עביטיך. ונרשא גנב ספרא זבנה לפפונא בתמנן זוזי אתא פפונא זבניה לבר מחוזא במאה ועשרים זוזי לסוף הוכר הגנב אמר אביי ליזיל מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזא תמנן זוזי ושקיל ספרא. ובהגוזל קמא [צ"ח ע"ב] גבי שורף שטרותיו של חבירו הוה עובדא וכפייה לרב אשי ואגבי ביה כי כשורי לצילמי. הרי אשכחן שהיו דנין דיני קנסות בבבל. וגניבות וגזילות. דההיא דכיריא דחיטי דחייביה רב נחמן בעי למימר דקנסא היא. ויש לפרש דכל הני בתפש אי נמי דאזמניה [לדינא] למיזל לארעא דישראל דאי לא אזיל משמתינן ליה כדאיתא בשמעתי'. ושמעתי מפרשים דאפילו היכא דלא אזמניה לארעא דישר' דיינינן ליה הואיל ואין דנין ליה בבבל ובארץ ישראל בעו למידן. אנן סהדי קודם שילך לארץ ישראל ויוציא הוצאות שהוא מרוצה לדון בבבל. ומשום הכי דיינינן אפילו דיני קנסות. ודיני גזילות (ואין) [דאין] דנין בחוץ לארץ. מפרש ר"ת זצ"ל דהני מילי דגזל שדה ואכל פירי דשלומי פירי בעינן מומחין דלא שכיחא. אבל שאר גזילות שכיחי ועבדינן שליחותייהו. וההיא דפ' איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"א] דאמר רב פפא עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא התם לאו היינו על ידי גזילה אלא מכר במעות. וההיא דחזקת הבתים [ב"ב ל"ג ע"ב] דההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה. אייתי סהדי דאכלה תרתי שנין. אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי. והתם גזילה הואי [י"ל] דההיא לאו לעשות מעשה היה אומר אלא דהכי דינא. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מפרש דגזילות דאין דנין בבבל היינו גזילות שעל ידי חבלות שמכהו וחובל בו עד שמניח את שלו דכי האי גזילה לא שכיחא כי היכי דלא שכיחי חבלות. וא"ת אפילו ע"י מומחין היכי דיינינן דיני גזילות הא אמרי' בהגוזל קמ' [צ"ד ע"ב] הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהן אין רוח חכמי' נוחה הימנו. אמ' ר' יוחנ' בימי רבי נשנית משנה זו מעשה באחד שבקש לעשות תשובה אמרה לו אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפי' אבנט אין לך ונמנע אותו אדם מלעשות תשובה. באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי ריביות שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו. ההיא מפרש ר"ת זצ"ל (דודאי) [דדוקא] בימי רבי נשנית משנה זו האי עובדא דהוה בימיו לא לפניו ולא לאחריו. וכן מפרש ההיא דכל הכלים [שבת קכ"ג ע"ב] דאמרי' בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו. וכן ההיא דשלהי אלו מציאות [ב"מ ל"ג ע"ב] גבי הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד ואמרי' בימי רבי נשנית משנה זו. לפי שסידר המשניות ורצו שיעסקו בהן כדי לסדרן. אבל אחרי כן לא היו מחבבין אותן כל כך כדאשכחן בפ' בני העיר [מגילה כ"ח ע"ב] דאמר רב נחמן בר יצחק האי תנא דמלי צנא דספרי. וכן בסוף הוריות [י"ג ע"ב] בימי רשב"ג נשנית משנה זו משום עובדא דר' מאיר ור' נתן.
מתני' חמשה תמין הן וחמשה מועדים הן הבהמה אינה מועדת לא ליגח בקרן ולא ליגוף דחיפת הגוף. ולא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט. וכולהו תולדה דקרן ומשלמין חצי נזק הרי חמשה תמין. השן מועדת לאכול את הראוי לה. והרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה. שור המזיק ברשות הניזק ושור המועד שלשה פעמים ליגח בקרן או ליגוף דחיפת הגוף או לרבוץ או לנשוך או לבעוט. הוין חמשה מועדין לשלם נזק שלם. ולגבי מועד חשיב להו חד דע"י העדאה אתי בהו חיוב נזק שלם. הילכך חדא מילתא היא. והאדם הרי חמשה. ואוקמ' רבא למתניתין דחסורי מחסרא והכי קתני חמשה תמין הן ואם הועדו חמשתן מועדין וזהו שור המועד(ין) כלומר הא דאמרן ואם הועדו חמשתן מועדין זהו שור המועד דהוא מחמשה מועדין שן ורגל מועדין מתחילתן והאדם. ושור המזיק בחצר הניזק מחלוקת ר' טרפון ורבנן בפ' שני [כ"ד ע"ב] דלרבנן משלם חצי נזק ולר' טרפון נזק שלם.
<h2>דף טז.</h2>
אמר ר' אלעזר לא שנו דבהמה אינה מועדת לרבוץ על הכלים אלא על גבי פכין גדולים והוא הדין לשאר דברים גדולים. אבל פכין קטנים אורחיה הוא לרבוץ עליהן לשברן. אם רבצה עליהן ברשות הרבים פטורה. וברשות הניזק [חייבת] נזק שלם. דתולדה דרגל היא. לימא מסייעא ליה הא דתני' הבהמה מועדת למעך את האדם ואת הכלים. דאי אמרת בשלמא פכין קטנים אורחיה הוא. הכא נמי הא מתני' מוקמינא בכלים [קטנים] ומתני' בכלים גדולים. ודחינ' דילמא הא דקתני (ומועדין) [מועדת] לאו ברבוצה קאמר אלא מן הצד שעמדה במקום צר ומיעכה כלים או אדם. ואפילו כלים גדולים בינה לבין הכותל דרך הילוכה דהיינו אורחיה. אבל לרבוץ אפילו פכין קטנים לאו אורחיה. ומיכן לא תסייע ליה. ואיכא דאמ' אמר ר' אלעזר לא תימא פכין גדולים דלאו אורחיה הוא אלא אפילו פכין קטנים נמי לאו אורחיה הוא. מיתיבי ולמעך. דלמא התם מן הצד. ואיכא דרמו להו אהדדי תנן ולא לרבוץ והתניא ולמעך. ומשני אמר ר' אלעזר לא קשיא כאן בפכין גדולים כאן בפכין קטנים. הילכך אזלינן בתר תרי לישנא דבפכין קטנים אורחיה הוא והויא תולדה דרגל ולמעך מן הצד אפילו כלים גדולים אורחיה הוא. וכן הלכה.
<h2>דף יז.</h2>
אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתי' [ישעיה ל"ב] אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור. כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים שנא' אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנא' [הושע י'] זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. ואין מים אלא תורה שנאמר [ישעיה נ"ה] הוי כל צמא לכו למים. זוכה לנחלה כיוסף שנאמר [בראשית מ"ט] בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. משלחי רגל השור והחמור זוכה לנחלה כיוסף שנא' [דברים ל"ג] בכור שורו הדר לו. זוכה לנחלה כיששכר שנאמר [בראשית מ"ט] יששכר חמור גרם. איכא דאמרי אויביו נופלין תחתיו כיוסף שנאמר [דברים ל"ג] בהם עמים ינגח (תחתיו) יחדיו. וזוכה לבינה כיששכר דכתיב [דה"א י"ב] ובני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה בישראל.
כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הילוכה. כלומר בכך היא מועדת שמשברת דרך הילוכה. וחיובה ברשות הניזק וברשות הרבים פטורה. ת"ר בהמה מועדת כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הילוכה בשערה דרך הילוכה באוכף שעליה ובשליף שעליה דהיינו מרצופין שקושרין באוכף. בפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה וחמור במשאו משלם נזק שלם. הללו כולם תולדה דרגל הן דהיזקן מצוי ואין כוונתן להזיק. מתני' היו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק. פי' רבינו שלמה זצ"ל אע"ג דלאו שינוי הוא אלא אורחיה הוא משלם חצי נזק ותו לא דהלכתא גמירי לה. וברשות הניזק קאמר דברשות הרבים פטורה כדאוקימ' בריש פירק' קמא [ג' ע"ב] דצרורות תולדה דרגל הם לפוטרו ברשות הרבים. ורב פפא דקאמר בפ"ק [שם] דקרו להו לצרורות תולדה דרגל לשלם מן העליה. ולא קאמר לפוטרו ברשות הרבים כדקאמר רבא לאו משום דפליג ארבא דכולי עלמא מודים דצרורות פטורין ברשות הרבים. אלא ניחא ליה לרב פפא להשוות התולדות לאב לענין חיוב. והא דבעי רבא בגמ' [י"ח ע"א] חצי נזק צרורות מגופו משלם דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מן העליה או דילמא מן העליה משלם דלא אשכחן כי אורחיה דמשלם מגופו ההיא לא איפשטא ליה. ואמ' ריש פ"ק [ג' ע"ב] לרב פפא פשיטא ליה לרבא מיבעי' ליה. הילכך הואיל ולרבא איבעי ליה ולרב פפא פשיטא ליה. אדרב פפא סמכינן. ואמרי' שלהי פ"ק [ט"ו ע"ב] דחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה דממונא הוא. הילכך משלם על פי עצמו ומגבינן ליה בבבל.
<h2>דף יז:</h2>
מתני' דרסה ע"ג כלי(ם) ושברתו. ונפל (על) [השבר] של זה הכלי [על כלי] אחר ושברו. על הראשון משלם נזק שלם דנזקי רגל הוא. ועל האחרון דע"י צרורות נשבר משלם חצי נזק. סתם לן תנא דצרורות חצי נזק הוא דמשלם. ופליג סומכוס בגמרא וקאמר צרורות נזק שלם [משלם]. וליתא אלא כרבנן קיימא לן. ואמר רבא לעולם קסברי רבנן דכחו כגופו דמי. והיינו טעמא דצרורות לא משלמי אלא חצי נזק דהלכה למשה מסיני הוא. אמר רבא כל שבזב טמא כגון מגעו של זב. בנזקין משלם נזק שלם. כל שבזב טהור כגון זריקה בנזקין משלם חצי נזק. ורבא צרורות אתא לאשמועינן בתמיה. רבא עגלה מושכת בקרון אתא לאשמועי' דבזב טמא אם הלכה קרון שהזב עליה על גבי כלים טמאים משום מדרס הזב דבנזקין נמי עגלה שמשכה בקרון על גבי כלים כגופה הוי ולא כצרורות. ואם התיזו הצרורות מתחת הקרון [דבזב] טהור. לענין נזקין נמי צרורות נינהו. ותניא כוותיה עגלה מושכת בקרון [משלם] נזק שלם. בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו, בתר מעיקרא אזלינן וגופו הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו. תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמר ליה מנא תבירא תבר. אלמא בתר מעיקרא אזלינן. לרבה פשיטא ליה. לרבא מיבעיא ליה. ת"ש תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלם נזק שלם. ש"מ בתר מעיקרא אזלינן. תרגמא אחבל. אליבא דרבא דמיבעי' ליה ולרבה דפשיטא ליה משלם על הדלי נזק שלם. הלכך הואיל ודרבא לא איפשט' סמכי' אדרבה דפשיט' ליה דבתר מעיקר' אזלינן.
ת"ר תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו את הכלים בכנפיהן שנגעו בכנפיהן בכלי משלמין נזק שלם. ברוח שבכנפיהן דהיינו צרורות דכחן הוא משלם חצי נזק. סומכוס אומר נזק שלם. והלכה כחכמים. תניא אידך תרנגולין שהיו מהדסין על גבי עיסה. כלומר מרקדין על גבי עיסה או על גבי פירות וטינפו וניקרו בחוטם שלהם משלמין נזק שלם דאורחייהו הוא כרגל וברשות הניזק קאמר. העלו עפר מן הארץ לעיסה דהיינו כחו ולא גופו (או) [דהוי] צרורות משלם חצי נזק. סומכוס אומר נזק שלם. והלכה כחכמים.
<h2>דף יח:</h2>
בעי רבא יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות. לקרן מדמינן לה הואיל ומשונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם כי קרן. או דילמא מעיקרא כי עבדא כי אורחיה תולדה דרגל היא דהא אורחה הוא והזיקה מצוי ואפ"ה חצי נזק משלם הילכך היא העדאתה ואין לה העדאה אחרת ולא איפשיט'.
<h2>דף יט.</h2>
בעי רב אשי יש שינוי בצרורות לרביע נזק או אין שינוי לצרורות ברביע נזק. מי אמרינן צרורות כי אורחייהו חצי נזק אבל על ידי שינוי רביע נזק משלם. או אין שינוי דבין כך וכך משלם חצי נזק. בעא מיניה רבא בר ממל מר' אמי ואמרי לה מר' חייא בר ממל היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא א"כ מנתזת וביעטה והתיזה והזיקה מהו. כיון דאי אפשר לה אורחיה הוא. או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מנתזא צרורות תיקו. פירש רבינו שלמה זצ"ל היתה מהלכת בחצר הניזק מליאה צרורות דאי אפשר שלא תהא מנתזת. אורחי' הוא וכצרורות דעלמא הוא ומשלם חצי נזק או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט הוא. ואם תימצי לומ' יש שינוי לצרורות [לרביע נזק] הא רביע נזק משלם. ל"א אורחיה הוא וצרורות נינהו ותולדה דרגל. ואפילו אייעד בביעוט והתיזה לא משלמת אלא חצי נזק דהא בלא"ה הוה (מיתזק) [מנתזה] או דילמא מחמת ביעוט אתי ואם הועדה בכך משלם נזק שלם. דכיון דמשונה הוא הוי תולדה דקרן (הוא) מאי תיקו. ולקמן בבב' מציע' אפרש דין היכא דמספקא לן דינא בממונא והיכא דסלקא שמעתא בתיקו בפ' אלו מציאות ובפ' המפקיד. בעא מיניה ר' ירמיה מר' אבא היתה מהלכת [ברה"ר] וביעטה והתיזה והזיקה מהו לקרן מדמינן לה הואיל וביעטה וחייבת ברשות הרבים חצי נזק או דילמא כל צרורות תולדה דרגל הוא ופטורה ברשות הרבים. אמר ליה מסתברא תולדה דרגל הוא. התיזה ברשות הרבים כי אורחיה והלכו הצרורות בחצר הניזק ושברו כלים מהו. א"ל עקירה אין כאן הנחה יש כאן בתמי' כלומר פטור הואיל ועקירה הואי במקום פטור. איתיביה היתה מהלכת בדרך והתיזה והזיקה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייבת מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים. לא התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד וחייבת. והא אמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן א"ל הדרי בי.
<h2>דף יט:</h2>
יתיב רב אושעי' ור' יהודה אקילעא דבי ר' יהודה נשיאה ונפק מילתא מבינייהו כשכשה בזנבה והזיקה מהו אורחה הוא ופטורה ברשות הרבים או לא. א"ל וכי יאחזנה בזנבה בכל שעה שלא תכשכש וילך וודאי פטור ברשות הרבים דאורחיה הוא ותולדה דרגל הוא. וכי מאחר דאורחיה מאי איבעי ליה כשכוש יתירא קא מיבעיא ליה אי אורחיה [הוא] או לא. ופשט ליה לפטורא. ומעיקרא דפריך ליה אי הכי קרן נמי משום דהוה סבור דכשכוש לאו יתירא קא מיבעיא ליה. בעי רב עינא כשכשה באמתה והזיקה מהו. מי אמרי' מידי דהוה אקרן קרן לאו יצריה תקיף ליה וחייב הכא נמי לא שנא וחייב. או דילמא קרן כוונתה להזיק האי אין כוונתה להזיק והויא תולדה דרגל ופטורה בר"ה מאי תיקו. מתני' התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר וחיובייהו בחצר הניזק. היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס כלומר מרקד ושיבר את הכלים משלם חצי נזק. ואוקי בגמ' מתני' באדייה אדוייה שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוו צרורות. ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם בעל תרנגול אלא חצי נזק והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו. כך פי' רבינו שלמה זצ"ל. אבל רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש דהקושר חייב חצי דחשיב כמו אבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דקנפלי. דהאי תרנגול כרוח מצויה הוי. מדפריך גבי דליל אי דלא אצנעיה פושע הוא. מיהו הכל אינו חייב הואיל ותרנגול נמי עביד הזיקא דאדייה אדוייה והקושר נמי חייב הואיל וקשר. דליל הפקר. אמר רב הונא נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב. פירש רבינו שלמה זצ"ל נקשר מאליו בתרנגול ונתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית ליה בעלים. בעל תרנגול. איש כי יכרה אמר רחמנא ולא כי יכרה שור בור. קשרו אדם חייב פי' רבינו שלמה זצ"ל חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים. ולא נהירא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דקיי"ל כל תקלה שהניחה בר"ה בור היא וחייב משום בור אע"פ שלא זכה בו. דעד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא בדלא אפקרינהו אבל אפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. והאי דקא קשרו אדם חייב לאו דוקא קשרו אלא אפילו אם היה מונח במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו חייב כדפרכינן ואי לא אצנעיה פושע הוא ואפילו לא הגביהו ולא קנאו. ולא כמו שפירש"י זצ"ל דקנייה בהגבהה כשקשרו ויש לו [ל]דליל בעלים.
מתני' כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה. כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין לה ושתתה משקין הראויין לה משלם נזק שלם. וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלמת נזק שלם. ופרה שאכלה שעורין שהם מאכל חמור. וחמור שאכל כרשינין שהם מאכל פרה. וכלב שליקלק את השמן. וחזיר שאכל חתיכה בשר משלמין נזק שלם אעפ"י שאין רגילין בכך הואיל ואורחייהו לאכול ע"י הדחק כשהן רעבין ראויין להו קרינן בהו. אמר רב פפא השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה למיכל כל שעה ואורחיה למיכל ע"י הדחק ואפ"ה שמה אכילה. ואע"ג דע"י הדחק. האי שונרא דאכל תמרי דאורחיה למיכלינהו על ידי הדחק וחמרא דאכל ביניתא משלם נזק שלם. אבל כסות וכלים לאו אורחייהו למיכלינהו אפי' ע"י הדחק אלא מתכוין [להזיק] והוי תולדה דקרן. ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא. פי' לעסו או סדקו חייביה רב יהודה אנהמא [לשלם] נזק שלם ואסלא חצי נזק. פי' רבינו שלמה זצ"ל דמשונה הוא וכגון שתפש ניזק דאין דנין דיני קנסות בבבל ופלגא נזקא קנסא. ופרכינן אמאי וכיון דאורחיה למיכל נהמא אורחיה נמי לפלוס סלא. דאכיל והדר פליס ומשונה הואי. ורמינהו אכלה פת ובשר ותבשיל משלם חצי נזק מאי לאו בבהמה לא בחיה שאין דרכה בפת ובבשר אפילו ע"י הדחק. אבל חמור דרכו בפת. ופרכינן (אחיה) אי חיה בשר אורחיה הוא. דמטוי כלומר שהוא צלי באש. ואי' תימ' בטביא כלומר צבי הבר אין דרכו בפת ובבשר ואי ב' תימא לעולם בבהמה ובפתורא כלומ' בפת ובבשר שעל גבי שלחן שאין דרכו בכך. ויש ספרים שכתוב בהם לעולם בבהמה ובפתותאי לשון פתות אותה פתים [ויקרא ב'] כלו' שמפתת ואוכלת ואין דרכה בכך ומשונה הוא. ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא [ד]דרגא סליק ואכלה לליפתא ותבריה לדרגא וחייביה רבא אליפתא ואדרגא נזק שלם מאי טעמ' כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמיסק.
<h2>דף כ.</h2>
אמר אילפא בהמה ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייבת מ"ט גבי חבירתה כחצר הניזק דמיא. נימא מסייע ליה היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת. כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת שקופצת על צוארו ואוכלת דאין דרכה בכך ותולדה דקרן היא וחייבת חצי נזק. והיכא איתמר דרבא אהא איתמר. דאמר ר' אושעיא בהמה ברשות הרבים הלכה ואכלה פטורה. עמדה ואכלה חייבת. מאי שנא (ד)הלכה דאורחיה הוא עמדה נמי אורחיה [הוא]. אמר רבא בקופצת. והיינו דלא מסייעא לאילפא ההיא (דקופצת) [דקופתו] מופשלת [לאחוריו]. דאיכא למידחייה ולאוקמא בקופצת. מיהו לענין הילכתא למעשה איתא לאילפא. וההיא דקופתו מופשלת נמי איירי בלא קופצת לענין הילכתא. ורבא גופיה לא אוקמ' בקופצת כדאוקמא להא דר' אושעיא. ובהמה ברשות הרבים בין הלכה ואכלה ובין עמדה ואכלה פטורה. ואם קופצת חייבת.
הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות. אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק דמשונה הוא. בד"א ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטורה דבעינן [שמות כ"ב] ובער בשדה אחר. ואם נהנית משלמת מה שנהנית כיצד משלמת מה שנהנית אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית. מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה. מפתח החנות משלמת מה שנהנית. מתוך החנות משלמת מה שהזיקה. אמר רב הא דקתני מתני' ברשות הרבים פטורה אכולהו קאי ואפי' אכסות וכלים דשינוי הוא ותולדה דקרן ומ"ט כל המשנה כגון זה שהניח כסותו וכליו ברשות הרבים ובא אחר ושינה בו פטור כגון זה שאכלו. ושמואל אמר לא שנו אלא פירות וירקות שפטור ברשות הרבים אבל כסות וכלים [חייב]. וכן [אמר] רשב"ל אכולהו כרב. ואזדא רשב"ל לטעמיה דאמר רשב"ל שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת ביעטה מהלכת ברבוצה פטורה. ואע"ג דבעטה ברשות הרבים חייבת הכא פטורה דכל המשנה כגון זאת שרבצה ברשות הרבים. ובא אחר ושינה בו כגון זאת שביעטה בה פטורה. רבוצה במהלכת חייבת. ור' יוחנן אמר לא שנו אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת כשמואל. הלכך קיימ"ל דכסות וכלים [חייבת] דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני ורשב"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. לימא דר' יוחנן לית ליה דרשב"ל אפילו בשתי פרות דקאמר ביעטה ברבוצה פטורה. לא לעולם אית ליה. וכסות עביד איניש דמנח גלימיה ומתפח. אבל בהמה לאו אורחיה לרבוץ ברשות הרבים. ושמואל נמי אפשר דאית ליה לדרשב"ל. הלכך הלכה כרשב"ל בפרות.
מתני' ואם נהנית משלמת מה שנהנית. וכמה. רבה אמר דמי עמיר שאם אכלה שעורים כדי שבעה אין זה משלם לו אלא דמים כמו שהיה צריך ליתן בקשין ותבן להאכילה. דמצי למימר אי אפשר לי להאכילה שעורין אלא קשין ותבן. ורבא אמר דמי שעורים בזול כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורים. ולא יתן (לה) [לו] כשער היקר שבשוק. דדילמא איהו לא מאכיל לה שעורין אלא הזול יתן לו. כדאמרינן בבבא בתרא פ' מי שמת [קמ"ו ע"ב] כל זוזא חשבינן ליה בארבעה דנקי דהיינו שני שלישי הדמים. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל איכא מאן דפסיק כרבה משום דהוה רביה דרבא. ואיכא מאן דפסיק כרבא משום דבתראה הוא. ואין נראה למו' רבינו אבי העזרי זצ"ל כיון שכנגדו חלוק.
אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא. ואמר ליה מאי מילי מעלייתא אמר ליה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר. היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה דלא עביד למיגר זה שדר באותו חצר לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר. וזה לא חסר דהא לא קיימא לאגרא. ופשיטא דפטור. אבל בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה שהיה צריך לשכור אחרת וזה חסר דחצירו קיימא להשכיר והוה מוגר ליה לאחריני ופשיטא דחייב. לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר מאי. מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דילמא מצי אמר ליה הא איתהנית. שלחוה קמיה דר' אמי ואמר וכי מה עשה לו ומה חסרו ומה הזיקו ופשיטא דפטור דזה (לא) נהנה וזה לא חסר. אמר ר' חייא בר אבא נתיישב בדבר ונעיין בה בישוב הדעת הדר שלחוה לקמיה דר' אמי ואמר כולי האי שלחו לי ואזלי אילו אשכח בה טעמא לחיובא מי לא שלחנא להו. איתמר רב הונא אמר ר' יוחנן אינו צריך להעלות לו שכר. ר' אבהו אמ' ר' יוחנן צריך להעלות לו שכר. וההיא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר. וליתה.
<h2>דף כא.</h2>
שלח ליה ר' אבא בר זבדא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא. אדהכי והכי נח נפשיה דרב הונא. א"ל רבא בר רב הכי אמר אבא מרי משמיה דרב אין צריך להעלות לו שכר. והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון. שמעון מאי עבידתיה. ה"ק נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון. תרתי בתמיה. הא דקיימא לאגרא מעלה שכר (לשכר) [לשמעון] דהוה ליה (ד)זה נהנה וזה חסר. והא דלא קיימא לאגרא פטור. איתמר נמי א"ר חייא בר אבין אמר רב ואמרי לה חייא בר יוסף א"ר יוחנן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים וכגון דקיימא לאגרא. אמר רב חסדא א"ר הונא אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא אין צריך להעלות לו שכר. משום [ישעיה כ"ד] ושאיה יוכת שער שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו. הילכך זה שעמד בו הנאהו. אמר מר בר רב אשי לדידי חזי לי' והוי [מנגח] כי תורא. רב יוסף (ואיתימא) [אמר] רב הונא אמר [רב] ביתא מייתבא יתיב. כלו' בית שהוא מיושב בדירת בני אדם ישובו קיים לפי שהדרים בתוכו רואים מה שהוא צריך ומתקנים אותו. מאי בינייהו איכא בינייהו דקמשתמש ביה בעל הבית בתיבנא וציבי שהיו עציו ואבניו בו. למ"ד משום שאיה פטור הכא ליכא שאיה הואיל ומשתמשים בו וחייב בעבור שנהנה הימנו ואע"ג דלא קיימא לאגרא. למ"ד משום ביתא מיתבא יתיב איכא אע"ג דמשתמש ביה בתבנו ועציו אפ"ה הואיל ואינו דר כל שעה בתוכו אינו רואה מה שהוא צריך. הילכך זה שדר בתוכו רואה מה שהוא צריך ומתקנו. הנאהו ופטור. הלכך הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא ולא משתמש ביה בעל הבית במידי. בין לרב בין לר' יוחנן אין צריך להעלות לו שכר. ורבא נמי סבר לעיל דאין צריך להעלות לו שכר. דפליג ארמי בר חמא דפשיט ממתניתין לחיובא מדקתני אם נהנית משלמת מה שנהנית. ואמר רבא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה ואע"ג דלא דמיא למתניתין קיבלה מיניה. מתני' זה נהנה וזה חסר הוא. האי זה נהנה וזה לא חסר הוא. ור' אמי נמי שלחה לפטורה. אבל היכא דמשתמש ביה בעל הבית בתבנו ועציו לרב חסדא א"ר הונא אמר רב חייב. ולרב יוסף א"ר הונא אמר רב פטור. מיהו אנן כר' יוחנן קיי"ל דפטר בין משתמש ביה בין לא משתמש ביה דסתמא קאמר פטור. וכן רבא ור' אמי לא מחלקי בין משתמש ביה בין לא משתמש ביה.
ויש אומרים דכפינן ליה לבעל החצר שיניח את זה לדור בו דכיון דלא קיימא לאגרא כגון זה כופין על מדת סדום כדאמרינן בפ"ק דב"ב [י"ב ע"ב] גבי תרתי ארעתא שיש להם לחלוק על חד נגרא ואחד מהם קנה קרקע אצל האחת. כגון זה כופין על מדת סדום דכיון דאחד (מהם) ניגרא נינהו שתיהן שוות וכפינן את זה שיניח ויתן לו הקרקע שאצל הקרקע שקנה. הכא נמי כפינן לבעל החצר שיניח לדור בחצירו לזה הראשון שבא לדור בתוכו. ויש אומרים שאני התם דאפילו אי הוה שקיל חד קרקע אצל הקרקע שקנה זה לא היה מרויח כלום דשתיהן שוות ואפי' בעי לארווחי (ו)לא מצי לארווחי ולא מידי. הילכך כגון זה כופין על מדת סדום. אבל הכא אי בעי בעל חצר לאוגרי לעלמא הוה מרווח. השתא כי נמי לא אוגר ליה לא כייפינן ליה. וכן כתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל בשמעתי' דרך פשטיה שיכול למונעו מלדור בביתו. ואי חצר דקיימ' לאגרא הוא צריך להעלות לו שכר ואפי' בגברא דלא עביד למיגר דהוה ליה זה חסר וזה לא נהנה. וראיה משמעתי' דפרכינן תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו. הא רביעית מחייבין אותו ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב. ושנינן שאני התם דאמר ליה את גרמת לי היקיפא יתירא. דאי לאו שדה שמעון בין שדותיו שריבה לו הדרך הוה סגי ליה בחיצונות והיו כל שדותיו גדורות. הילכך חסר הוא בשבילו. הא למדת דבשביל דחסר בשבילו מחייבינן אותו. הכא נמי חסר בשבילו הוא דאי לאו הוא דר ביה הוה מוגר לאחריני והוה מרווח. הילכך חייב ליתן לו השכר. כך פסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל. ואע"ג דלא דמו דהכא זה חסר ולא נהנה וגבי מקיף חבירו זה נהנה וזה חסר. אעפ"כ אין הפטור תלוי אלא בדלא קיימא לאגרא דאמר ליה מאי חסרתיך. אבל חצר דקיימא לאגרא אפי' גברא דלא עביד למיגר חייב דהא חסריה. וכן השיב רבינו יצחק בר אשר זצ"ל. ופסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל דאם אין איש משתדל בו לשוכרו ולא להשכירו אע"ג דאילו הוו בעלים הכא הוו מוגרי ליה. כיון דליתנהו הכא לא הוא ולא שלוחו הדר בו פטור דהוי כמאן דלא קאי לאגרא. ויש משיבים עליו דאדרבה כי הוו בעלים הכא טפי הוה ליה למיפטר' לדר [שם]. מדהוה ליה למחויי ביה ולמימר זילו פוקו לברא או הב לי אגרא ותיב. מדלא מחי ביה אחולי אחיל גביה. אלא טעמא הוי משום דאפסדיה כי דייר ביה דמאן דחזי סבר אגריה ממריה ולא תבע ליה למריה למיגר מיניה ומריה סבר האי דדייר ביה יהיב ליה אגרא דמה לי הוא ומה לי אחר ולהכי שתיק ולא מחי ביה.
[שו"ת] מעשה שהיו ליעקב שתי בנות. והיה ליעקב בית אחד שהיה שלו אלא שמעלה ממנו מס לגוי. ונתן יעקב הבית לשתי בנותיו. ואחר זמן נשאת לאה הגדולה לראובן ורחל היתה קטנה. וכשנשא ראובן את לאה נכנס לבית עם אשתו לדור בו והכניס גם שמעון אחיו עם אשתו בבית והיה בבית שנה. וכשהגיע זמן לפרוע המס לגוי לא נתן ראובן כלום לפי שלא חשש ראובן אימתי הזמן. והעליל הגוי כי לא ניתן לו המס בזמנו ורצה להחליט לו הבית עד כי נתפשרו זקני העיר בכך וכך. ובא יעקב והעמיד אפוטרופוס לרחל בתו [הצעירה] וטען אפוטרופוס על ראובן אתה נכנסת בלא רשות רחל אחות אשתך הקטנה ובלא דעת אביה והחזקת בכל הבית גם בחלק רחל. ועוד שהכנסת את אחיך לתוך הבית ונתחייבת ליתן כל המס. ומאחר שלא חקרת לידע זמן המס לפורעו גרמת שהעליל הגוי על זה הבית. וחייב אתה לשלם המס גם דמי הפשרה. השיב ראובן איני חייב כי אם חצי המס כשנכנסתי לבית נכנסתי [רק] בחלקי [וגם אחי הכנסתי בחלקי] ולא מחיתי ליעקב חמי מלהכניס אדם בחלק רחל בתו ליתן לה שכירות וגם לא מחיתי לחלוק הבית. ובעלילות הגוי איני חייב כלום. לפי שלא ידעתי עלילות המס שמחדש נכנסתי לבית [ע"כ השאלה]. כך דעתי נוטה שאם היה נכנס ראובן לבדו לדור בו ולא הכניס שמעון אחיו. לא היה ראובן חייב אלא חצי המס וחצי עלילה דקיי"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעת אין צריך להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאגרא. וראובן זה לא נהנה מחלק רחל ולא חסרה דכיון שהבית מחזיק ח' אמות ויש בו דין חלוקה ד' אמות לכל אחד ואחד כדאמרי' בסוכה [ג' ע"ב] אע"פ שנשתמש ראובן בתוך הבית לא מצי למימר אפוטרופוס הא איתהנית דכיון דחצי הבית של ראובן הוה ליה כגברא דלא עביד למיגר ולא מצי אמר ליה נמי חסרת את רחל דכיון דלא מיחה ראובן ביד אביה להכניס איש אחד בחלקה להעלות לה שכר ולא מיחה לחלוק הבית אישתכח דלא חסרה כלום. וכיון שהדין כך שיתנו שניהם המס ראובן ורחל נמצא שעל שניהם לחקור זמן המס וכיון שלא חקרו הפסידו שניהם. ואם באת לחלוק ולומר ראובן זה קרוי גברא דעביד למיגר והוא נהנה. דכי אמור רבנן גברא דלא עביד למיגר הני מילי שיש לו בית מיוחד לו לבדו ונכנס לדור בחצר חבירו שאין לו חלק בה. אבל ראובן זה שאין לו בית חלוק לעצמו אלא הוא שותפו מיקרי גברא דעביד [למיגר] כדתנן [נדרים מ"ה ע"ב] השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ובכניסה גרידא שהוא משתמש תשמיש עראי הוא דפליגי ופסקי הלכה כר"א בן יעקב. אבל בתשמיש קבוע לכ"ע אסורים כדקתני סיפא ושניהם [אסורים] מלהעמיד [שם] ריחיים ותנור ומלגדל תרנגולים. ודירת ראובן נמי תשמיש קבוע וקרוי נהנה. אי אפשר לומר כן דהא מוקמינן לה [שם מ"ו ע"ב] מחלוקת שאין בה כדי חלוקה הילכך כל חד וחד נהנה מחבירו שאין החצר ראויה לשניהם. אבל בית זה כבר אמרנו שיש בו דין חלוקה. ואפילו אם תימצי לומ' רישא דמתני' היא דאוקימנא כשאין בה דין חלוקה. אבל בסיפא דמיירי בתשמיש קבוע מודו בה תרווייהו אפי' ביש בה דין חלוקה מיירי. אלמא אפילו כי האי גוונא מיקרי כל אחד נהנה משל חבירו. לא קשיא לי ולא מידי. דגבי איסור נדר קונם ושבועה אפילו במידי דאית ביה הנאה פורתא אסור. אבל גבי ממונא מיקרי לא עביד למיגר ואינה חשובה הנאה כיון דפלגא דידיה. ועוד אפילו כי ילפת ממונא מאיסורא. והוי זה נהנה. הא קיי"ל כמא' דאמר הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר. ואוקימ' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. אלמא כיון דלא חסריה לית לן למיחש במאי דמיתהני. ובדין הוא דגבי נדרים דמיתסר בהנאה לחודה אע"ג דלא חסריה לפי שהמדיר הדירו בהנאה ואע"ג דלא מיחסר ביה המדיר. ואם יעלה על לב איש להקשות מפרק הפרה [נ"א ע"ב] דתנ' היה מדלה מים מן הבור ובא חבירו ואמר לו הנח לי ואני אדלה. כיון שהניחו משתמש פטור. ר' אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו דליו. ואוקימ' דביש ברירה פליגי דר' אליעזר סבר יש ברירה ורבנן סברי אין ברירה. ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה [אסורין ליכנס לחצר] וכו' אלמ' לא פליגי אלא בתשמיש עראי הואיל דמדמי ליה לשותפין דמיירי בכניסה לחודא. אבל בתשמיש קבוע שרוצה לדלות ממנו חדש או שנה. אפי' ר' אליעזר בן יעקב מודה דכיון שהניחו משתמש פטור. ובא לדמות מעשה דראובן לברייתא זו. ולומר כאן שראובן זה משתמש [כ]בעל הבית בקביעות נעשה שואל בחלקה של רחל ועליו מוטלת שמירת הקרקע לחקור אחר זמן המס דהא שואל חייב באונסין. ואפילו בשאילת הקרקע שלא נתמעטו הקרקעות מדין שואל כמו שנתמעטו בשומר חנם ובשומר שכר. שהרי אנו רואין בבור זה שנתחייב בחלק שותפו משום שאלה. וכיון שלא עשה ראובן כך חייב לשלם כל העלילה. לא ס"ד דבור זה אין בו דין חלוקה דמצי למימר בשלי אני משתמש הילכך כי פליגי בתשמיש עראי של שעה דס"ל לר"א בן יעקב דכיון דתשמיש עראי הוא יש לומר יש ברירה ובחלקי אני משתמש ולא נתחייבתי בחלקך אלא בתשמיש קבוע דאין בו דין חלוקה. וזה אומר לו הנח לי ואני אדלה אפילו ר"א בן יעקב מודה דנעשה שואל בחלק שותפו דהא לא מצי משתמיש תשמיש קבוע בחלקו אלא א"כ משתמש בכל הבור כולו. וגבי ראובן זה נמי אם הבית אין בו דין חלוקה מודה אני שאין ראובן יכול לומר בחלקי אני משתמש תשמיש קבוע. וכיון שדר בו בלא דעת רחל ובלא דעת אביה ולא אמר להם הנח לי שאני משתמש כדאמר גבי [בור הוי כמו] הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ונהנה ומחסרהו שאם לא היה בבית היה איש נכרי דר בו ומעלה שכר לשניהם. כמו כן עכשיו שראובן בבית יתן לרחל שכירות המגיע לחלקה. ומ"מ אין עלילת המושל עליו לבדו שעל שניהם לפרוע מס לגוי ולחקור אחר הזמן. אבל מאחר שהבית יש בו דין חלוקה אומר אני שאין ראובן חייב להעלות שכר לרחל מחצי הבית אבל שמעון חייב ליתן שכר לפי שהבתים נשכרים שהרי שמעון זה נהנה וגם חיסר את רחל. שאם לא היה שמעון בבית היתה רחל משכרת חלקה לאיש אחר וקיי"ל השוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון. ולא מצי למימר ראובן בחלקי הכנסתיו לפי שהבית של ראובן ורחל הוא. וכל הדר בו צריך להעלות שכר לשניהם. וכיון שראובן היה בחלקו. [שמעון] על כרחו בחלק רחל היה. וגם אין שמעון יכול לומר מי יאמר שאם לא נכנסתי היתה רחל משכרת הבית לאחרים. דא"כ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו נמי יאמר לבעל חצר מי יאמר שאם לא נכנסתי לחצרך שהיית משכירו לאחרים. אלא כיון דקיימ' לאגרא יכול אפוטרופוס לומר אילו ידע יעקב שראובן לא היה רוצה ליתן כל המס היה משכיר חלק רחל לאחרים. הלכך צריך שמעון להעלות מס [ושכר] לרחל. מיהו אין עלילת זמן מס של חלק רחל מוטלת לא על ראובן ולא על שמעון אלא על יעקב אבי רחל דמריה דארעא הוא דיהיב טסקא ואין אחריות שמירת קרקע מוטלת על שמעון. (שאע"פ שהעמידני) [ואע"פ שהעמדנו אותו] בדין שוכר שנותן שכירות. שהרי לא על מנת ליתן שכירות לרחל נכנס שמעון זה בבית שהרי שלא מדעת נכנס בו אלא (שאין) [שאנו] מכריחין אותו ליתן שכירות לפי שהבית עשוי לשכור. וכיון שראובן לא התנה עם יעקב ורחל כלום אין עליו אחריות ומשפט השוכרים והו"ל כשומר חנם שמתנה להיות פטור מלשלם. ועוד אפילו אם היה עליו דין שוכר אין אחריות דין שמירת קרקע עליו. לפי שהשוכר בין דינו כשומר חנם בין כשומר שכר שניהם פטורין מידי שמירה אצל קרקע כדתנן [ב"מ נ"ו ע"א] אלו דברים שאין להם כו' שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם. וכיון שהוא כן הרי אחריות קרקע על הבעלים עצמן וראובן ורחל יפייסו את הגוי. ואחרי כן בא אפוטרופוס של רחל והעמיד את שמעון בדין וטענו אתה דרתה בבית בחלק רחל שנה אחת עם ראובן אחיך. והנני תובעך שכירות מחצי הבית כמו שנשכרים שאר בתים בעיר. השיב שמעון אני לא נכנסתי בבית אלא אשתי נכנסה בו חוץ מדעתי. ואני הייתי בבית אחר שמושכר בידי ולא עבר חדש אחד מיום שנכנסה אשתי בבית רחל עד שיצאתי לדרך רחוקה אלא שמעתה קרוב באתי ומצאתי את אשתי בבית רחל ונכנסתי עמה. וכיון שלא נכנסתי אני תחילה אלא אשתי. איני משגיח בכניסתה ואיני רוצה לטעון בשבילה. וענה אפוטרופוס שלה. אשתך לדעתך נכנסה ובשובך גלית דעתך דניחא לך שנכנסת בבית אע"פ שאותו בית שהיה מושכר לך תחילה בידך היה ולא רצית לדור בו. דעתי נוטה שחייב שמעון ליתן שכירות לרחל מחצי הבית. דבית של רחל קאי לאגרא. ושמעון זה עביד למיגר שהרי השכירה אשתו אותו (האחד) [בית האחר] לשוכר שנזדמן לה תחילה חייב ליתן שכר (לשמעון) [לרחל]. ומה שטוען שמעון אשתי היתה בבית ואני הלכתי לדרכי ורוצה לפטור עצמו בתורת עבד ואשה פגיעתן רעה. לאו כל כמיניה. דאילו גבי חבלות שהאשה עושה לא מצינו שהבעל מתחייב אבל בדירת אשתו בעל מתחייב מכניסתה לחופה וכל ימי היותה תחתיו וכל ימי מיגר ארמלותא. ואע"ג דתנן [כתובות ק"ז ע"ב] מי שהלך למד"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר (איבד מעותיו) [הניח מעותיו על קרן הצבי] והלכתא כחנן. הא לא דמיא דכי אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי היינו כשפירנס אותה בסתם ולא נתן לה מעות לשם הלואה. וכשבא הבעל וטוען זה שפירנסה כשנתתי לאשתך מעות להתפרנס אמרתי בלבי לשם הלואה ועתה אומר שלם לי. יכול הבעל לומר כיון שלא פירשת בעת מתן מעות לשם הלואה אני נותנו לך. ודאי לשם מתנה נתתו לה ואיני חייב לפרוע לך כלום. אבל אם פירש ואמר מלוה אני לך את אלו המעות חייב הבעל לפרוע לו בשובו. דתניא [שם] כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר שיושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה. אלא הרי שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה. ואמ' טעמא דמיאנה הא לא מיאנה משלם. וטעמא מאי משלם כיון שהבעל חייב במזונותיה וזה בא והלוה לה מעות למזונותיה חייב לשלם דכאילו הלוה לבעל עצמו דמי דהא אם יש נכסים לבעל ואתא איהי קמי דבי דינא וקא תבעה למזונותיה קיי"ל [שם] פוסקין מזונות לאשת איש לוותה ואכלה נמי מדמי לה לב"ד שפסקו לה מזונות לאשת איש. ואשת שמעון נמי שדרה בבית רחל בהיות שמעון בארץ מרחק. כיון שהבעל חייב להעמיד לה בית דירה מעלה שכר לרחל כאילו הוא עצמו דר. וליכא למימ' כיון כיון שהיתה אשת שמעון בבית שנה אחת ואין רחל מוחה בידה הרי הוא כמשאלת חלק ביתה. והויא לה כעמד אחד ופירנס את אשתו ששתיקת רחל כמחילה (וגם) אצל אשת שמעון [דזה] אינה שתיקה דקטנה הוות ואין שתיק[ת]ה כמחילה וגם על שתיקת אביה אינה מפסדת שכירותה. דכיון דאין נכסי קטנה ראויים לאביה ואין לו זכות בהם כבושתה וכפגימתה וכמציאתה וכסף קידושיה אינו נעשה שליח כדי לחוב לה דאין חבין לאדם אלא בפניו. והויא לה אשת שמעון כדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וכן מצינו בכל מקום כשזה מהנה וזה נהנה אעפ"י שאין המהנה יודע בהנאתו לחבירו ואין הנהנה יודע כשההנאה מגעת לידו חייב לשלם דמי הנאתו למהנה ובלבד שיהא בו חסרון למהנה דהוה ליה זה נהנה וזה חסר. דתניא [ב"מ ע"ו ע"א] השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם. והא הכא דהשוכר לא ידע בהנאתו לבעל הבית כדקתני לעשות בשלו. ובעל נמי לא ידע בשעה שקיבל הנאה מן השוכר וקתני חוזר ונוטל מבעל הבית מה שהנאהו. ואין בעל הבית יכול לומר לשוכר לא אתן לך כלום שלא בקשתיך לשכור לי פועלים. שמעון זה נמי שלא ידע שקיבל הנאה זו שנכנסה אשתו בבית רחל ורחל נמי לא ידעה בהנאותה לשמעון שהרי קטנה היא חייב שמעון הנהנה לשלם שכירות לרחל המהנאה כיון דרחל חסירה בהנאה זו. ולא מצי שמעון למימר כיון שלא ידעתי בהנאה זו שנהנית אשתי ולא פייסתי להנאותה ליתן לה דירה לא אתן כלום. כמו שאינו יכול לומר לא בקשתי לך להלוות מעות לה למזונותיה. ועוד תנן [לקמן נ"ה ע"ב] נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית. ואמרי' בגמ' [נ"ח ע"א] היכי נפלה רב כהנא אמר שהחליקה במימי רגליה. רבא אמר שדחפוה חברותיה. והא הכא דנהנה לא ידע בקבלת הנאתו. ומהנה נמי לא ידע בההנאותו לחבירו דהא באונס נפלה וקתני משלמת מה שנהנית. הכא נמי לא שנא. ומה ששמעון אומר אשתי נכנסה בו שלא מדעתי שהרי היה לה בית אחר. אינו נאמן בכך דכיון שבפניו אשתו נכנסת בבית ולא שמענו עליו שמיחה בה לאו כל כמיניה. ועוד שבשובו מן הדרך נכנס עם אשתו בבית רחל ולא חזר לביתו הראשון גילה דעתו דניחא ליה שאשתו בבית רחל וניחא ליה שהשכירתו לאחרים. הילכך כיון שקיבלה השכירות מאותו [הבית האחר] צריך הוא ליתנו לרחל שהרי אשתו חייב' להחזיר לה השכירות דתניא [כתובות ק"ז ע"א] מי שהלך למדינת הים ב"ד יורדין וזנין ומפרנסין את אשתו. ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות [נאמן]. וזה השיב רבי' יצחק בר אשר הלוי זצ"ל. מה שכתב חביבי שאין עלילת המס חלק של רחל מוטלת לא על ראובן ולא על שמעון. בזה אני רואה את דבריך. דלא מצינו שתהא נתינת המס מוטלת על הדר אלא על בעל הקרקע כמו שאמרת דמריה דארעא יהיב טסקא. לפי שאין נתינת המס תלוי בדירת הבית דאפילו לא ידור בו בעל המס תובע מס משלו ואם לא יתן המס הימנו יעליל עליו. לפיכך אין רחל יכולה לומר לו אתה גרמת שהעליל הגוי בשביל המס. אבל שכירות הבית נראה בעיני ששניהם ראובן ושמעון שדרו בבית חייבין להעלות שכר לרחל מחלקה ששניהם דרו ונשתמשו בו. ואם היה ראובן דר לבדו בבית היה חייב להעלות שכר לרחל מכל חלקה שהרי נשתמש בכל הבית. ואם היה די לו בחצי הבית היה לו להושיב ב"ד ולחלוק הבית קודם שנכנס בו. ואפי' הוא גברא דלא עביד למיגר כמו שאמרת שהיה לו דיי בחצי הבית. אין הפטור תלוי אלא בדלא קיימא לאגרא דאמר ליה מאי חסרתיך. אבל חצר דקיימא לאגרא אפילו גברא דלא עביד למיגר חייב דהא חסריה. ואתה אמרת לבסוף דחצירו דקיימא לאגרא היא. ומה שאמרת דבגמ' דנדרים (חסר כאן).
<h2>דף כג:</h2>
דהנהו עיזי דבי תרבו פי' שם אדם דהוו קא מפסדי ליה לרב יוסף אמר ליה לאביי זיל אימ' להו לאצנועינהו אמר ליה אביי אמאי איזיל אי אזילנא לימרו לי ליגדר מר לארעיה. ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה. כשחתרה. אי נמי דנפל גודא בליליא. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאביי לא פליג אדרב יוסף אלא אשתמוטי קא משתמיט שלא היה רוצה לילך דהא תנן [י"ט ע"ב] אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן שהיה לו לנעול חנותו. וכן מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן שהיה לו לגדור. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דקיי"ל כרב יוסף וליכא לדאביי דשינויא בעלמא הוא. מכריז רבה ואיתימא רב יוסף (דנחתין) [דסלקין] לעילא מבבל לא"י ודנחתין לתחת מא"י לבבל הוו בקיאין בזה הדין הנהו עיזי דשוקא דקצבין וקיימין לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא ומפסדי לאחריני מתרינן במרייהו תרתי ותלתא זימני אי מפסדי אפילו ברה"ר, אי צייתי צייתי ואי לא אמרינן להו תא תיב אמסחתא מקום מעמד הקצבים וקבל זוזך אפילו ביומא דלאו שוקא. שחטי' להו הואיל ולשחיטה קיימין ואע"פ שהיו משלמין מה שהיו מזיקין לא בעו למיקם בהדייהו בדינא דזימנין דליכא סהדי. אבל עיזי לחלבא יכולין למימר כשיזיקו אשלם. כדאשכחן בעיזי דבי תרבו דאמר ליה לאצנועינהו ולא קאמר לישחטינהו.
מתני' איזהו תם ואיזהו מועד. מועד כל שהעידו בו שלשה ימים. ותם משיחזור בו שלשה ימים שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ואפי' ביום אחד. ותם שיהיו התינוקות ממשמשין בו [ואינו נוגח]. ת"ר איזהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים. ותם כל שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח דברי ר' יוסי ר' שמעון אומר איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה פעמים. ולא אמרו שלשה ימים אלא לחזרה בלבד. אמר (ר' יוחנן) [רב נחמן] אמר רב אידי בר אהבה הלכה כר' יהודה במועד שהרי ר' יוסי מודה לו. והלכה כר' מאיר בתם שהרי ר' יוסי מודה לו. א"ל רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כר' מאיר במועד שהרי ר' שמעון מודה לו והלכה כר' יהודה בתם שהרי ר' שמעון מודה לו. אמר ליה אנא כר' יוסי ס"ל דנימוקו עמו. כלו' טעמו וראיותיו עמו. איכא דאמרי תיק של ראיותיו עמו. מ"ט דר' יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא לא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית. פי' רש"י זצ"ל שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם עליה נזק שלם. אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם. רבא אמר תמול מתמול חד הוא. והכי קאמ' אם תמול שלשום [נגח] הוא ולא ישמרנו האידנא חייב. פי' רש"י זצ"ל ולא ישמרנו האידנא בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם. וקשה לפירושו דא"כ דהכי קיי"ל דאנגיחה שלישית מיחייב נזק שלם דאביי ורבא הלכה כרבא וריש פ' חזקת הבתים [ב"ב כ"ח ע"א] אזלא סוגיא דסתמא דתלמודא דלא מיחייב נזק שלם אלא אנגיחה רביעית דאמ' ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה שהיא שלש שנים משור המועד. מה שור המועד כיון דנגח שלש נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד. הכא נמי כיון דאכלה תלת שנין נפק ליה מתורת מוכר וקם ליה בחזקת לוקח. ופרכינן או מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה. הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוה ליה מועד ואידך כי לא נגח מאי משלם. אבל הכא כיון דאכלה תלת שנין קיימא ליה ברשותיה. הא למדת דלא מיחייב נזק שלם אלא אנגיחה רביעית. הלכך לכ"ע אפילו לרבא לא מיחייב אלא אנגיחה רביעית וליכא בינייהו אלא משמעות דורשין. וכן רש"י זצ"ל גופיה חזר בו מכח דההיא דחזקת הבתים. ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו.
<h2>דף כד.</h2>
איבעיא להו שלשה ימים דקתני לאייעודי תורא ולמעוטי היכא דנגח ביום אחד או לאייעודי גברא בעל השור בעינן ג' ימים. למאי נפקא מינה דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא והעידו על שלש נגיחות שנגח שורו שלשה ימים אי אמרת לאייעודי תורא מייעד. דהא נגח ג' ימים. אלא אי אמרת לאייעודי גברא בעינן ג' ימים. אע"ג דמעידין דנגח תורא יום אחד יום ב' יום ג'. מימר אמר מריה דתור' השתא הוא דקא מסהדי בי כל שלשה הכתות ביום אחד והתורה אמרה שלשה ימים ואיני משגיח לעדותיהן עד שיעידו בי שלשה ימים. ותלתא כיתי לאו דוקא אלא ה"ה כת אחת ולא איפשיטא והמוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>דף כד:</h2>
איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו כגון לוי המשסה כלבו של ראובן בשמעון מהו. משסה ודאי פטור דגרמא בניזקין פטור. בעל כלב מאי. מימר אמר אנא מאי עבדינא ליה. או דילמא אמרינן ליה כיון דידעת ביה דמשסי ליה בגברא ומשתסי לא תיבעי לך לשהויי גבך. אמר רבא אם תמצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב. שיסהו בעצמו פטור. מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. אמר ליה רב פפא איתמר משמיה דרשב"ל כוותיך דאמר רשב"ל שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה שלא היה לה לרבוץ וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, רבוצה במהלכת חייבת. אמר לי' אנא בהא חייובי מחייבינא דאמר ליה כי אית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הלכה כרבא. מתני' שור המזיק ברשות הניזק כיצד נשך נגח נגף רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק. ברשו' הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם וחכ"א חצי נזק.
<h2>דף כו.</h2>
איבעיא להו רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שיהא חייב בכופר מי אמרינ' מידי דהוה אקרן כיון דעבד תרי ותלתא זימני אורחיה הוא ומשלם כופר הכא נמי לא שנא. או דילמא קרן כוונתו להזיק הא אין כוונתו להזיק. וסלקא לה שמעתין דחייב בכופר. ורבינא נמי קיבלה לרב אחא מדיפתי דאיכא כופר ברגל. ואע"ג דאיפליגו בה אביי ורבא לקמ' בפ' שור שנגח ד' וה' [מ"א ע"א] דלאביי משלם כופר ולרבא לא משלם כופר. התם אליבא דההוא תנא פליגי נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר דאוקמא אביי דרבעה ולא קטלה ואתיוה לבי דינא וקטלוה [דסלקא דעת'] דכמה דהוא קטלה דמי ורבא אוקמא דרבעה וקטלה. ודקא קשיא לך מה לי קטלה ברביעה מה לי קטלה בקרן. קרן כוונתו להזיק האי אין כוונתו להזיק להנאת עצמו קא מיכוון. ואפי' אם תימצי לומ' דבסברא דנפשי' נמי פליגי. אפילו הכי הלכתא כרבינא דקיבלה לדרב אחא מדפתי. ונראה בעיני דקיי"ל כופרא כפרה הוא (בההיא) [כההיא] דשור שנגח ד' וה' [מ' ע"א] דת"ר אפוטרו' משלמין מן העליה ואין משלמין את הכופר. ואמרי' מאן [תנא] דאמר כופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו אמר רב חסדא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק. מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי כופרא ממונא [הוא]. ור' ישמ' בנו של ר"י בן ברוקה [סבר] כופרא כפרה הוא. אמר רב פפא לא דכ"ע כופרא כפרה. והכא בהא קמיפלגי דרבנן סברי בדניזק שיימינן ור' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה סבר בדמזיק שיימינן. והכי נמי אוקמא לה בריש פ"ק דמכות [ב' ע"ב] דלכ"ע כופרא כפרה. דת"ר התם עדים זוממין אין משלמין את הכופר קסבר כופרא כפרה. ואמ' בפ' שור שנגח ד' וה' [מ' ע"א] משתבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא. א"ל לכשיבוא לידך הביאהו לידי. כי אתא לגביה א"ל בעאי מינאי מילתא. בעא מיניה שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר דבשלמא נזיקין האי פלגא משלם והאי פלגא משלם דאהיזק דניזק קפיד רחמנא והא מטי ליה נזק שלם. אבל כופרא כפרה דמזיק הוא ותרווייהו כפרה בעו ובחצי כופר לא מיכפר הילכך היכי משלמי, נשלם האי כופרא והאי כופרא. כופר אחד אמר רחמנא ולא שנים כופרים. לישלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. אדיתיב רב נחמן וקא מעיין ביה אמר ליה תנן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם גזברי הקדש חייבי ערכין ממשכנין אותם דכיון דלאו לכפרה אתו משהו ליה. חייבי כופרים מאי כיון דאית ליה כפרה כחטאת וכאשם דמי ומיחמר חמיר עלויה ולא בעי משכוניה. או דילמא כיון דלחבריה הוא דבעי למיתבה ליה לא חמיר עליה דממונא הוא ולא לגבוה הוא ובעי משכוניה. אי נמי כיון דהוא לא חטא וממוניה הוא דאזיק לא חמיר מילתא עלויה ובעי משכוניה. א"ל שבקן איסתגרי בקמייתא. הא למדת דכופרא כפרה דלא מיסתבר' למימר דלמאן דאמר כופרא כפרה קא בעי מיניה דסתמא קאמר ולא קאמר דלמאן דאמר כופרא כפרה. הלכך מיסתבר דהכי קיי"ל דכופרא כפרה ואין אפוטרופסין ולא עדים זוממין משלמין את הכופר.
מתני' אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד. ירושלמי [ה"ח] אמר ר' יצחק מתני' בשניהם היו ישנים אבל אם היה אחד מהם ישן ובא חבירו וישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוי מועד. מתני' סימא את עין חבירו אפילו בשוגג ושיבר את הכלים משלם נזק שלם. קתני סימא את עין חבירו דומיא דשיבר את הכלים מה התם נזק אין ארבעה דברים לא דלא שייכי בהו אף סימא את עין חבירו בשוגג נזק אין ארבעה דברים לא. דלא מיחייב בארבעה דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד כגון בלא התראה. או שוגג קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשים [שמות כ"א] דהתם כתיב ריפוי ושבת. והאי קרא במזיד הוא דכתיב. מנא הני מילי דנזק חייב אפי' בשוגג אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא [שם] פצע תחת פצע לחייב על שוגג כמזיד ועל האונס כרצון. דקרא יתירא הוא להך דרשה. דהא כתיב [ויקרא כ"ד] כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. וכויה וחבורה דרשינן להו לקמן בפ' החובל [פ"ד ע"ב]. ופרכינן והאי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק דאפילו היכא דאיכא נזק משלם נמי צער דלא תימא צער דכתב רחמנא היינו היכא דליכא נזק כגון כוואו בשפוד על צפורנו דלא אפחתיה כספא. ושנינן א"כ לימא קרא פצע בפצע מאי פצע תחת פצע ש"מ תרתי. וריפוי ושבת ובושת ילפינן מצער דחייב במקום נזק. בפ"ק דערכין [ו' ע"ב] תנן הגוסס והיוצא ליהרג לא מעריך ולא נערך ר' חנינא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין. ואוקימ' בגמ' דבאם הזיק פליגי ת"ק סבר אם הזיק אינו חייב בתשלומין ור' יוסי סבר חייב בתשלומין. במאי קמיפלגי אמר רב יוסף במלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי. ת"ק סבר מלוה ע"פ [אינה] גובה מן היורשין ור' יוסי סבר מלוה ע"פ (אינה) גובה מן היורשין. רבה אמר לכ"ע מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין. והכא במלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר קמיפלגי ת"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ור' יוסי סבר ככתובה בשטר דמיא. וכבר פירשתי בפ"ק דקיי"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. וקיי"ל נמי כרבה דלכולי עלמא מלוה על פה כי האי דאין שייך בה נעילת דלת אינה גובה מן היורשין. הלכך הגוסס והיוצא ליהרג שהזיקו אינו גובה מן היורשין. וה"ה בריא שהזיק ומת אינו גובה מן היורשין לפי האי סוגיא אם לא עמד בדין. מיהו גוסס ויוצא ליהרג שהזיקו חייבין לשלם בעוד שהם חיים. ואם תפס ניזק בעוד שהם חיים מה שתפס תפס. כדאמרי' בפ"ק [י"ד ע"ב] רמי ליה רב יהודה לרב הונא בריה דרב יהושע תנן שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות. ורמינהו ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. אלמא מטלטלין נמי מגבינן לניזקין. הכא במאי עסקינן ביתמי. כלומר האי דקתני שאין ב"ד נזקקים אלא לנכסים שיש להם אחריות ביתמי קאמר דאי שבק להון אבוהון מקרקעי ויש עליו חוב שהזיק את חבירו לא גבי ניזק אלא ממקרקעי אבל מטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ופרכינן אי הכי אימא סיפא קדם ותפס מטלטלין ב"ד גובין לו מהן ואי ביתמי אמאי גובין לו מהן. כדאמר רבא והוא שתפס מחיים. הכא נמי והוא שתפס מחיים. ולנכסים שיש להם אחריות נזקקים דקאמר כגון שעמד בדין. הא למדת דבריא שהזיק ומת ולא עמד בדין אינו גובה מן היתומין לא ממקרקעי ולא ממטלטלי. ואם עמד בדין גובה ממקרקעי ולא ממטלטלי. ואם תפס מטלטלי מחיים מה שתפס תפס ואפי' לא עמד בדין. וכן הדין בגוסס ויוצא ליהרג שהזיקו. דעד כאן לא פליגי אלא ביורשיהם אבל אינהו גופייהו חייבים לשלם. הילכך מה שתפס בעוד שהם חיים תפס. וה"ה דר' יוסי ורבנן הוו מצי לאיפלוגי בבריא שהזיק ומת ולא עמד בדין בהאי טעמא גופיה.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה. לענין נזיקין חייב דאדם מועד לעולם. לענין ארבעה דברים פטור דבעינן כוונה. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה שנתכוון לעשות מלאכה אלא כסבור שהיום הוא חול או כסבור שהמלאכה מותרת. וכל הני דאמרי' הכא לא נתכוונו לעשות מלאכה הילכך פטירי. לענין גלות כגון אם נפלה על אדם ומת פטור. דגבי גלות כתיב [במדבר ל"ה] מכה נפש בשגגה ולא מיקריא שגגה אלא [היכא] דהוה ליה ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם. ואע"ג דגבי חלב נמי כתי' שגגה ואפ"ה לא בעינן שתהא לו ידיעה מעיקרא. שאני גבי גלות דכתי' שגגה טובא. לענין עבד שאם נפלה על עבדו וסימא את עינו או הפיל את שינו פלוגתא דרשב"ג ורבנן. דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאה או חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות. רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוון לשחתה. הכא נמי לרבנן יצא לחירות ולרשב"ג לא יצא. והלכה כרבה. ואמר רבה היתה אבן מונחת בחיקו והכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור דאע"ג דהכיר בה הרי שכחה ושוגג הוא ולא פשע. לענין שבת פטור דאע"ג דמיקרי שגגה לענין גלות פטור בשבת משום דבעי' מלאכת מחשבת שנתכוון לעשות מלאכה וכסבור שהיום חול וזה לא נתכוון. לענין גלות חייב אמר קרא בשגגה מכלל דהויא ליה ידיעה והא ידיעה הויא ליה. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. נתכוון לזרוק שנים וזרק ארבעה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וליכא. ולענין גלות אשר לא צדה [שמות כ"א] פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. פירש רבינו שלמה זצ"ל פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דאינו בתורת כי יזיד איש וגו' אלא בתורת ושמתי לך מקום וחייב גלות. ל"א פרט למתכוון האי פרט לשון פירוש הוא והכי משמ' ואשר לא צדה מפרש שנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע והרג את האדם באותה זריקה חייב גלות דהאי נמי לא צדה וזה עיקר. ל"א ואשר לא צדה פרט לנתכוון דפטור מגלות דהכי משמע שלא נתכוון (לצדה) [לצדד] ולזרוק אצלו [ינוס] פרט לזה שצדה. תפוס לשון אמצעי עכ"ל. וקשה לפירושו האחרון מריש אלו הן הגולין [מכות ז' ע"ב] דת"ר אם בפתע פרט לקרן זוית. בלא איבה פרט לשונא. הדפו שדחפו בגופו. או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה. בלא צדיה פרט לנתכוון לצד זה והלכה לצד אחר. ואשר לא צדה דכתיב בפרשה [דואלה המשפטים] פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. והשתא מקרא ואשר לא צדה דכתב בפרש' ואלה המשפטים מקמי מקרא בלא צדיה דכת' באלה מסעי. הוה ליה למעוטי ההוא דדמי טפי לפטור כגון נתכוון לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר שלא נתכוון לזרוק לצד המוכה. הואיל דקרא דואשר לא צדה לפטורא אתא. וי"ל משום [ד]דריש ליה לההוא קרא ברישא נקט בלא צדיה. מיהו רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל נראה לו כלשון ראשון שפירש דחייב גלות ולא כפירושו שפירש פרט דלא הוי בכלל וכי יזיד איש דהא כי יזיד כתיב בתריה. אלא פרט דלא הוי בכלל מכה ומת דכתיב לעיל מיניה. וא"ת ואמאי אצטריך לחייב גלות לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע מהיכא ס"ד דפטור דלפטור ממיתה. וי"ל דהוה פטרינן ליה מבלא צדיה כמו נתכוון לזרוק לצד זה והלך לצד אחר. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. וכן הלכה. נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה לענין נזיקין חייב לענין ארבעה דברים פטור. לענין שבת אי אמר כל מקום שתרצה תנוח ונתכוון נמי לזרוק ארבע וזרק שמנה חייב שהרי יש כאן מלאכת מחשבת דזריקת ארבע אמות מלאכה היא והא נתכוון לזרוק ארבע. וכיון דלא איכפת ליה באיזה מקום תנוח נעשית מחשבתו. ואי לא לא דלא נעשית מחשבתו. אבל נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע אפי' אמר כל מקום שתרצה תנוח פטור שעיקר מחשבתו אינה למלאכה. דהא לא נתכוון לזרוק אלא שתים. לענין גלות אשר לא צדה פרט לנתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן וכן הלכה.
ואמר רבה זרק בעל הכלי את הכלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור זה ששברו במקל קודם שבירותו שהרי סופו לישבר ומצי למימר ליה [אנא] מנא תבירא תברי. וכן הלכה. ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן ואפילו הוא קדם וסילקן פטור שהרי מזריקתו אין סופו להשבר עד שינטלו הכרים. ואפילו הזורק עצמו נטלן פטור לפי דגרמא בניזקין הוא פטור דבעידנא דשדא פסוקי מיפסקי גיריה. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבה משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי דהא הוא דאמר בפ' הגוזל עצים [צ"ח ע"א] השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וקיי"ל הלכתא כדאמ' [שם ע"ב] אכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ליה ככשורי לצילמי. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל אומר האי גרמא בנזקין הוא ופטור לכ"ע. וכן פי' רבי' שלמה זצ"ל דגרמא בניזקין הוא. והכי נמי אמרי' לעיל [כ"ד ע"ב] המשסה כלבו של חבירו בחבירו משסה ודאי פטור משום דגרמא בניזקין. וכן שיסה בו נחש פטור דהיינו גרמא. ותנן בפרק שור שנגח את הפרה [מ"ז ע"א] הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב. (דאמר) [ואמר] רב לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור דהיינו גרמא. ותניא נמי התם הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם. ותנן בהכונס [נ"ט ע"ב] השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם. ותניא נמי התם [נ"ה ע"ב] אמר ר' יהושע ארבעה דברים כל העושה אותם פטור מדיני אדם. ואלו הן. הפורץ גדר בפני בהמת חבירו והכופף ק(ו)מתו של חבירו לפני הדליקה וכו'. ותו אמרי' התם [נ"ו ע"א] העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת והמבעית את חבירו פטור מדיני אדם דהויא נמי גרמא. דאמרינן בקידושין [כ"ד ע"ב] תקע באזנו וחרשו פטור מ"ט איהו דאבעית נפשיה. ות"ר התם [לקמן ס' ע"א] ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור ואמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו. אמר רב אשי כי קאמר זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ותנן בפ' לא יחפור [ב"ב כ"ב ע"ב] מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות שלא תקפוץ הנמייה. ופרכינן בגמ' והא גרמא הוא. אמר רב טובי בר מתנא זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. מעיקרא פריך והא גרמא הוא. דס"ד כי היכי דפטור הכי נמי מותר. ומסיק אע"ג דפטור בדיעבד אסור לכתחילה. מכל הני שמעינן דגרמא בניזקין פטור. וקשיא מאי שנא מדינא דגרמי דקיי"ל דחייב. בההיא דהגוזל עצים [צ"ט ע"ב] המראה דינר לשולחני ונמצא רע תנא חדא אומן פטור והדיוט חייב ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון (דנבו) [דנכו] ואיסור דלא צריכי למילף כלל שהיו שולחנים אומנים. דאונס הוי טעותם. אבל מי שאינו אומן כמותם חייב ואע"ג דגרמא בעלמא היא שאומר לו טוב הוא. ואמרי' התם [ק' ע"א] רשב"ל אחוי ליה דינר לר' אלעזר א"ל מעליא הוא. א"ל חזי דעלך קא סמיכנא. מכלל דאי לא נפיק מחליפנא ליה ניהלך והא את הוא דאמרת מאן דדאין דינא דגרמי ר"מ. מאי לאו ר"מ ולא סבירא לן כוותיה. לא ר"מ וסבירא לן כוותיה. ודן את הדין חייב הזכאי מחייבינ' לר"מ ואע"ג דלא נשא ונתן ביד. ומחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור. נתייאש ממנה ולא גדרה חייב באחריותה. ואמרינן נמי בההוא פרקא לעיל [צ"ח ע"ב] גבי שורף שטרותיו של חבירו מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא. והמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו חייב לר' מאיר נראה בהכותב [כתובות פ"ו ע"א] ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דכל היכא דהוא עצמו עושה היזק לממון חבירו חייב כגון ההיא דהשורף שטרותיו מזיק הוא עצמו לממון חבירו דשטרא ממונא הוא דאפסדיה דחוב הוא. ומראה דינר לשולחני כשאומר שהצורה טובה פוטר אותו שחייב לזה. וההיא דהמוחל שטר המחילה עושה בממון חבירו. וההיא דמחיצת הכרם שנפרצה ולא גדרה על ידי יאוש אוסר הזרעים והוי כמו מעשה. וא"ת ההיא דפ' הניזקין [גיטין נ"ג ע"א] דפריך למאן דאמר התם דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק מהא דאמר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם. ומשני כיון דבההיא ליכא אלא מחשבה בעלמא הויא ליה גרמא בנזקין ופטור. וא"ת גבי נתייאש אמאי חייב. תריץ כרבנן דר' מאיר אתיא. אי נמי לעולם כר"מ והיינו טעמא דנתייאש חייב משום דמערב ממונו בשל חבירו והוי כעושה מעשה בשל חבירו וחייב. אבל העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת כיון דאסוחי אסח דעתיה מינייהו פסלינהו במחשבה דליכא מעשה כלל. וההיא נמי דזרק כלי מראש הגג אינו עושה מעשה בממון חבירו. מיהו תימא אמאי לא מיחייב המשלח מידי דהוה אמסור ושמא מסור חשוב יותר מעשה בממון. והשולח את הבערה הוא אינו עושה מעשה אלא החרש. ופורץ גדר לפני בהמת חבירו מאליה יוצאה. ונותן סם המות לפני בהמת חבירו אינו מאכילה. ומבעית את חבירו איהו הוא דאבעית נפשיה. וההיא דהגוזל קמא [צ"ח ע"א] דאמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מ"ט דא"ל הא מנח קמך זיל שקליה ולא אמרן אלא בצלולין דקא חזי ליה אבל בעכורין דלא חזי ליה חייב. ולא אמרן אלא דאדייה אדוייה אבל אתא לידיה השבה בעי. ואמר רבה השף מטבע של חבירו פטור מ"ט דהא לא חסריה מידי. ולא אמרן אלא דמחייה בקורנסא וטרשיה אבל שייפיה בשופינא חסריה. בהנהו יש להסתפק אי רבה לטעמיה דפטר נמי בשורף שטרותיו של חבירו. ואנן דמחייבינן בשורפם הכי נמי דמחייב בזורק מטבע ובשף. או דילמא אפילו לדידן דמחייב השורף בהנהו פטור משום טעמי' דרבה כדפרישית. ורבי' שלמה זצ"ל פי' התם דטעמא דרבה בכולהו משום גרמא בנזקין פטור. ומורי רבי' אבי העזרי זצ"ל כתב דהני דרבה דיני דגרמי הוא וליתא לדרבה אלא כרב אשי קיי"ל [שם ע"ב] דמגבי בשורף שטרותיו של חבירו כי כשורי לצילמי. עוד פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל בע"א דהא [ד]קיי"ל כר"מ בדינא דגרמי היינו היכא דבשעת מעשה הוא עושה היזק כגון שורף שטרותיו של חבירו שבשעה ששורפו מזיק לחבירו. וכן מוחל שטר שבשעה שהוא מוחל מזיק ללוקח שקנה את השטר. וכן מראה דינר לשולחני בשעה שאומר לו השולחני שהוא טוב מיד מזיקו שמיד פטור זה שנתנו לו. ומסור נמי דאחויי אחווי ליה משעתא דאחווי ליה מיקלא קלי ליה דהא אקשינן ליה לתנא.0... ונתייאש הימנה ולא גדרה חייב באחריותה. בשעת היאוש הוא אוסר (כל השדה אותו דבר עצמו מ"מ הוא אסור) אע"ג דבטל כיון דלא הוסיף מאתים מ"מ כלאים איכא. ואם היה ניכר אעפ"י שלא היה אוסר כל השדה אותו דבר עצמו מ"מ הוא אוסר. וכן דן את הדין מיד בא לו ההיזק. אבל מאי דפטרינן בגרמא בנזקין היינו היכא דאינו מזיק את חבירו עד לאחר מעשה כגון זרק כלי מראש הגג וכן שיסה בו את הכלב עד אחר שיסוי לא ישיך. וההיא דהמשלח את הבערה בשעה שהוא נותן את האש לחרש [אינו] מזיק. וכן הפורץ גדר לפני בהמת חבירו. וסם המות. והמבעית דלאחר שהבעיתו הוא מתפחד מאליו. ובליבה ובליבתה הרוח לא שייך למימר שלאחר מעשה בא ההיזק ובשביל כך פטור דכל אש שבעולם אינו יכול להזיק אלא לאחר המעשה ואפ"ה חייבה תורה. אלא היינו טעמא דפטור משום דלא חייב הכתוב אלא במקום שהוא עצמו מבעיר ואין שום דבר מסייעו אבל כשהרוח מסייעו לא חייבו הכתוב דהא אינו אלא גורם לאש שהרוח מלבה אותו ומוליכו לגדיש ולהכי פטור. והא דאקשינן בהניזקין מהא דאמר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק. ומשני האי טעמא דפטור משום דליכא אלא מחשבה בעלמא דהיינו גרמא בניזקין דפטור ההיא כרבנן דר"מ אתיא דלית להו דינא דגרמי. אבל לר' מאיר חייב בדיני אדם. והכל מתיישב היטב לפי שני הלשונות. לבד מדן את הדין וטימא את הטהור שעירבן עם פירותיו כדאמ' בפ' דיני ממונות [סנהדרין ל"ג ע"ב] לר"מ אמאי מיחייב שלא נטל ונתן ביד מאי שנא משאר גרמא בנזקין דפטור.
ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דר' יהודה בן בתיר' ורבנן דתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים. ר"י בן בתיר' אומר [בזה אחר זה] אחרון חייב מיתה מפני שקירב את מיתתו. וזה המקבלו בסייף נמי קירב את מיתתו הלכך לר"י ב"ב חייב ולרבנן פטור. בא שור המועד וקבלו בקרניו ומת פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן לענין כופר. דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק. פי' רבינו שלמה זצ"ל לר' ישמעאל דאמר כופר בדמזיק שיימינן משלם כופר ולרבנן דשיימי בדניזק האי (ד)לא הוה ליה דמי בשעה שקיבלו השור דגברא קטילא קטל שסופו ליפול לארץ ופטור דלית ליה שום דמים להאי ניזק ואנן דמי ניזק שיימינן וליכא. ל"א דמי ניזק הכא נמי אזלינן בתר ההוא דאיתזק בהדיה והיכא הוה אותו תינוק ניזוק הוי אומר על קרנות השור ואהכי בעל השור חייב. דמי מזיק [ואין כאן] מזיק, מי שזרקו, הא מצי למימר דאותו השור המיתו. ועוד אי הוה חשיב המזיק אכתי פטור דאין אדם משלם על חבירו כופר עליו ולא על אדם. ואם תאמר בעל השור חייב הא מצי למימר אם לא היה נזרק הך תינוק לא היה שורי מקבלו בקרניו. הלב נוקף על זאת עכ"ל.
<h2>דף כז.</h2>
ואמר רבה נפל מראש הגג ונתקע באשה חייב בארבעה דברים. וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד. וביבמתו לא קנה. ואע"ג דשנינן [יבמות נ"ג ע"ב] הבא על יבמתו בין בשוגג בין באונס קנה. הני מילי דנתכוון לביאת אשה אחרת. אבל זה לא נתכוון לשום ביאה הלכך לא קנה. ואם עשה בה אחד מן האחין מאמר פסלה עליו. וחייב בנזק וצער וריפוי ובשבת. אבל בשת לא דתנן אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוון. ואמר רבה נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור מארבעה דברים. ברוח מצויה חייב בארבעה דברים ופטור על הבושת. ואם נתהפך אחר שהתחיל ליפול על אדם להנאתו חייב אף על הבושת אע"ג דלא נתכוין על הבושת. דתניא ממשמע שנאמר [דברים כ"ה] ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה ומה ת"ל והחזיקה אלא כיון שנתכוון להזיק אעפ"י שלא נתכוון לבייש.
ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור שהיה לו לסלקה. על בגדו ונשרף חייב דהאי דלא סילקה סבר תבענא ליה בדינא ופרע לי. בעי רבה עבדו כגופו דמי. ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו ומת פטור שהיה לו לעבד לסלקה או לא. אם תימצי לומר עבדו כגופו דמי שורו מאי. בתר דבעיא הדר פשטה עבדו כגופו. ושורו כממונו שאין בו דעת וחייב.
לקמן בפ' הגוזל עצים [צ"ח ע"א] אמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מ"ט דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי מינך. מתקיף לה רב אבא בר חמא היכי דמי אי איכא עדים דידעי מאי הוה כתוב בשטרא ניכתוב ליה שטרא אחרינא. ואי דליכא עדים מנא הוה ידעי' מאי הוה כתוב ביה ומאי בעי למיתב ליה ולא איצטריך למימר דפטור. אמר רבה תהא במאמינו בעל השטר לשורף (דכל) [בכל] כמה שיאמר שכך היה כתוב בו אפי' הכי פטור. אמר אמימר מאן [ד]דאין דינא דגרמי מגבי ליה מן השורף כל חוב השטר שהרי גרמו להפסיד. ומאן דלא דאין דינא דגרמי דמי ניירא בעלמא יהיב ליה. הוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר של חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעליא כל מה שכתו' בשטר ככשורא לצילמי. כלומר פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר הקורות לעשות בה צורות ודיוקנאות. וכן הלכה. והכי אמרינן בפ' שור שנגח ד' וה' [ל"ט ע"א] גבי שור חרש שוטה וקטן שהוחזקו נגחנין שמעמידין להם אפוטרופוס לשוויינהו מועד דכי הדר נגח לישלם מעליה. ואיפלגו ביה ר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא. דר' יוחנן אמר מעליית יתומים ור' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. והא דתנן בפ' החובל [פ"ז ע"א] חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין. היינו כל זמן שהם קטנים אבל נתגדלו הקטן חייב לשלם מה שהזיק בקטנותו. אבל תימה דלא קתני נתגדל הקטן חייב לשלם כדקתני גבי נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם.
בפרק הכותב [כתובות פ"ו ע"א] גופא אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע אי פקח הוא מקרקיש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא בשמיה. אמר אמימר מאן [ד]דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל שטרא מעליא כלומ' כל מה שכתוב בשטר. ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. הוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה ככשורא לצילמי. עיקר מילתא דאמ' [דאמימר] איתמר אשורף שטרותיו של חבירו כדפרישי' לעיל והלשון מוכיח דקאמר דמי ניירא. פר"ח זצ"ל הא דיכול למחול ה"מ בבריא דיכול לומר עיינתי בחושבנאי ולא פש לי גביה מידי או מספקא לי אם פרוע ומספיקא לא מפקינן ממונא. אבל מתנת שכיב מרע דקיי"ל מידק דייק והדר יהיב. אי נמי מכנסת שטר חוב לבעלה. הני תרי לא יכלי למחול לא הוא ולא יורשו. והכי נמי אמרי' בהכותב [פ"ה ע"ב] אמר רבא לבריה דר' חייא בר אבין בר אוריא תא אימ' לך מילתא מעלייתא דהוה אמר אבוך. הא דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. מודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפ[נ]י שידו כידה. ובפ' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"ב] אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב דליתיה לפירושא [ד]רבי' חננאל זצ"ל דא"כ מכנסת שטר חוב לבעלה תוכל (למחות) [למחול] ותו הא (ד)קיי"ל [שם קנ"א ע"א] בשכיב מרע שאם עמד חוזר במתנתו. אלא ודאי האי טעמא פריכא הוא דשכיב מרע יכול למחול. והאי דאמר רב נחמן מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול לאו אשכיב מרע גופיה קאמר אלא איורש. משום דמתנת שכיב מרע עשאוה כמתנה דאורייתא דאתיא לידי מקבל. והיינו דאמרי' דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. עכ"ל. ותו כתב רבינו שמואל זצ"ל במי שמת [קמ"ז ע"ב] דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואלימי יותר ממתנת בריא. דאין היורש יכול למחול. משמע מדבריו אבל שכיב מרע בעצמו יכול למחול. ופר"ח זצ"ל למאן [ד]דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל דמי שטרא מעליא. כלומר כל שכתוב בשטר. ורבינו שמואל ז"ל פירש בפ' מי שמת [שם] דמעותיו יחזיר לו מוכר ללוקח. ובפ' הכותב [פ"ה ע"ב] אמרי' קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבה אתו יורשין קא תבעי לה לברתה. אמר רב נחמן איכא איניש דליסבה עצה להאי דתיזל ותמחל לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותהדר ותירתה מיניה. והשתא הניחא לרבינו שמואל זצ"ל דמרווחת במחילתה דמהדרא מעותיו והשאר ירתה. אלא לרבינו חננאל זצ"ל שפירש שפורעת כל דמי השטר מאי אהני לה דמחלה לגבי דאבוה דהא רב נחמן דאין דינא דגרמי בהגוזל בתרא [קט"ז ע"ב] גבי ההוא גברא דאחוי אכיריא דחיטי וחייביה רב נחמן. ופי' רבינו יעקב זצ"ל דדוקא בכתובה אינה מחזרת ללוקח אלא מעותיו משום דאינה עומד' בשעת המקח לגבות בברור. אבל מוכר שטר חוב שהוא עומד בברור לגבות אם לא ימחלנו. אם חזר ומחלו חייב מדינא דגרמי לפרוע לו כל הכתוב בשטר. הרי פר"ח ור"ת זצ"ל שוין במוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שחייב המוחל לפרוע ללוקח כל מה שכתוב בשטר. לבד ממוכרת כתובתה שמחזרת לו מעותיו משום דבשעת המקח לא קיימא למיגבי ביה. ורבינו שמואל זצ"ל סובר דאף במוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו אינו חייב לפרוע לו כל הכתוב בשטר אלא מעותיו יחזיר לו. וכן סובר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כדבריו ומביא ראיה מפרק החובל [פ"ט ע"א] דכי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אמרי תקנת אושא מתניתין היא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים. ואי ס"ד ליתא לתקנת דאושא תיזבין לנכסי מלוג ותיתב ליה. ואוקימנ' לעולם ליתא לתקנת' דאושא אלא האי דלא אמרינן לה למכור נכסי מלוג היינו משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול [ואפי' יורש מוחל]. אמרי זבוני תיזבן ותיתב ליה דאי מחלה לגבי בעל תמחול. אמרי כל לגבי בעל ודאי מחלה ואפסודי לההוא זבונא בידים לא מפסדינן וכי תימא תיזבנה ניהליה לההוא דחבלה ביה לטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעלה לא מיפסד קא פסיד דהשתא נמי לאו מידי קא יהבה ליה. סוף סוף כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. והשתא הא תינח אי לא מחייבינן ליה אלא מעותיו כמה שמכרה לו אטרוחי בי דינא בכדי. ואי מחייבינן ליה לשלם הכל אין זה אטרוחי בי דינא בכדי. דהא ההיא סוגיא כר"מ מוקמינן לה דדאין דינא דגרמי. וכי תימא אטרוחי בכדי הוא שאין לה במה לשלם. לא היא על כרחין מיירי דמחלה לאחר שתתאלמן דבעודה תחתיו אינה יכולה למחול דאליבא דר"מ קיימא דאמר [שם] אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. ותו הביא מפ"ב דקידושין [מ"ח ע"א] דתניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת. ואוקימנא דכ"ע אית להו דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר [ומחלו] מחול [ואפי' יורש מוחל] והכא באשה קמיפלגי מ"ד מקודשת קסבר אשה סמכא דעתה מימר אמרה לא שביק לי' לדידי ומחיל לאחריני. ומר סבר אשה נמי לא סמכא דעתה. ואם היה חייב לשלם כל מה שכתוב בשטר אמאי לא סמכא דעתה הא אינו רשאי למחול לו שיצטרך לשלם לה. אלא ודאי ש"מ שאינו חייב להחזיר אלא מעותיו ללוקח ולהכי לא סמכא דעתה דהא לא יהבא ליה ולא מידי. ואי מחיל לית לה עליה ולא מידי. והאי דמסיק אמימר דמגבי ביה דמי שטרא מעליא משום דעיקר מילתא אשורף שטרותיו איתמר דהתם ודאי למאן [ד]דאין דינא דגרמי בעי לשלומי כל הכתוב בשטר. ואגב שיטפי' נקט נמי לענין מוחל דמי שטרא מעליא. מיהו לא מיחייב אלא להחזיר לו מעותיו ללוקח. בפ' החובל [פ"ט ע"א] בההיא דטובת הנאה לאשה פר"ח זצ"ל וליתא תקנה לקונה שטר חוב שלא יהא המוכר יכול למחול. (ע"כ נמצא בכת"י מדין זה).
<h2>דף כז:</h2>
המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. ואם הוזק בה הנתקל בעל החבית חייב בנזקו. ואמרי' בגמ' אמאי פטור לימא ליה איבעי ליה לעיוני ומיזל שלא ישבר כלי של חבירו אמרי בי רב משמיה דרב בממלא רשות הרבים כולה חביות ואין לו צד לפנות הנה והנה. ושמואל אמר באפילה שנו שהיו באפילה עומדות אותן חביות וליכא לעיוני. ר' יוחנן אמר בקרן זוית כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בתוך המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה חבית. א"ל רבא לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' אילעא לא תימא דמתני' באפילה ובקרן זוית אלא אפילו באורה פטור הנתקל לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל. בפומבדיתא וחייב רבא. בשלמא שמואל כשמעתיה דמוקים למתניתין באפילה הא באורה חייב. אלא רבא לימא כשמואל סבירא ליה. אמר רב פפא קרנא דבי עצרא הוה קרן זוית הסמוכה לבית הבד ומיוחד לבני הגת לתת שם כליהם. וכיון דברשות מצניעים שם כליהם איבעי ליה לעיוני ומיזל. והלכה כרבא דמתני' אפי' באורה פטור.
שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו הדיינין שלש גזירות. לרכובה שלש ולבעיטה חמש. לסנוקרת שלש עשרה. לגבות מן הבועט את חבירו בארכובותיו שלש סלעים לבועט ברגליו חמש סלעים. הכה אותו באוכף של חמור שלש עשרה סלעים. ופי' רבינו שלמה זצ"ל שאילו הן תשלומי הבושת. לבד מחיוב שאר דברים. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב קמפרשי רבנן דהא דמי צער בלחוד לבר מדמי בושת. ורבנן אחריני אמרי האי דמי הכל הוא. מסייעי להאי סברא ממעשה דחנן בישא. דלא חייביה אלא פלגא דזוזא. דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע דהוא פלגא דזוזא. ואנן הכי סבירא לן עכ"ל. ולדברי רש"י זצ"ל שמפרש היינו דמי הבושת לבד מחיוב שאר דברים, אית דאמרי דלעני שבישראל קאמר, אבל לאחרים הכל לפי המבייש והמתבייש. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מפרש דהיינו לגדול שבישראל דומיא להא דתנן לקמן בהחובל [צ' ע"א] סטרו נותן לו מאתים זוז דמוקים לה לגדול שבישראל. לפנדא דמרא בית יד של מרא. ולקופינא דמרא הברזל עצמו אצל הנקב מאי. שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל אימ' לי גופא דעובדא היכי הוה. שלח ליה דההוא גרגותא בור מים מכונסים להשקות בו שדות דבי תרי. דכל יומא הוה דלי חד מינייהו אזל חד מינייהו וקא דלי ביומא דלאו דיליה הוא ולא אשגח ביה שקל פנדא מחייה. א"ל שפיר עבד מאה פנדי בפנד' למחייה. שהיה גוזל את מימיו אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה כגון הכא דאיכא פסידא בעין דאי אזיל לבי דינא אתי האי ודלי מאי דבעי ולא ידעי' מאי דלי או שמא יפסקו המים ואין לו לפרוע. דאיתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה. ורב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא למיזל לבי דינא לכ"ע עביד איניש דינא לנפשיה. כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה כיון דלית ליה פסידא ליזיל איניש קמיה דיינא רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה כיון דבדין עבד לא טרח למיזיל לבי דינא. פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הלכתא כרב נחמן דהלכתא כרב נחמן בדיני וכן פסק רבינו אבי העזרי זצ"ל. ודוקא בדבר ידוע שזה גוזלו דומיא דההוא גרגותני דהוה ידוע דתרווייהו הוה. אית ליה רשותא למיעבד דינא לנפשיה. אבל בדבר שאין ידוע אי גוזל אותו אי לאו לית ליה רשות לכ"ע. אפי' אי הוה ליה פסידא לפי דבריו. דא"כ כל אחד ואחד יאמר לחבירו האי דידי ומגזל גזלת לי ויכה אותו או יחטוף מידו ונימא עבידנא דינא לנפשאי א"כ לא שבקת חיי לכל בריה. אלא ודאי לא עביד איניש דינא לנפשיה אלא בידוע שזה גוזלו.
<h2>דף כח.</h2>
מתני' נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה חייב. ר' יהודה אומר במתכוין חייב שאין מתכוין פטור. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו דאמר הוחלק אחד במים דחייב אלא שנטנפו כליו במים. דרב מוקים למתניתין שלא הפקיר זה את מימיו הילכך נמצא שהוזקו כליו של זה בכליו של זה והוי כשורו. אבל אם הוא בעצמו פטור דקרקע עולם שאין לה בעלים הזיקתו. וממונו של זה גרמא בעלמא הוא דעבד ליה ופטור. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו בפ"ק וכולם אני קורא בהם ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה"מ לענין קטלא היכא דמית אדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו. אבל לענין נזיקין אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר מיעטיה. וכלים פטורין דשבירתן זו היא מיתתן ומתניתין נמי מימיו בורו הוא. הילכך על נזקי הגוף חייבי' מתני' ולא על הכלים. ורב הני מילי היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא. פסק מורי רבי' אליעזר בן רבי' יואל זצ"ל בשם רבי' יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כשמואל.
<h2>דף כח:</h2>
אמר ר' אלעזר לא שנו אלא שנתקל באבן ונישוף באבן אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור כמאן דלא כר' נתן. איכא דאמרי אמר ר' אלעזר לא תימא נתקל באבן ונישוף באבן הוא דחייב אלא אפי' נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב כמאן כר' נתן דאמר לקמן בפ' שור שנגח את הפרה [נ"ג ע"א] גבי שור שדחף את חבירו לבור כל היכא דליכא להשתלם משור משתלם מבעל הבור. הכא נמי הואיל וליכא להשתלם מבעל הקרקע משתלם מבעל האבן וכן הילכתא. כך פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל. וכן פסק מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל וכתב נמי דקיי"ל כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי.
<h2>דף כט.</h2>
מתני' נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה חייב. ר' יהודה אומר במתכוין חייב שאינו מתכוין פטור. אוקמא אביי למתני' דפליגי בתרתי בשעת נפילה שהזיקה הכד בשעת נפילה ופליגי לאחר נפילה שהוזק בחרסיה לאחר נפילה. פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע הוא ר' מאיר סבר נתקל פושע הוא דאיבעי ליה לעיוני ומיזל. הילכך כי בא אחר והוחלק במים (חייב) בעל הכד חייב. ור' יהודה סבר במתכוין לשפוך את המים חייב. ושאינו מתכוין (פטור) אבל נתקל לאו פושע [הוא] כי אם אנוס ופטור. ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו כגון זה דמסתמא מפקיר לחרסין. ר"מ סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה [בבור] ברשות הרבים דהפקר הוא דחייבה. ור' יהודה סבר דפטור דבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה. וקיי"ל כדאביי דבתרתי פליגי. וקיי"ל כר' יהודה דבנתקל לאו פושע הוא אבל במתכוין לזכות בחרסיה חייב כדאמרי' מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא. אמר רב יוסף במתכוין לזכות בחרסיה. וכן אמר רב אדא בר אהבה במתכוין לזכות בחרסיה. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל. ומודים חכמים לר' מאיר באבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב. ומודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים על הגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה שהוא פטור. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דסביר' לן כר' יהודה דאמר נתקל לאו פושע הוא ואפילו לאחר נפילה נמי פטור דכיון דאנוס הוא בשעת נפילה הוו להו הנך מים וחרסים כהפקר דממילא. דהא איהו לא עביד ולא מידי. אבל אם נתכוון לזכות בחרסיה חייב דהא לאו הפקר נינהו. וכן הילכתא. עכ"ל.
<h2>דף כט:</h2>
ואיתמר מפקיר נזקיו דעלמא שאינו אנוס כגון שהשליכו מדעתו וכגון בור ברשות הרבים ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר פטור וחד אמר חייב ואיסתיים דר' יוחנן אמר חייב. וקיי"ל כר' יוחנן דהוא רביה דר' אלעזר. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן פסק מו' רבי' אבי העזרי הלוי זצ"ל.
<h2>דף ל.</h2>
מתני' השופך מים ברשות הרבים והוזק בהם אחד חייב בנזקו. אמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל [הוא] עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו. וליתא לדרב. אלא כשמואל קיי"ל דאמר כולן מבורו למדנו. וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה"מ לענין קטלא אבל לענין נזיקין אדם חייב וכלים פטורים בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו דכל תקלה בור הוא. וכן הלכה כדפרישית לעיל. המצניע את הקוץ ואת הזכוכית ברשות הרבים והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל לר"ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהם זכה. אמר ר' יוסי לא שנו אלא (ב)מפריח אבל מצמצם פטור. מ"ט אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. לעיל [כ"ט ע"ב] כי הוה בעי למיפשט מינה דר' יוחנן סבר מפקיר נזקיו חייב אסקינן מצמצם מ"ט פטור משום דהוה ליה בור ברשותו מכלל דחיובא דבור בר"ה הוא אלמא מפקיר נזקיו חייב. ופי' התם רש"י ז"ל לא שנו דגודר בקוצים חייב אלא במפריח ראשי הקוצים לרשות הרבים דהוה ליה בור ברשות הרבים אבל מצמצם לתוך שלו דהוה ליה ברשותו. אע"ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרה"ר פטור אלמא ס"ל לר' יוחנן מפקיר נזקיו חייב דקא מחייב מפריח ראשי קוצותיו לר"ה דהוה ליה דומיא דבור בר"ה. ומצמצם היינו טעמא דפטור דהוי בור ברשותו. ובמסקנא הכי קיי"ל דר' יוחנן סבר מפקיר נזקיו חייב ופסיקנא נמי דהלכתא כוותיה כדפרישי' לעיל בסמוך. מעתה ר' יוחנן סבר דבור ברשות הרבים חייב ובור ברשותו פטור וקיי"ל נמי הכי. וקשיא לי דלקמן בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ט ע"ב] ת"ר החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשו' הרבים חייב זהו בור האמור בתורה דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה. ואמר רבה בבור בר"ה דכ"ע לא פליגי דחייב מ"ט כי יפתח כי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה [לא כש"כ]. אלא שעל עסקי פתיחה באה לו ועל עסקי כרייה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו ר"ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנ' דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ור' ישמעאל סבר מאי בעל הבור בעל התקלה אמר רחמנא דהיינו בור ברשות הרבים או הפקיר רשותו והפקיר נמי בורו. ורב יוסף אמר בבור ברשות (הרבים) [היחיד] כולי עלמא לא פליגי דמיחייב מ"ט בעל הבור אמר רחמנא בבור דאית ליה בעלים עסקי' דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. כי פליגי בבור ברשו' הרבים אי נמי הפקיר רשותו והפקיר בורו דר' ישמעאל סבר בור ברשות הרבים נמי חייב ור"ע סבר פטור. והשתא ר' יוחנן סבר ממה נפשך דלא כהלכתא. דאי סבר לה כרבה. בשלמא ברשות הרבים סבר ככולי עלמא דבור ברשות הרבים לכ"ע חייב. אלא בור ברשותו סבר כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא ואנן קיי"ל כר"ע לגבי ר' ישמעאל. ור' יוחנן גופיה סבר בפ' הכותב [כתובות פ"ד ע"ב] הלכה כר"ע מחבירו ור' ישמעאל חבירו דר"ע הוה וקיי"ל נמי רבה ורב יוסף הלכה כרבה.
מעתה היאך פסקי רברבותא הלכה כר' יוחנן דמסתמא הלכה כרבה דבתראה ואי (ו)קיי"ל הילכתא כרב יוסף כ"ש דתיקשי דבור ברשות היחיד אתיא דלא ככ"ע. ובבור ברשות הרבים אתי כר' ישמעאל ודלא כר"ע. וכי דחי נמי לעיל לא לעולם אימא לך מפקיר נזקיו פטור ובור ברשותו חייב ומצמצם מ"ט פטור משום דאיתמר עלה אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים. פי' רש"י ז"ל וזה שנתחכך והוזק הוי משונה אבל שאר נזקין דברשותו חייב. ומפריח דהוי ברשות הרבים היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירו (והפקירו) [והפריחו] למקום מהלך בני אדם א"כ סבר ר' יוחנן בור ברה"ר פטור בור ברשותו חייב. א"כ לרבה דקיי"ל כוותיה הוי ר' יוחנן בבור ברה"ר לא לכולי עלמא. ובבור ברשותו כר"ע. [ו]לרב יוסף (ו)בבור ברשות היחיד הוי לכ"ע. ובור ברה"ר כר"ע ואנן כרבה קיי"ל. מיהו בהא ליכא קפידא דהא איסתיים דר' יוחנן הוא דאמר מפקיר נזקיו חייב ובור ברה"ר חייב. וה"ה הפקיר רשותו והפקיר בורו. ונראה בעיני דר' יוחנן סבר כר"ע ואליבא דרבה דבין בור ברה"ר ובין בור ברה"י חייב הילכך מפקיר נזקיו חייב. דהיינו בור ברה"ר ומצמצם היינו טעמא דפטור לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. וזה שנתחכך והוזק הוי משונה. אבל שאר נזקין דברשותו חייב. ומפריח דהוי ברה"ר היינו טעמא דחייב דהוי בור ברה"ר. ותדע דהא איסתיים דר' יוחנן הוא דאמר מפקיר נזקיו חייב. ואיתמר עלה דרב אחא בר יעקב דטעמא דמצמצם פטור לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים הא לאו הכי בור ברשותו חייב. וא"ש דפסקי רבוותא כר' יוחנן דהא קיי"ל נמי כרבה וקיי"ל כר"ע. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפ' שור שנגח את הפרה דהילכתא כרבה דקיי"ל [ב"ב קי"ד ע"ב] דכל רבה ורב יוסף. הילכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה. וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. הילכך לא שנא בור ברה"ר ולא שנא בור ברה"י אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב עכ"ל. וכן כתב מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל.
ת"ר המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפל לרה"ר והזיק חייב המצניע אמר ר' יוחנן לא שנו דחייב המצניע אלא בכותל רעוע דהוה ליה למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו ויפלו הקוצים ויזיקו אבל בכותל בריא המצניע פטור ובעל הכותל חייב דהוה ליה לאצנועינהו כשמצאן אבל המצניע לא פשע כלום הואיל וכותל הוה בריא לית ליה לאסוקי אדעתיה. אמר רבינא זאת אומרת המכסה את בורו בדליו של חבירו כלומר בכיסוי בורו של חבירו ובא בעל דלי ונטל דליו חייב בעל הבור דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שזה יטול את דליו. פשיטא [וכו'] התם הוא דלא הוה ידע למצניע [וכו'] לאודועיה שהוא נוטל את דליו. קמ"ל רבינא דלאו היינו טעמא. ת"ר חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהם ומעמיקים להם שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה ובירושלמי מפרש שלא תעלם המחרישה. רב ששת שדי להו בנורא. רבא שדי להו בדיגלת. נהר חידקל מתרגמי' דיגלת. אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין כגון הא דקתני מצניעין קוצותיהם. רבינא אמר מילי דאבות משה קבל תורה מסיני. ואמרי לה מילי דברכות. מסכת ברכות.
מתני' המוציא תבנו וקשו לרה"ר ואת גפתו דהיינו פסולת של זיתים לרה"ר לזבלם שירקבו התבן והקש ונעשין זבל לזבל שדות וכרמים והוזק בהם אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה. וההופך את הגלל לרה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו. רשב"ג אומר כל המקלקלין לרה"ר שהזיקו חייבים לשלם וכל הקודם בהן זכה. לימא מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרה"ר וצוברו כל שלשים יום ורשאי להניחו שם כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל שלא יהו מקפידין על כך. אלמא ס"ל לר' יהודה דאם הוזק בהן אחר פטור. אמר רב נחמן מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים ור' יהודה היא דאפי' ר' יהודה ס"ל שלא בשעת הוצאת זבלים חייב. רב אשי אמר תבנו וקשו תנן משום דמשרקי דעדיין לא נעשו זבל וקשין הן ומחליקין. וכי קאמר ר' יהודה דפטור בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כל כך ואפי' בשעת הוצאת זבלים קמיירי מתניתין. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ליתא לדר' יהודה דפטר בשעת הוצאת זבלים דהא אוקימנא בסוף ב"מ [קי"ח ע"ב] בשיטה דאמר אביי רשב"ג ור' יהודה ור' שמעון כולהו ס"ל כל שנתנו חכמי' רשות (להלך) אם הזיק פטור מלשלם וכל כי האי גוונא לית הלכתא כחד מינייהו. ומורי רבי' אבי העזרי זצ"ל [ב]פי' כתב דיתכן להיות הלכה כשיטה. והא דאמרי' באיזהו נשך ההיא שיטה איתמר. ה"פ מכח רבים לא יהא הלכה אם לא מהכרעה אחרת דשיטה לא הוי כרבים. ובפ"ב דקידושין פירשתי השיטות וחברתי אותם.
<h2>דף ל:</h2>
מתני' המוציא תבנו וקשו ואת גפתו לרה"ר לזבלם והוזק בהם אחר חייב בנזקו. וכל הקודם זכה. ההופך את הגלל לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו. רשב"ג אומר כל המקלקלים ברה"ר שהזיקו חייבים לשלם וכל הקודם זכה. אמר רב הא דקתני כל הקודם זכה בהן בין בגופן בין בשבחן במה שהשביחו ברה"ר דבשעה שהוציאן לא היו שוין אלא דינר והשביחו בנישוף רגלי אדם ובהמה ועמדו על שני דינרים כל הקודם זכה בכל. וזעירי אמר זכה בשבח אבל לא זכה בגופן. במאי קמיפלגי רב סבר קנסו גופן משום שבחן וזעירי אמר לא קנסו גופן משום שבחן. תנן ההופך את הגלל לרה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו ואילו כל הקודם זכה לא קתני משום דגלל זהו ריעי ואינו משביח ברשות הרבים כלל דהא מושבח ועומד הוא. וקשיא לרב דאמר זכה בין בגופן בין בשבחן. אמר לך רב תנא רישא גבי תבנו וקשו וה"ה לסיפא גבי גלל. והא (ד)קתני עלה דגלל אסורין משום גזל אמר ר"נ בר יצחק גלל קרמית דבר שיש בו שבח קנסו גופו משום שבחו דבר שאין בו שבח לא קנסו גופו משום שבחו. וגבי מצניע קוץ וזכוכית ברה"ר [לא גרסינן] כל הקודם בהן זכה דהא לית בהו שבחא ולא תיקשי לרב. איבעיא להו לדברי האומר קנסו גופן אטו שבחן לאלתר קנסינן בתוך שני ימים או שלשה. אע"פ דלא אייתי שבחא מעכשיו כל הקודם בהן זכה או דילמא לכי אייתי שבחא לזמן מרובה לא קנסינן גופן אטו שבחן עד דמייתי שבחא ולא אפשיטא. לימא כתנאי המוציא תבנו וקשו לרה"ר לזבלם והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה ואסורים משום (גלל) [גזל] רשב"ג אומר כל המקלקלין לרה"ר והזיקו חייבין לשלם ומותרין משום גזל וכל הקודם בהן זכה. הא גופא קשיא אמרת כל הקודם בהן זכה והדר תני אסורין משום גזל. אלא לאו הכי קאמר כל הקודם בהן זכה אשבחן ואסורין משום גזל אגופן. ואתא רשב"ג למימר אפילו אגופן נמי כל הקודם זכה. לזעירי ודאי תנאי היא ואיהו כרבנן. אלא לרב מי לימא תנאי היא ושביק רבנן ועביד כרשב"ג. אמר לך רב דכ"ע הני תנאי סברי דקנסו גופן אטו שבחן. והכא בהלכה ואין מורין כן קא מיפלגי. ת"ק סבר הלכה דקנסו גופן ואין מורין [כן] והכי קאמר כל הקודם בהן זכה ואפי' גופן דאי עבד. ואי אתא לקמ' מרישא לאימלוכי אמרינן ליה אסורין משום גזל. ואתא רשב"ג למימר הלכה ומורין כן. דאיתמר רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן. רב אדא בר אהבה אמר הלכה ומורין כן. איני והא רב הונא אפקר חושלי שעורין קלופין ששטח איש אחר ברה"ר כדי שיתיבשו והפקירן רב הונא והורה שכל הקודם בהן זכה. רב אדא בר אהבה אפקר סליקוסתא פסולת עיצורי תמרים שעשו מהן שכר. בשלמא רב אדא בר אהבה כשמעתיה דאמר הלכה ומורין כן אלא רב הונא לימא הדר ביה. הנהו מותרין הוו דהתרו בהן כמה פעמים בבעלים לסלקן משם ולא סילקן ומש"ה הפקירן. שמעינן מהכא דכל היכא (דהכא) דהתרו בהן לכ"ע הלכה ומורין כן. ונראה דקיי"ל כרב דקנסו גופן משום שבחן הואיל ועביד רב אדא בר אהבה עובדא. מיהו היכא דלא אייתי שבחא הואיל ולא איפשיט נראה שאם זכה בהן מוציאין מידו דהואיל ולא איפשיט אוקמיה בחזקת בעלים.
<h2>דף לא.</h2>
מתני' שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון ונפל. הראשון חייב בנזקי שני. אמר רבי יוחנן לא תימא מתניתין ר' מאיר היא דאמר נתקל פושע הוא אלא אפילו רבנן דאמרי נתקל [לאו פושע אלא] אנוס הוא הכא חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד. כלומר בהכי מיתוקמא מתניתין ששהה כדי עמידה ולא עמד. אמר רב נחמן בר יצחק אפילו תימא לא היה לו לעמוד. היה לו להזהירו הואיל ולא הזהיר חייב. ור' יוחנן [אמר] כיון דלא היה לו לעמוד לא היה לו להזהיר דטריד. פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כר' יוחנן. ואי קשיא הא דתניא [כ"ח ע"ב] נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה. ר' מאיר מחייב בהיזקן וחכמים פוטרים מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולא אמרינן התם שיהא נמי חייב לרבנן משום דלא סילקו שברי הכד והגמל. שאני התם דמשעת נפילה מפקיר להו והוה ליה אונס משעת נפילה. הילכך אפילו אם היה יכול לסלקם ולא סילקם פטור. אבל בגוף האדם שנתקל ונפל לא שייך ביה הפקר אלא בזה תלוי הדבר אם יכול לעמוד חייב ואם לאו פטור.
הזגגין והקדרין שהיו מהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל [ונתקל] השני בראשון והשלישי בשני ראשון חייב בנזקי שני והשני חייב בנזקי שלישי. ואם מחמת ראשון נפלו ראשון חייב בנזקי כולם. ואם הזהירו זה את זה כולן פטורין. אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו בין שנתקל השני בגופו של ראשון והוזק בין שנתקל בממונו של ראשון [והוזק] חייב הראשון. שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו כשנתקל השלישי בגופו של שני ממש אבל לא בנזקי ממונו כשנתקל בממונו. ופרכינן ממה נפשך אי נתקל פושע הוא ואהכי מחייבת להו בראשון הנתקל בנזקי ממונו. שני נמי נחייב כי נתקל שלישי בממונו של שני. ואי נתקל לאו פושע הוא ואהכי קא פטר ליה השני ממה שהוזק שלישי [ה]נתקל בבגדיו אפי' ראשון נמי ליפטר. ומשנינן ראשון ודאי פושע הוא דמנפשיה נפל כו'. מיכן מדקדק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שאפילו במקום שנקרא אדם פושע לענין שאם הזיק אחרים שחייב בנזקו. אינו נקרא פושע לענין שאם אחרים הזיקו שנאמר איהו גרם לנפשיה ויהיה פטור מי שהזיקו. אלא ודאי חייב מי שהזיקו. מדפריך אי נתקל פושע שני נמי ליחייב כי נתקל שלישי בממונו. אבל לא בעי למימר שיהא נקרא פושע לענין שיפטר הראשון. אלמא אע"ג דהוי השני פושע להתחייב בנזקי שלישי. לא הוי פושע לפטור הראשון בנזקיו. ועוד הביא ראיה דתנן לעיל בפ' כיצד [כ"א ע"ב] הכלב שנטל החררה והלך לגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. ופריך בגמ' מאן חייב. חייב בעל הכלב. וליחייב נמי בעל הגחלת. וקס"ד דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד. ושנינן בששימר גחלתו שנעל דלתות ביתו יפה ואנוס הוא. הא למדת דאע"פ שאין לו לשמור עצמו לענין שלא יבא הכלב ויטול חררה שלו יש לו לשמור עצמו שלא יבא הכלב ויקח את הגחלת וידליק את הגדיש. ואם לא נעל דלת ביתו יפה אע"ג דהוי פושע לענין גחלת שאם יבא כלב מעולם ויקח הגחלת וידליק את הגדיש שחייב בעל הגחלת. לא הוי פושע לענין שאם אכל החררה שלו שיהא פטור בעל הכלב. אלא חייב בנזקי חררה.
<h2>דף לב.</h2>
מתני' היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה חייב. ואם אמר בעל הקורה לבעל חבית עמוד פטור. אוקמינא מתניתין אליבא דר' יוחנן דהילכתא כוותיה כדפרי' לעיל כשעמד לפוש דמשונה הוא ואין רשות הרבים עשויה לכך להניח בה משוי שלהם לפיכך חייב. אבל עמד לכתף לתקן על כתיפו כדרך הנושאים המשאוי דאורחיה בכך פטור ולא מיחייב משום דלא הזהיר. והא דקתני סיפא ואם אמר לו בעל קורה לבעל חבית עמוד פטור. הא קמ"ל אע"ג דעמד לפוש כי אמר לו עמוד פטור. ואוקי למתניתין דקתני אם עמד בעל קורה חייב דפסקה לאורחיה כשלדא שהיו ראשיה לרוחב הדרך לפיכך אפילו ממילא חייב. אבל שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת והוזקה מהלכת ברבוצה ממילא פטור דרבצה פרה בהאך גיסא איבעי ליה לסגויי באידך גיסא. מתני' היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ואם אמר לבעל קורה [עמוד] חייב. וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו.
מתני' זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ופגעו זה בזה נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא. המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו כיון דברשות קא עביד פטור. או דילמא איבעי ליה לעיוני. א"ל תניתוה במתני' נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות [להלך]. הכא נמי הואיל וברשות קא עביד פטור. אמר רבא ק"ו ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וגולה. המזיק את אשתו בתשמיש המטה שלרשות חבירו נכנס לכ"ש דחייב. ואלא הא דקתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. התם מתניתין תרווייהו כי הדדי נינהו ושניהם שוים בשבירתה שאף בעל חבית סייע בשבירתה. הכא הבעל קא עביד מעשה. מיכן יש ללמוד שאסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה. ואם הוא רגיל תדיר להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציאה. וכבר היה מעשה באחד שהיה רגיל תדיר להכות את אשתו. ונשאל מורי רבינו שמחה זצ"ל והשיב שכופין אותו להוציאה וזה לשונו. אחר כותבי כתב ראשון קבל לפנינו ר' ירמיה על חתנו שהיה מכה את בתו תדיר ומבזה אותה בפריעת ראשה שלא כדת יהודים. דלחיים נתנה ולא לצער. ואפי' קונה אמה העבריה כקונה אדון לעצמו כ"ש אשתו ועל כל הכאה עובר בפן לא יוסיף. ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח אתו ודמעתה מצויה. המזיק אשתו בתשמיש המטה קא מיבעיא לן בפ' המניח את הכד. אבל בכל מילי דהיזקות אחריני פשיטא לן דלא גרע מאחר. ואם דבריו אמתים תקנסוהו קנס חמור בין בגופו בין בממונו על מה שעבר. אמנם צריך כפרה גדולה ותכבידו עליו להבא לפי הנראה בעיניכם שיכול לעמוד שיהא מותרה ועומד מיכן ולהבא. ותטילו שלום ביניהם שלום מקויים ומסויים ותבררו שנים או שלשה שיהיו מוכיחים ביניהם. וכל קבלה שיהיה להם זה על זה ישפטו הם. ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שיוסיף להכותה ולבזותה. אנו מסכימים אחריכם להיות מנודה בב"ד העליון ובב"ד התחתון ויעשוהו על ידי גוים לתת גט עשה מה שישראל אומר לך כי כן הסכמתי עם חביריי שיהא גט מעושה בגוים כזה כדין אפילו לשמואל דאמר בפ' המדיר [כתובות ע"ז ע"א] עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון. ה"מ מזונות שיש בידינו לעשות תקנה לדבר דיורדין לנכסיו וזנין אותה. אבל להכותה ולבזותה שענייה זו אסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפי' שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואפי' בההיא גופא דאיני זן ואיני מפרנס סבורני דקיי"ל כרב. כיון דר' יוחנן ס"ל כוותיה ומדאכסוה שערי לאלעזר ליכא ראיה דשמואל לטעמיה [ו]לפי סברתו קאמר והכאות קשה לסובלן. מההיא [שם ע' ע"א] דהמדיר את אשתו מלהנאות עד ל' יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה באמתלא מועטת משום דברים קטנים שאינה מספקת קאמרה השתא דאדרתן לא מצינא דאגלגל בהדך. אע"ג דבירושלמי פ' אלמנה ניזונית ובירושלמי דיש מותרות דח[ק]ינן ליה לשמואל דאמר אין מעשין אלא לפסולות שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה פי' יוציא דתנן במתני' ובברייתא יש יוציא שמשמע בלא כפייה גם יש יוציא שהוא בכפייה. הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת בזמן שהולד של קיימא יוציא [יבמות ל"ה ע"ב] מיהו רב תחליפא אמר שמואל הוה מפרש יוציא בכפייה ועישוי. ואפילו קבלה עליה יכול[ה לומר] סבורה הייתי שהייתי יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבות. שהרי אמרו חכמים באגרוף שיש בו כדי להמית. אם יעלה חפץ השם בידכם להשלים ביניהם תתירו לו החרם שקיבל עליו לגרשה עד זמן מרווח. אם תראו בתוך הזמן שינהוג עמה כשורה תתירו לו לגמרי. ואם נראה בעיניכם שאין עצת שלום מתקיים ביניהם תפייסוהו כחכמתכם לגרש מרצונו. ואם לא יאבה יקוב הדין את ההר ותעסוהו כתורת יעשה מה שכתבנו באיני זן ומפרנס. דקיי"ל כרב וכר' יוחנן לפי ראות עינינו כתבנו. ובפר"ח לא כתב כן. שמחה בר שמואל.
מתני' שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך או ששניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין. מתני' דלא כאיסי בן יהודה דתניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משונה. ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שהוא רץ ברשות. אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה ומתניתין דקתני פטור בערב שבת בין השמשות והכי קאמר אחד רץ ואחד מהלך פטור בערב שבת בין השמשות. אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב ושניהם רצין אפילו בחול פטורין. בערב שבת מאי ברשות איכא כדר' חנינא דאמר בא ונצא לקראת (שבת) כלה מלכה. פירש רש"י ז"ל כאדם המקבל פני מלך כן צריך אדם לרוץ ולתקן כל צורכי שבת. ויש לי ללמוד מדבריו דלאו דוקא בין השמשות אלא משעה שמתחילין לתקן כל צורכי שבת לאפות ולבשל ולצלות הוי רץ ברשות דהיינו מחצי היום ולמעלה שמתחיל היום להעריב הוי רץ ברשות. וכי האי גוונא פרשתי בפ' המפקיד [מ"ב ע"א] גבי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע איכא דאמרי בוא ונצא לקראת שבת כלה ומלכה. רב ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה.
<h2>דף לב:</h2>
מתני' המבקע ברשות היחיד והזיק ברה"ר או ברה"ר והזיק ברשות היחיד או ברשות היחיד שלו והזיק ברה"י של אחרים חייב. אבל מבקע ברה"ר זה והזיק ברה"ר אחר לא תנא דאין צריך למתני דפשיטא דחייב דשלא ברשות ושכיחי רבים. ת"ר הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו פטור. ואם נכנס ברשות חייב. מאי חייב אמר ר' יוסי בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות. פירש"י ז"ל חייב בד' דברים (ופטור מגלות) בנזק צער ריפוי ושבת כי הזיקהו אבל בושת לא משלם אלא היכא דמתכוין. דאם נכנס שלא ברשות פטור מד' דברים אבל בנזק בלבד חייב כדאמרינן [לעיל כ"ו ע"ב] פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון. ואם מת פטור מגלות קאי אהיכא דנכנס ברשות. ואמר רבה מ"ט פטור מגלות דקאמר ר' יוסי בר חנינא לא סגי ליה בגלות משום דהוה ליה שוגג קרוב למזיד דהוה ליה לעיוני שלא יזיקוהו הבקעות. רב פפא משמיה דרבא אמר ארישא הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור. ואמר ר"י בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות מאן דתני דנגר פטור מגלות אסיפא אם נכנס ברשות כ"ש ארישא דנכנס שלא ברשות דהנגר פטור מגלות. ומאן דמתני ארישא דנכנס שלא ברשות פטור מגלות אבל אסיפא כשנכנס ברשות חייב גלות דהוה ליה לאסוקי אדעתיה. פירש"י זצ"ל וקשיא לי היכי מצינו למימר כ"ש דהאי פטור מגלות דקאמרן לחומרא הוי קאי דלא סגי ליה בגלות. ונראה לי האי פטור דסיפא דקאמר ר' יוסי בר חנינא לפוטרו לגמרי קאמר דאינו צריך אפילו גלות ודקא פריך ליה הכי משום פריכא דק"ו. אבל לר' יוסי בר חנינא לית ליה האי סברא. והתניא הנכנס לחנותו של נפח וניתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת פטור ואפי' נכנס ברשות. הכא במאי עסקינן בשוליא דנפחי. למיקטלא קאי כשרבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא. משום דרבו מסרהב בו לצאת למיקטליה קאי כסבור יצא. אי הכי אחר נמי. אחר לית ליה אימתא דרביה [עליה] והו"ל לאסוקי אדעתיה שמא לא יצא. הא אית ליה אימתא דרביה וכסבור הנפח שכבר יצא ולהכי פטור מגלות. ונראה בעיני לפי פירש"י ז"ל דלית ליה לדרבה דפירש דר' יוסי בר חנינא דאמר פטור מגלות דהיינו לא סגי ליה בגלות. אלא כסתמא דתלמודא קיי"ל דלר' יוסי בר חנינא פטור לגמרי קאמר ורב פפא משמיה דרבא נמי פליג אדרבה דקאמר אסיפא חייב גלות. רב זביד משמיה דרבא אמר ומצא פרט לממציא את עצמו. מיכן אמר ר' אליעזר בן יעקב מי שיוצאת לו אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקבלה פטור אמר ר' יוסי בר חנינא פטור מגלות וחייב בארבעה דברים דהוה ליה פושע שזרק למקום שבני אדם מצויין ופטור מגלות משום גזירת הכתוב. מאן דתני אהא דחייב בארבעה דברים. כ"ש אקמייתא היכא דנכנס לחנותו של נגר בין ברשות ובין שלא ברשות. ומאן דמתני לה אקמייתא. אבל הא פטור לגמרי אפי' מארבעה דברים. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דמסתברא כמאן דאמר אקמייתא דפטור הוא לגמרי.
<h2>דף לג.</h2>
מתני' שני שוורין תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק. פי' שמין מה שהזיקו של זה יותר על נזקו של זה. ובאותו מותר מה שהזיק משלם את החצי. שניהם מועדין משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם. כלומר אם הוא הזיק את התם יותר ממה שהזיקו תם משלם את כל המותר. תם במועד משלם במותר חצי נזק. וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם. אדם בשור המועד ושור המועד באדם משלמין במותר נזק שלם. אדם בתם ותם באדם. אדם בתם משלם במותר נזק שלם ותם באדם משלם במותר חצי נזק. ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. ת"ר כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. ר' עקיבא אומר כמשפט הזה יעשה לו כתחתון ולא כעליון משפט התחתון משתעי במועד דכתיב [שמות כ"א] אם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד וגו' וכתיב [שם] אם כופר יושת עליו או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו. דמשמע כמשפט שור המועד ולא כמשפט [שור] תם דכתיב כי יגח שור את איש וגומר. יכול משלם מן העליה ויהיה כמועד לכל דבריו אפי' לשלם מן העליה ת"ל יעשה לו. מגופו משלם ולא מעליה. ואם אינו שוה כל החבלה יפסיד הניזק ואינו נוטל אלא שור. ורבנן האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים דהכי משמע משפט זה יהיה לו לשלם ולא משפט אדם החובל בחבירו. ור"ע נפקא ליה [ויקרא כ"ד] מאיש כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו. ורבנן אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה משום דלא חסר ביה ממונא והוי קנס אבל ריפוי ושבת דחסר ממונא אימא כי נזק נינהו וליחייב קמ"ל קרא יתירא כמשפט הזה יעשה לו דשור שהזיק את האדם פטור מד' דברים. לעיל בפ"ק [ה' ע"א] אמרי' דתבריה ר"ע לגזיזיה. ויש מפרשים דהדר ביה ממאי דאמר תם שחבל באדם משלם נזק שלם. מדקתני בברייתא שמשלם מגופו. שגגה היא דר"ע כמשפט שור המועד קאמר כדפרי'. ורש"י פי' התם דכיון דמשלם מגופו א"כ זימנין דליכא נזק שלם כשאין השור שוה כדי נזקו. וקשה מ"מ ליתני תרי גווני שור כיון דזימנין איכא נזק שלם. ופי' ר"ת זצ"ל הא תבריה ר"ע לגזיזיה דכיון דאינו משלם אלא מגופו אי אפשר למיתני' בהדי אבות דאמרי' לעיל בההיא שמעתתא דלהכי קרי להו אבות משום דכולהו כאבות הן לשלם ממיטב.
מתני' שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור דהיינו חצי נזק. מתניתין מני ר' עקיבא היא דתניא יושם השור בב"ד דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר הוחלט השור בב"ד כלומר הוחלט השור עצמו יקח. במאי קמיפלגי ר' ישמעאל סבר בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ביה. פירש"י זצ"ל שדומה כמי שהלוהו מעות האי ניזק למזיק וכשם שאין בעל חוב גובה אלא בב"ד וכשהוא גובה אינו גובה אלא מעות. והאי נמי אינו גובה אלא מעות ובב"ד. ור' עקיבא סבר שותפי נינהו ובההוא שור דמישתעי ביה קרא שוינהו רחמנא שותפי וקרא מישתעי בשוה מאתים שנגח לשוה מאתים כדתנ' לקמן במתניתין זהו שור האמור בתורה. הילכך הכא דמזיק אינו שוה אלא מנה נוטל את השור ואינו צריך ב"ד הואיל ושותפין נינהו. וקא מיפלגי בהאי קרא [שמות כ"א] ומכרו את השור החי וחצו את כספו ר' ישמעאל סבר לבי דינא אזהר להו רחמנא. ר"ע סבר לניזק ומזיק קא מזהר להו רחמנא. מאי בינייהו הקדישו ניזק איכא בינייהו לר"ע קדוש לר' ישמעאל לא קדוש. איתמר נמי אמר ר' יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו. והלכה כר"ע דהא סתם לן תנא כוותיה. ותו דקיי"ל בפרק מי שהוציאוהו [עירובין מ"ו ע"ב] ובפ' הכותב [כתובות פ"ד ע"ב] הלכה כר"ע מחבירו. הילכך לא מצי לסלק ליה בזוזי אלא נוטל את השור ואם הקדישו ניזק הוי קדוש אפילו קודם גבייה. וה"ה אם הקדישו מזיק הוי קדוש אפילו לר"ע. דתני רב תחליפא ממערבא קמיה דר' אבהו מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש. ואוקימ' דמכרו מזיק והקדישו מזיק קאמר ודברי הכל. מכרו אינו מכור אפילו לר' ישמעאל דהא משועבד ליה לניזק. הקדישו מוקדש אפילו לר"ע משום דר' אבהו. ולאו קדוש ממש לפדותו בשוויו אלא ליתן דבר מועט בפדיונו כדאמר ר' אבהו במס' ערכין [כ"ג ע"ב] גבי מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וקתני התם דיהיב להקדש מידי פורתא וגבי בעל חוב דידיה. ואמר ר' אבהו האי דבעי למיתב להקדש מידי משום גזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.
<h2>דף לג:</h2>
ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. משעמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו ונתנו במתנה לא עשה ולא כלום. קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו. מועד שהזיק בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש. שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. קדמו בעלי חובות והגבוהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי לפי שאין משתלם אלא מן העליה ור' ישמעאל היא. אמר מר מכרו מכור לרידיא שאם חרש בו הלוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק אבל מחזיר לו את השור. אבל משעמד בדין נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא. ואם מכרו מזיק אינו מכור אפילו לרדיא. וכן הדין לר"ע אפילו קודם שעמד בדין כי כך שוה לר"ע קודם שעמד בדין כמו לר' ישמעאל לאחר שעמד בדין. הקדישו מוקדש משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ויהיב ליה מידי. אבל משעמד בדין הקדישו אינו מוקדש ואפי' מידי לא יהיב להקדש. וקשיא לי והלא כך שוה לר"ע קודם העמדה בדין כמו לר' ישמעאל לאחר העמדה בדין ואמרי' לעיל אפי' לר' עקיב' הקדישו מוקדש משום דר' אבהו. נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרידיא דין מתנה כדין מכירה אלא שחטו לישתלם מבשריה. דקס"ד מה שעשה עשוי דקתני לאפקעינהו מניזק קאמר והתם ליכא למימר לרידיא ולהכי פריך לישתלם מבשריה דתניא חי אין לי אלא חי שחטו מנין ת"ל ומכרו את השור מכל מקום. אמר רב שיזבי לא נצרכה אלא לפחת שחיטה דמה שפיחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם לו. אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו כגון קרקע המשועבדת לחבירו [פטור]. פשיטא דמהכא שמעינן לה בלא מימריה דרב הונא. מהו דתימא התם הוא דא"ל לא חסרתיך ולא מידי זיקה בעלמא הוא דשקלי מינך ומאי חסרתיך אם שחטתי את השור לא נטלתי ממנו אלא נשמת רוחו. אבל בעלמא היכא דחסריה לשעבודיה אימא חייב קמ"ל. הא נמי אמרה רבה דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור. מהו דתימא התם הוא דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי מינך אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות ליחייב קמ"ל. דהאי הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי שהרי השחיטה נראת וניכרת וקאמר מה שעשה עשוי. ותנן בפ' השולח [גיטין מ' ע"ב] עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחר ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו. רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר. ואמרי' בגמרא מי שיחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני. כדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו רבו בשוק ויאמר לו עבדי אתה. כופין את רבו שני ועושהו בן חורין וכותב עבד שטר על דמיו. רשב"ג אומר אין העבד כותב אלא משחרר כותב. במאי קמיפלגי במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי. ת"ק סבר פטור ורשב"ג אמר חייב. וכתב לשם רבינו יצחק אלפס ז"ל וקיי"ל כרשב"ג דדינא דגרמי הוא ולפי דבריו כ"ש בשמעתין דחייב דיותר מינכרא הזיקא מהתם.
קדמו בעלי חובות והגבוהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו. בשלמא הזיק עד שלא חב לא עשה נזיקין קדמו. אלא חב עד שלא הזיק בעל חוב קדים ליה. ואפי' הזיק עד שלא חב נמי כיון דתפסיה בעל חוב קדים ליה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דאמר ליה ניזק אילו גבך הוה לאו מינך הוה מיגבי ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא. הכא סלקא שמעתין דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. והכי נמי ריש פ' אין נערכין [ערכין ז' ע"ב] דאמר רב אדא בר אהבה היו בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לשניה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מ"ט בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. הילכך כשנתן ארבע לשניה היינו כפי אשר תשיג ידו שלא היה יכול ליתן החמישית לערך שניה. לפי שהיה משועבד לראשונה וכשנתן אחת לראשונה נמי יצא משום דהיינו כפי אשר תשיג ידו שלא היה לו יותר שכבר נתן לשניה ומה שגבה גבה. וה"ה אחת לשניה (ואחת) [וארבע] לראשונה. וכן המסקנא בפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ' ע"א] לפי איכ' דאמ' דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומת. הראשונה קודמת לשניה. ואמרי' בגמ' מדקתני הראשונה קודמת לשניה ולא קתני הראשונה יש לה והשניה אין לה מכלל דאי קדמה שניה ותפשה לא מפקינן מינה. ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. לעולם [אימא לך] מה שגבה לא גבה ומאי קודמת לגמרי קתני כדתנן בן קודם לבת. איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפשה אין מוציאין אותה מידה. מכלל דאי קדמה שניה ותפשה מפקינן מינה. ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. לעולם אימא לך מה שגבה [גבה] ואיידי דבעי למתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה תנא נמי הראשונה קודמת לשניה. וקשה דתנן התם [צ"ג ע"ב] מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת. הראשונ' קודמת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעי' ורביעית נפרעת שלא בשבועה. אמר בן ננס מפני שהיא אחרונה נשכרת אף היא לא תפרע אלא בשבועה. ואמרי' בגמ' במאי קמיפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת אחת שדה שאינה שלו ובבע"ח מאוחר שקדם וגבה קמיפלגי ת"ק סבר מה שגבה לא גבה. ובן ננס סבר מה שגבה גבה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה וכו'. והשתא לשמואל כל הני שהבאתי הווין כבן ננס ולא כרבנן. ולרב נחמן אמר רבה בר אבוה הווין דלא ככ"ע. ותנן התם נמי [צ"ה ע"א] מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך. השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונ' מיד השניה. אלמא סתמא דמתני' דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה [לא] גבה. ואתיא לרב נחמן ככ"ע. ולשמואל מתני' רבנן היא והוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם. הילכך בין לשמואל בין לרב נחמן כך הלכה דבע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה. וקשיין אהדדי. ונראה לפרש דלישנ' קמ' דפרק מי שהיה נשוי דאסיק מה שגבה לא גבה לרב נחמן לכולי עלמא ולשמואל לרבנן. ואיכא דאמרי דאסיק מה שגבה גבה כבן ננס ואליבא דשמואל. ורב נחמן סבר כלישנא קמא דמה שגבה לא גבה ולית ליה איכא דאמרי. ותו נראה שאין להקשות מההיא דע"כ ליכא למשמע מינה כלום דמפרשינן בתרי גווני אלא שבעל התלמוד מדקדק בה לעמוד על עיקרה ולא אתבריר ליה. והך דהמניח בשמעתין נמי ליכא למיפרך מינה דה"ק ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ותפשוט מינה דלא גבה ואתיא כסתמא דפ' מי שהיה נשוי. וקא מהדר ליה דניזק שאני ולא תפשוט מינה דלא אתבריר אי אין חילוק בין שאר בע"ח לניזק ומה שגבה לא גבה. או דילמא שאני כדדחי ליה תלמודא ומה שגבה גבה הילכך ליכא למיפרך מינה. אלא ההיא דפ' אין (עורכין) [נערכין] ודאי קשה דאסיק מה שגבה גבה. וסתמא דמתני' מי שהיה נשוי דמה שגבה לא גבה. ואפילו תאמר דרב אדא בר אהבה כשמואל ס"ל דבבע"ח מאוחר פליגי ואיהו סבר כבן ננס דמה שגבה גבה. אכתי היכי שביק רבנן וסתמא דלקמן ועביד כבן ננס. הילכך צריך אתה לומר כמו שפסק רבינו חננאל זצ"ל בפ' מי שהיה נשוי בתחילתו. דההיא דערכין במטלטלין ולפיכך מה שגבה גבה. אבל במקרקעי כגון ההיא דפרק מי שהיה נשוי דאיירי בכתובה ובמקרקעי מה שגבה לא גבה. כך כתב בתחילתו. ולקמן בההיא דפ' דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה כתב וקיי"ל כוותיה והא דגרסי' בפ' אין (מעריכין) [נערכין] בענין ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה לא משגיח' עלה. חדא דלא איתמר הילכתא דדייני כי האי. ותו איכא למימר הנ"מ בהקדש שהמאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה דאין הקדש מוציא מיד הקדש אבל הדיוט מוציא מיד הדיוט וכן הלכה. עכ"ל. וקצת סתרי אהדדי הני תרי לישני דלעיל דאוקימ' לההיא דערכין במטלטלי. והכא מפרש טעמא דאין הקדש מוציא מיד הקדש משמע אפילו (במטלטלי) במקרקעי. מיהו לא תיקשי דאין הכי נמי שכך סובר הגאון דאין הקדש מוציא מיד הקדש ואפי' גבה מקרקעי. וההיא דריש פרקין דאוקמא במטלטלי משום ההוא לישנא דאיכא דאמרי דאסיק מה שגבה גבה ואוקמינן במטלטלי. וסובר רבינו חננאל זצ"ל דמלוה בשטר כגון כתובה דאיכא שטר כתו' ושעבוד קרקעות אי קדם בע"ח מאוחר וגבה קרקעות מה שגבה לא גבה. ואי קדם וגבה מטלטלין מה שגבה גבה. והקדש אפילו קדם וגבה מקרקעי מה שגבה גבה דאין הקדש מוציא מיד הקדש. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפ' מי שהיה נשוי. ורב נחמן אמר רבה בר אבוה דכולי עלמא מה שגבה לא גבה. וקיי"ל מה שגבה לא גבה. וההיא דפ' אין נערכין דאמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. קא חזינא לרב שרירא גאון זצ"ל דכתב הכי איכא למימר הני מילי בהקדש דאין הקדש מוציא מידי הקדש אבל הדיוט מוציא מיד הדיוט ולפיכך מה שגבה לא גבה. ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי מה שגבה גבה דלית בהו דין קדימה משום דלית בהו קלא דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו. עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו מ"ט האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא. עכ"ל. ושור תם שהזיק דין מקרקעי אית ליה כדאמ' לעיל בשמעתין בהמניח דכיון דנגח קלא אית ליה תורא דנגחנא קרו ליה. הילכך הזיק עד שלא חב. אם קדם בע"ח ותפס מוציאין אותו מידו. ואפילו בלא טעמא דא"ל ניזק אי הוה גבך לאו מינך הוינא מגבי ליה. הילכך אפילו מלוה בשטר אם קדם בע"ח מאוחר ותפס מטלטלי אין מוציאין מידו. אבל תפס מקרקעי מוציאין מידו. ויש לתמוה היכי הוה ס"ד למימר בתפס מקרקעי דאין מוציאין מידו. ותו לבן ננס אליבא דשמואל דאמר מה שגבה גבה ואין מוציאין מידו מאי שנא מלוקח שבע"ח מוציא מידו. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דעדיף בע"ח מלוקח שלא תנעול דלת בפני לוין. וכן כתובת אשה משום חינא. וכי תימא אי אמרת מה שגבה גבה איכא נמי נעילת דלת מבע"ח קמא. לא היא הואיל ואי קדם וגבה אין מוציאין מידו אבל אי אמרת דבע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה ומוציאין מידו איכא נעילת דלת הואיל ומפסיד לגמרי. אבל ההיא דערכין אתיא בגמגום דאסיקי מה שגבה גבה. והתם ליכא לא נעילת [דלת] ולא טעם דחינא.
<h2>דף לד.</h2>
ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז ושבח ניזק ועמד על ארבע מאות זוז. הואיל ואיכא למימר אילמלא לא הזיקו היה עומד על שמנה מאות זוז נותן לו כ"ה כשעת הנזק. ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיה הא שבח דאמר ליה אי לא דאזיקתיה הוה שבח וקאי על תמני מאה. כחש הניזק מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו יותר מתחילה כגון שבשעת ההיזק חבל בו בחמשים ועד שלא עמד בדין כחש ועמד על מאה נותן לו כפי היזק שבשעת העמדה בדין. שבח מזיק ועמד על שלש מאות נותן לו כ"ה כשעת הנזק ואין יכול ניזק לומר לו תן לי חלק שמיני שזכיתי בו משעת ההיזק וברשותי הושבח. כחש המזיק נותן לו כשעת העמדה בדין ונותן לו חלק שמיני שבו. שברשותו הוכחש ואוקימנ' כולה כר"ע דאמר הוחלט השור לניזק ורישא דקתני שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק ולא מצי למימר ניזק ברשותי אשבח כגון שפיטם המזיק לשורו וחיסר ממונו לאשבוחי ולהכי לא שקיל ניזק בשבחא. ורישא דקתני שבח ועמד על ארבע מאות זוז נותן לו כשעת ההיזק. אוקמה רב פפא בין דפטמה פטומי בין דשבח ממילא. ואפי' הכי לא משלם אלא חצי חמשים שהזיק. והאי דקתני כחש ניזק נותן לו כשעת העמדה בדין אוקמה רב אשי דכחש מחמת מכה. דאמר ליה ניזק קרנא דתורך קבירא ביה וכל מה שכחש לא כחש אלא בשביל שורך שנגחו. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל הא [ד]אוקימ' ההוא דשבח מזיק נותן לו כשעת הנזק שפיטמו כגון שאין השבח יתר על היציאה שאם היה יתר נהי דחשבינן בפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ב ע"ב] שותף כיורד ברשות מ"מ מה שהאדם רוצה ליתן למפטם לפטם יתן הניזק למזיק והמותר שבח לניזק כפי חלקו המגיעו. אי נמי מיירי שהשבח יתר על היציאה והאי דקאמר נותן לו כשעת הנזק לאו דוקא אלא בא להשמיענו שיטול יותר מיציאתו דכיורד ברשות דמי. וליכא למיפרך ללישנ' קמא דפרישי' אי(ן) בשאין השבח יתר על היציאה צריכא למימר דלא שקיל ניזק בשבחא דמהו דתימא דהוה ליה כמניח מעותיו על קרן הצבי ומחל קמ"ל דלא.
ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז דהוה ליה היזיק' מאה וחמשים ופלגא היזיקא ע"ה זה נוטל חצי החי דהיינו מאה וחצי המת דהיינו כ"ה וזה נוטל חצי החי דהיינו מאה וחצי המת דהיינו [כ"ה]. נמצא כל אחד נחסר ע"ה. וזהו שור האמור בתורה דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר אין זה שור האמור בתורה אלא איזהו שור האמור בתורה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום ועל זה נאמר [שמות כ"א] ומכרו את השור החי [וחצו את כספו] אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי. כלומר נבילה לא שייכ' גבי מזיק כלל אלא שמין את הנבילה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי ונותן לו מזיק חצי הפחת. מכדי בין לר"מ בין לר' יהודה האי מאה ועשרים וחמשה שקיל והאי מאה ועשרים [וחמשה] שקיל היכא שהנבילה שוה חמשים. מאי בינייהו. אמר אביי שבח נבילה איכא בינייהו דר"מ סבר דניזק הוי ולית ביה למזיק שום שותפות ור' יהודה סבר פלגי והיינו דקשה ליה לר' יהודה השתא דאמ' חס רחמ' עליה דמזיק דשקיל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמש סלעים והנבילה יפה שלשים זוז דשקיל בשבחא נמי ת"ל שלם ישלם בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין. ואינו נוטל שבחא היכא שהוא נשכר אפילו במקום דליכא פסידא לניזק כגון הכא וכ"ש היכא דאיכא פסידא לניזק דלא שקיל שבחא להיות נשכר. אבל היכא שאין המזיק נשכר שקיל שבחא אע"ג דאית ליה פסידא לניזק.
<h2>דף לד:</h2>
א"ל רב תחליפא לרבא א"כ מצינו לר' יהודה תם משלם יותר מחצי נזק. והיכי דמי כגון שור שוה חמשים שנגח שור שוה ארבעים והנבילה יפה עשרים דהוי ניזקא עשרים ופלגא ניזקא עשרה וכשלוקח זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת נמצא שפרע המזיק חמשה עשר דהיינו חמשה יותר מחצי נזק וחמשה פחות ממה שהזיק. דבשלמא לר"מ לא משלם אלא חצי מה שפיחתתו מיתה. אלא לר' יהודה תיקשי. א"ל אית ליה לר' יהודה פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי.
מתני' יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו. ויש פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו. כיצד שורו שבייש פטור איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. והוא שבייש חייב. שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור. והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב. שורו שחבל באביו ובאמו חייב. והוא שחבל באביו ובאמו פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב חצי נזק דמשונה הוא. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו. אוקמ' סתמא (דמתני') דתלמוד' בגמ' אליבא דר' יוחנן דשורו שהדליק את הגדיש דומיא דידיה מה הוא דקבעי ליה אף שורו דקבעי ליה. שורו דקבעי ליה היכי משכחת לה. אמר רב אויא הכא במאי עסקינן בשור פקח שעלתה לו נשיכה בגבו דקא בעי למיקלייה ואיגנדר בקיטמיה. ומי איכא כי האי גוונא אין כההוא תורא דהוה בי רב פפא הוה כייבן ליה חינכיה עייל ופתקיה לנזייתי' ושתי שיכרא ואיתסי אמרוה רבנן קמיה דרב פפא [וכו'] ופי' רש"י ז"ל דהאי דאוקימ' שורו דקא בעי ליה לאו דוקא אלא אפי' דלא קבעי ליה נמי חייב לשלם. אלא ע"כ תרוייהו בחדא מילתא מוקמי' להאי לחיובא ולהאי לפטורא. דהכי משמע מתני' מקום שזה חייב זה פטור. ושור נמי שבייש פטור אע"ג שנתכוון להזיק אע"ג דאיהו כי האי גוונא חייב דאמר מר כיון שנתכוון להזיק אע"ג דלא נתכוון לבייש.
<h2>דף לה.</h2>
מתני' שור שהיה רודף אחר שור והוזק הנרדף זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראיה. היו שנים רודפין אחר אחד ושלשתן של שלשה בני אדם זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין דתרווייהו מדחי ליה ופטורין עד שיביא ראיה הניזק איזה הזיקו. היו שניהם של איש אחד שהיו שניהם שוין בדמים שניהם חייבין. היה אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק ויש בגופו שוה חצי נזק והמזיק אומר לא כי אלא קטן [הזיק] ודמי הקטן תקח ומותר חצי נזקך תפסיד. אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>דף לה:</h2>
מתני' היו הניזקין שנים [אחד גדול ואחד קטן] והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר גדול הזיק את הגדול והקטן הזיק את הקטן. ומזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן. אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם הזיק את הקטן. ומזיק אומר לא כי אלא תם הזיק את הגדול ומועד [הזיק] את הקטן המוציא מחבירו עליו הראיה. ואמרינן בגמ' הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק והאמר רבה בר נתן טענו בחיטין והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים דהא אמר ליה תובע שעורים לא יהבי לך ואחולי מחיל שעורין גביה. הכא נמי כיון דמה שהודה לו לא טענו להוי המזיק פטור. ושנינו ראוי ליטול כדקאמ' מזיק ואין לו משום דלא הויא הודאה מעליא כדרבה בר נתן. והתניא הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן. התם דתפס ניזק שקדם הניזק ותפס השור. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהכי נמי לענין טענו חיטין והודה לו בשעורים דאי תפס שעורים לא מפקינן מיניה. והכי פסקי רבוותא כדכתיבנא. וכן פסק מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל.
<h2>דף לו.</h2>
א"ל רבא מפרזקיא לרב אשי שמעת מינה מדקתני שניהן חייבים רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואם אבד האחד קם חבירו במקומו ומשתלם הימנו. כך פי' רבינו שלמה זצ"ל. וקשה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלא הוה ליה למימר שמעת מינה אלא הוה ליה למיפרך מסיפא דקתני אחד גדול ואחד קטן משתלם מן הקטן דהמוציא מחבירו עליו [הראיה]. א"כ כשאבד האחד לא ישתלם מאותו שנשאר. ונראה לו לפרש דבשני שוורים שידוע לנו שהזיקו שור איירי דחשיבי כחד גופא ומשתלם מן השני. אע"ג דמתני' לא איירי אלא בכי האי גוונא שאנו מסופקים איזה מהן נגח. מ"מ דייק מלישנא דקתני שניהם חייבים לאשמועינן שיכול להיות שיהיו שניהם חייבים כגון אי דידעינן בודאי ששניהם הזיקו יחד ודחינן הא דקתני שניהם חייבין לאו לאשמועינן דרצה מזה גובה רצה מזה גובה. אלא מתניתין ר"ע היא דאמר שותפי נינהו וטעמא דאיתנהו לתרווייהו דלא מצי למידחי ליה. אבל ליתנהו לתרווייהו מצי א"ל זיל אייתי ראיה (דתוראי) דהאי תורא אזקך ואשלם לך. ופירש"י זצ"ל האי דקתני שניה' חייבים לאו כדקאמ' דרצה מזה גובה רצה מזה גובה אלא הא קמ"ל דכל זמן ששניהם לפנינו דוקא רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל אבד האחד אינו גובה דשותפי נינהו בגוף של שור הילכך אבד השור אבד נזקו הילכך כי הוו שניהם שותפין וליתנהו לתרווייהו מצי א"ל אייתי ראיה. אבל לר' ישמעאל כיון דאמר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ביה אע"ג שאבד האחד לא איבד זכותו. וקשה דלעיל [ל"ג ע"ב] אמרינן אפילו לרבי ישמעאל אם שחטו מה שעשה עשוי. ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלהכי מוקי לה כר"ע דלר' ישמעאל אינו שום חידוש דפשיטא דאיבד זכותו כשאבד האחד כיון דבעל חוב הוא. אבל לר"ע דאמר שותפי נינהו סד"א דהוי כאילו האחד מן השנים בחזקת הניזק ומצי למימר שלך אבד ולא שלי קמ"ל.
שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה ובכולן היה תם [ד]משלם מגופו. והיכי דמי כגון ראה שור נגח וראה שור ולא נגח [וראה שור ונגח ואחר] (וב)נגיחה שניה ראה שני פעמים או שלשה פעמים שור ולא נגח דאפי' מועד לסירוגין ליכא דשור אין נעשה מועד אלא א"כ נגח שלשה הנגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן ונעשה מועד לסירוגין היכא דסירוגין שוים כדתניא לקמן בפרקין [ל"ז ע"א]. והכא מיירי שנגח שלא כסדרן ונגח ארבעה וחמשה שוורים ובכולן היה תם ישלם חצי נזק תחילה לאחרון שבהם. ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו כל חצי נזקו והראשונים יפסידו. ואם יש בו מותר יחזיר לשלפני פניו והאחרון אחרון נשכר דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר שותפין הן בנזקין כיצד שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה. חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו דהיינו ניזק ראשון נוטל חמשים זוז והבעלים חמשים זוז. חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה מכל מקום שהוא משתלם מגופו. ושלפניו שהיה החצי שלו נוטל חמשים זוז ומשלם מחלקו חמשים. ושנים הראשונים ניזק הראשון והבעלים שהיה להם לכל אחד רביע משלם כל אחד רביע תשלומי נזקו ונותן כל אחד דינר זהב שהם עשרים וחמשה דינרי כסף. אוקמא שמואל למתניתין רישא ר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו. וסיפא ר"ע דאמר שותפי נינהו וכדאוקמ' רבה לרישא שתפסו ניזק לגבות הימנו וכן שני וכן שלישי. הילכך לאו שמירתו על בעליו אלא על הנזקין שתפסוהו. וכדפירשה רבינא דהכי קתני אם יש מותר בנזקין יחזור לשלפניו כגון שהיה נזקו של רביעי מרובה משל חמישי כגון שור של רביעי היה שוה מנה ויש לו במזיק חמישים ושל חמישי חמישים ואין לו על זה אלא דינר זה[ב] יחזיר דינר זה[ב] לשלפניו. וכן כולן אם נזקן של ראשונים יתר על נזקן של אחרונים אבל בעל השור אינו מפסיד מנה שהיה לו בו בשעת הנזק הראשון. ושמעינן מינה שהניזק שתפסו לשור לגבות הימנו שמירתו עליו ולא על בעליו. ולר"ע נמי אם תפסו שמירתו עליו ולא על בעליו ואם לא תפסו שמירתו על שניהם דהא שותפי נינהו. מיהו רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דדוקא לר' ישמעאל היכא שתפסו ניזק נעשה עליו שומר שכר אבל לר"ע דאמר שותפי נינהו ואם כחש או שבח ברשות הניזק לא נעשה שומר אלא מחלקו ועל כל אחד ואחד מוטל לשמור חלקו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והלכה כר' שמעון דהא אוקימ' רישא ר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו וסיפא ר"ע דאמר שותפי נינהו וקיי"ל כר"ע מחבירו. וכיון דקאי ר' שמעון כר' עקיבא הלכתא כוותיה והיכא דתפסו ניזק לגבות ממנו נעשה עליו שומר שכר לנזקין ומחייב בנזקיו והיינו דקתני אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. ופריש' אם יש בו מותר לנזקין יחזיר לשלפניו ובהא אפי' ר' (ישמעאל) [שמעון] מודה. עכ"ל.
<h2>דף לז.</h2>
מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. מועד לקטנים דהיינו עגלים ואינו מועד לגדולים דהיינו לשוורים. את שהוא מועד לו משלם נזק שלם. ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק. אמרו תלמידיו של ר' יהודה לפני ר' יהודה הרי הוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול מה משפטו של זה. אמר להם לשבתות משלם נזק שלם לימות החול אינו משלם אלא חצי נזק. אימתי הוא תם משיחזור בו שלשה ימי שבתות. פי' רש"י זצ"ל בשבתות לפי שהוא בטל ממלאכה ונח דעתו עליו גסה. וע"כ משיחזור בו שלשה ימי שבתות דלאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בשלשה שבתות ולא נגח חוזר לתמתו ואם חזר אח"כ ונגח אינו משלם אלא חצי נזק. אבל בירושלמי מפרש מועד לשבתות לפי שרואה אותם במלבושים אחרים נאים וחשובים בעיניו כנכרים ואינו מכירם ונוגח. ולפי הירושלמי נראה דמועד לשבתות לבהמה מועד לימות החול לבהמה. איתמר רב זביד אמר ואינו מועד תנן ורב פפא אמר אינו מועד תנן. רב זביד אמר ואינו מועד תנן דידעינן ביה שלא נגח לשאינו מינו הא סתמא אם הועד לזה הוי מועד אף לזה וכן אם הועד לקטנים הוי מועד לגדולים. רב פפא אמר אינו מועד תנן דסתמא אם הועד לזה לא הוי מועד לזה. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וסוגיין כרב פפא. וכן פסק רבינו חננאל כר"פ מדמסיק לקמן סתמא דתלמודא את"ל איתא לדרב פפא דקיי"ל דכל את"ל הילכתא היא אם תימצי לומר נמי איתא לדרב פפא דסתמיה לא הוי מועד לשאינו מינו נגח שור חמור גמל נעשה מועד לכל ולא בעינן שלש נגיחות לכל חד וחד מאחר שנתקיימה העדאתו ע"י שלשה מינין. ת"ר ראה שור נגח. שור לא נגח. שור נגח. שור לא נגח. נעשה מועד לסירוגין לשוורים. ואם נגח רצופין אינו משלם אלא חצי נזק על האחרון והיינו כרב פפא דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים. דאי כרב זביד אפי' לכל הוי מועד לסירוגין. מיהו לא תיקשי לרב זביד דאיכא לשנויי כגון שראה ג' בהמות ולא נגחן. ת"ר ראה שור נגח. חמור לא נגח. סוס נגח. גמל לא נגח. פרד נגח. ערוד לא נגח. נעשה מועד לסירוגין לכל. וע"כ מיירי כשלא ראה בינתים (כלומר) [כלום] דאי ראה לא הוי מועד [לכל] לסירוגין. ואפילו הכי דוקא בשור וסוס ופרד הוי מועד לכל אבל בשוורים לחודייהו לא דהיינו כר"פ דסתמיה לא הוי מועד. ואליבא דרב זביד יש לפרש דרבותא קמ"ל דסד"א בהנך מיני דחזא ולא נגח לא הוי מועד ולא בסירוגין תליא מילתא קמ"ל. אי נמי בשעה שנגח מינין הללו ראה מינין הרבה ולא נגח אלא אלו. דהשתא אילו הוו כולהו שלשתן שוורים הייתי אומר כיון דכל שעה רץ ליגח שוורים ומניח שאר אינו מועד אלא לשוורים. אבל השתא דהוו ג' מינין באחד מהן נוגח והשאר אינו נוגח נעשה מועד לכל [ל]סירוגין.
<h2>דף לז:</h2>
איבעיא להו נגח שור שור ושור חמור וגמל מהו האי שור בתרא בתר שוורים שדינן ליה ואכתי לשוורים הוא דאייעד למינא אחרינא לא אייעד. או דילמא האי שור בתרא בתר שור חמור וגמל שדינן ליה ומייעד הוא לכל מיני. ואת"ל היכא דאתחיל בשוורים שדינן לשור בתרא בתר מינו דאיכא תרתי בתר קמאי ובתר מינו. חמור וגמל שור שור ושור מהו האי שור קמא בתר חמור וגמל שדינן ליה דקמאי נינהו ואייעד להו לכולהו מיני או דילמא בתר שוורים שדינן ליה משום דמינו הוא ואכתי לשוורים הוא דאייעד תיקו. והיינו סתמא דתלמודא כרב פפא דסתמיה לא הוי מועד לשאינו מינו. ולרב זביד איכא למימר שבין השוורים הראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח. ובבעיא שניה ראה בין שוורים אחרונים. הרי יישבנו כל הסוגיא לרב זביד ואעפ"כ נראין דברי רבינו יצחק אלפס ז"ל שכתב וסוגיין כרב פפא דפשטה דסוגיא כולה אזלא כרב פפא. ולרב זביד צריכ' שינויי ואשינויי לא סמכינן. איבעיא להו שבת שבת שבת אחד בשבת ושני בשבת מהו האי שבת בתרייא בתר שבתות הוא דשדינן לה ואכתי לשבתות הוא דאייעד או דילמא בתר אחד בשבת ושני בשבת הוא דשדינן ליה ואייעד לכולהו יומי. אם תימ' לומ' היכא דאתחיל בשבתות שדינן ליה לשבת בתר מינו דאיכא תרתי בתר קמאי ובתר מינו. חמישי בשבת וערב שבת ושבת [שבת ושבת] מהו הא שבת קמייתא בתר חמישי בשבת וערב שבת שדינן ליה משום דקדמי' ואייעד להו לכולהו יומי או דילמא הא שבת קמייתא בתר שבתות הוא דשדינן ליה משום דמינו ולשבתות הוא דאייעד תיקו. נגח שור יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש [זה]. פלוגתא דרב ושמואל דאיתמר ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה. ומתחילה היתה למודה לראות בימים אחרים. רב אמר קבעה לה ווסת לדילוג וכי חזיא הך ראיה שלישית בשבעה עשר בחדש שלישי דייה שעתה. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אין לה ווסת קבוע עד שתראה ראיה רביעית בי"ח לחדש רביעי דקמייתא לאו ממנינא. ונראה בעיני דהך ברייתא דאייתינן לעיל ראה שור נגח שור לא נגח כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית קאי. ושמואל ה"ק נעשה מועד לסירוגין דכי הדר נגח משלם נזק שלם אבל בהך שלישית תם הוא עכ"ל. וקיי"ל הלכתא כשמואל בדיני ומסתייע' לההיא דפרישית לעיל בפ' כיצד [כ"ד ע"א] דלא מיחייב נזק שלם עד שיגח נגיחה רביעית. אמר רבא שמע קול שופר ונגח קול שופר ונגח קול שופר ונגח. נעשה מועד לשופרות שכשישמע קול שופר ברביעית ויגח ישלם נזק שלם.
מתני' שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח של ישראל פטור מ"ט שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. שור של ישראל שנגח שורו של נכרי [פטור] ושל נכרי שנגח שורו של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם. בגמ' [ל"ח ע"א] מפרש טעמא אמר ר' אבהו אמר קרא [חבקוק ג'] עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקיבלו בני נח ולא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל ר' יוחנן אמר מהכא [דברים ל"ג] הופיע מהר פארן הופיע ממונן לישראל.
<h2>דף לט.</h2>
מתני' שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. שור של חרש שוטה וקטן שנגח [ב"ד] מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס. נתפקח החרש ונשתפה השוטה הגדיל הקטן חוזר לתמותו דברי ר"מ ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. הא גופא קשיא אמרת שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. אלמא אין מעמידין לתם אפוטרופוס לגבות מגופו. אימא סיפא שור של חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס. אלמא מעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. אמר רבא הכי קתני ואם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח לישלם מן העליה. מעליית מאי א"ר יוחנן מעליית יתומין דאי אמרת מעליית אפוטרופסין מימנעי ולא עבדי אפוטרופסין. ר' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופסין וחוזרין ונפרעין מן היתומין לכי גדלי. (פירש"י) [פיר"ש] זצ"ל מעליית אפוטרופסין מפני שלא שמרוהו כראוי וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. דאז לא מימנעי ולא עבדי על כרחין (ומשלם) [ומשלמין] דמי נזק לניזק [שהרי] פשעו בו האפוטרופסין. וגם רש"י ז"ל פי' מעליית אפוטרופסין מפני שלא שמרוהו כראוי. ואפ"ה מיפטרי מלשלם דמי שור ליתומין דהא חוזרין ונפרעין מן היתומין לכי גדלי. והיה מדקדק מיכן רבי' חיים כהן זצ"ל דאפוטרופסין אין משלמין בפשיעה. וההיא דהניזקין [גיטין נ"ב ע"א] דתנן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומין ישבע. מינוהו ב"ד לא ישבע. אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו ב"ד ישבע אבי יתומי' לא ישבע היינו היו נשבעין שלא עיכבו משלהם כלום אבל שלא פשעו לא היו נשבעין שאפי' פשעו פטורין. והרב שמואל בחור בר יוסף דקדק דמשלמי אפוטרו' (בשבועה) [בפשיעה] מההיא דפ' המפקיד [ב"מ מ"ב ע"ב] דההוא אפוטרו' דיתמי דזבן ההוא תורא ליתמי לא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נידייני דייני להאי דינא נימא ליה לאפוט' זיל שלים אמר לבקרא מסרתיה כלומר ואין זה פשיעה. משמע אבל אם פשע משלם. והשתא קשיין אהדדי האי דשמעתין אההיא דפ' המפקיד. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דכל אפוטרו' חייבים לשלם כי פשעי דאע"ג דחייבים לשלם לא מימנעי כדמפרש טעמא בהניזקין [נ"ב ע"ב] בין מינהו אבי יתומים בין מינוהו ב"ד. אבל הכא שכל עיקר שממנין אותן לא בשביל טובת היתומין דטוב היה להן שלא היה כאן אפוטרופוס אלא בשביל תקנת העולם שישמרו השור שלא יגח ממנין אותו. אי אמרת דמשלמי ממנעי ולא עבדי. והא דאמרי' בירושלמי (דפ"ק) [דב"ק (פ"ד ה"ד)] דאתיא דר' יוסי בר חנינא כאבא שאול דאמר מינוהו ב"ד ישבע ור' יוחנן כרבנן דאמרו לא ישבע. בירושלמי דפרק הניזקין [ה"ד] חוזר ומיישב דברי ר' יוסי בר חנינא ור' יוחנן בין כאבא שאול ובין כרבנן. והכי איתא התם אתיא דר' יוחנן כרבנן ואפילו יסבור כאבא שאול בעי בר נש (מתין) [מיתן] בגין דמיתקרי מהימן כלו' לא ימנע בשביל כך אם יהיה זקוק לפרוע אם יפשע ושמח הוא שנחשב בכך נאמן כשב"ד ממנין אותו. אבל גבי שור אינו נחשב נאמן במינוי זה שאין זה תקנת יתומין אלא כדי שלא יזיק לעולם ולא נחשב אלא כשומר בעלמא ששומר השור שלא יזיק. ודר' (יוחנן) יוסי בר חנינא כאבא שאול. ואפי' יסבור כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין כלומר בשביל השבועה היה נמנע שלעולם היה זקוק לישבע שלא עיכב כלום. ואפילו אם אבד דבר אחד דומה שלא ישבע שלא פשע שא"כ היה נמנע אבל בזה אינו חושש אם יש עדים או יודה שפשע לא ימנע אם מזקיקין אותו לשלם. ויש מפרשים דהכא דוקא ממנעי לפי שמחייבין אותו שלא כדין מדחוזרין ונפרעין [מן היתומים] לכי גדלי. ולא צהירי מאן דמפרשי.
<h2>דף לט:</h2>
ומעמידין להם אפוטרו' לתם לגבות מגופו תנאי היא דתניא שור שנתחרשו בעליו ונשתטו בעליו ושהלכו להם למדינת הים. יהודה בן נקוסא אומר סומכוס אומר הרי הוא בתמותו עד שיעידו בו בפני הבעלים. וחכמי' אומרים מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרו'. נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן ובאו בעליו ממדינת הים יהודה בן נקוסא אומר סומכוס אומר חזר לתמותו עד שיעידו בפני הבעלים ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. אמרי מאי הרי הוא (בחזקתו) בתמותו דקאמר סומכוס אילימא דלא מייעד כלל הא מדקתני סיפא חזר לתמותו מכלל דאייעד. אלא מאי הרי הוא (בחזקתו) בתמותו הרי הוא בתמימותו דלא מחסרינ' ליה דלא גבינן נגיחות תמות מיניה דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו וחכמים אומרים מעמידין אפוטרופו' לתם לגבות מגופו. ונראה בעיני אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים. הכא הלכה כסומכוס דהא אוקמא רבא לסתמ' דמתני' כוותיה דאין מעמידין אפוטרו' לתם לגבות (ממנו) מגופו כדפרי' לעיל וסיפא במאי פליגי אמר רבא רשות משנה איכא בינייהו הרשות שנשתנה לה שיצא מרשות אפוטרופוס ונכנס לרשות הבעלי'. סומכוס סבר רשות משנה העדאתן ור' יוסי סבר רשות אינה משנה [העדאתן]. ובמתניתין נמי תנן נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן חזר לתמותו דברי ר"מ ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. הוי סומכוס כר' מאיר רביה ור' יוסי כנפשיה סבירא ליה. ותניא שור של חרש שוטה וקטן שנגחו ר' יהודה מחייב ר' יעקב אומר חצי נזק. ואוקמה רבינא דרשות משנה איכא בינייהו כגון דהוה מועד ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן. ר' יהודה סבר הרי הוא בחזקתו שהועד ברשות אפוטרופוס ומשלמי בעלים נזק שלם החצי מגופו והחצי מעלייה ככל תמים שהועדו. ור' יעקב [סבר] רשות משנה. הרי ר' מאיר וסומכוס ור' יעקב סברי רשות משנה ור' יוסי ור' יהודה סברי רשות אינה משנה. וקיי"ל כר' יוסי דנימוקו עמו. ור"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. הילכך הכי קיי"ל דרשות אינה משנה.
<h2>דף מ.</h2>
ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד והזיק בבית שואל. בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק. דנטירותא דתם מיהא קביל עליה ובעלים הואיל ולא הודיעוהו משלמי החצי. הועד בבית שואל שהזיק בתוך ימי שאילתו שלש נגיחות והחזירו לבעלים ואח"כ הזיק בעלים משלמים חצי נזק ושואל פטור מלשלם. ופרכינן סיפא רשות משנה שחזר לתמותו בבית בעלים שאינו פורע אלא חצי נזק. ורישא רשות אינה משנה. אמר ר' יוחנן תברא מי ששנה זו לא שנה זו והויא רישא ר' יוסי וסיפא ר' מאיר. ורבא אמר מדרישא [רשות] אינה משנה סיפא נמי [רשות] אינה משנה. וסיפא היינו טעמא דא"ל לאו כל כמינך דמייעדת [ליה] לתוראי. והויא כולה אליבא דר' יוסי ור' יהודה. רב פפא אמר מדסיפא רשות משנה רישא נמי רשות משנה. ורישא היינו טעמא כל מקום שהוא שם בעליו עליו והויא כולה אליבא דר"מ וסומכוס ור' יעקב דסברי רשות משנה ולית הילכתא כוותייהו אלא כר' יוסי ור' יהודה קיי"ל דסברי רשות אינה משנה. ופרכינן ארישא לימ' ליה שואל למשאיל תורא שאלי אריא לא שאלי. אמר רבא הב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן אבל לא ידע שנגח שלש נגיחות הלכך נטירותא דתם נגחן קביל עליה והוה ליה לנטורי. ולימא ליה תם שאלי מועד לא שאלי. משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה לאו פלגא נזקא בעית שלומי השתא נמי לישלם פלגא. ונימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו. משום דא"ל סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לי. ונימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרנא. הניחא למ"ד פלגא נזקא ממונא אלא למ"ד פלגא נזקא קנסא מאי איכא למימר. ואפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא נימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא. אלא הכא במאי עסקינן כגון דהקדים בי דינא ותפשיה. אי הכי בעלים אמאי משלמין חצי נזק נימא ליה אתפישתי' לתוראי בידי דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה. משום דא"ל אי אהדרתיה ניהלך לאו מינך הוו שקלי ליה. ונימא ליה אי אהדרתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא. משום דא"ל סוף סוף לאו מעליה הוו משתלמי. הניחא היכא דאית ליה נכסי היכא דלית ליה מאי איכא למימר. משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא לדידך הכי נמי משתעבדנא להאיך מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו.
מורי רבינו יהונתן בר יצחק זצ"ל היה אומר דלא איירי דר' נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה אלא היכא שאין ללוה במה לפרוע אבל יש לו במה לפרוע לא מפקינן מיניה. ולכאורה נראין דבריו דהא הכא בשמעתין תרצינן לה אהיכא דלית ליה נכסי. ובפ"ק דקידושין [ט"ו ע"א] תרצינא לה אמכרוהו ב"ד דמסתמא לית ליה. ובפ"ב דכתובות [י"ט ע"א] אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואוקמ' אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן דאמר ר' נתן מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה וכו' הואיל וקרי ליה שחב לאחרים ש"מ דבדלית ליה עסקינן. ומורי רבינו יהונתן זצ"ל היה מדקדק מפ' כל שעה [פסחים ל"א ע"א] דאמר רבא בעל חוב מיכן ולהבא הוא גובה. ופרכינן ומי אמר רבא הכי והאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקטריף משמעון ואזל שמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה אנן מטלטלי שבק (אבוהון) [אבון] גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. ואמר רבא אי פיקח שמעון מגבי להו ארעא והדר מגבי לה מינייהו דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם. אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן דאמר להו אנא הא ארעא מאבוכון קניא דכמות גבי לה מחיים. אלא אי אמרת מיכן ולהבא [הוא] גובה אמאי חוזר וגובה אותה מהן הא כמאן דקנו יתמי נכסי דמי אילו קנו נכסי יתמי מי קא משתעבדי לבעל חוב. שאני התם דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין שמוציאים מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר [אשם] לו. הא למדת דמשום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב להכי מחייבי' ליה מדר' נתן דליכא לאישתלומי מן היתומים.
ואני המחבר נראה בעיני דאע"ג דאיכא לאישתלומי מראשון מחייבינן ליה להאי מדר' נתן כדמסיק כי היכי דאשתעבדנא ליה לאבוכון משתעבדנא ליה לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן. משמע להדיא דהתורה שיעבדה לוה של שמעון למלוה של שמעון שיעבוד גמור ועשתה מלוה של שמעון כאילו הוא עצמו הלוה ללוה של שמעון כדמסיק נמי בשמעתין כי היכי דמשתעבדנא לדידך הכי נמי משתעבדנא לניזק שלך. וה"ה אפי' מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב היה בעל חוב דראובן מוציא משמעון מדר' נתן. אלא האי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אהני דאע"ג דמגבי להו ארעא לא הוה הדר ומגבי לה מינייהו אי לאו דר' נתן. ונראה בעיני להביא ראיה מפ' השולח [גיטין ל"ז ע"א] דת"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול לו ולערב אין להם ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה [ת"ל] כו' והא התם דאיכא לאישתלומי מערב ואפ"ה גבי מחייב לו מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר כו' דמסתמא דמילתא לא שקיל איניש בערבות אלא דאיכא לאישתלומי מיניה. ולא נהירא למימר דבשעת הלואה הוה ליה ובשעת כתיבת פרוסבול ליכא לאישתלומי מיניה דמאי ק"ל דנימא האי דיחויא דחיקא דהא דמייתי להא דר' נתן בפ"ק דקידושין ובפרק ב' דכתובות ובשמעתין אמרי' היכא דלית ליה משום דר' נתן בכל ענין איירי בין אית ליה [בין לית ליה]. ועוד שמעתי שמביאים ראיה לסברתו של מו' רבינו יהונתן זצ"ל משלהי גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א] דא"ל אמימר לרב אשי הכי אמר רבא תן לו ואני נותן לך אין למלוה על הלוה כלום. ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד. ופי' ר"ת זצ"ל דה"מ דיש נכסים לערב אבל אין נכסים לערב וללוה יש נכסים גבי מלוה מדר' נתן כי הלוה מחוייב לערב וערב למלוה. אלמא לא שייכא דר' נתן אלא היכא דלית ליה להאי. ואומר אני המחבר דר"ת זצ"ל בטוב סובר דר' נתן איירי בין דאית ליה להאי בין לית ליה להאי ושאני התם דסליק נפשיה המלוה מן הלוה שהרי ערב קבל זוזי מיד המלוה ולא רצה לסמוך עליו ולהכי אהניא קבלת זוזי של ערב מיד המלוה כדי לפטור הלוה מן המלוה כל זמן דאית ליה לאישתלומי מיניה דערב אבל היכא דליכא לאישתלומי מיניה דערב ואיכא לאישתלומי מלוה שקיל זוזי מן הלוה דאדעתא כדי לפטור את הלוה לגמרי ולהפסיד נפשיה לא יהיב.
ועוד נראה בעיני להביא ראיה דאע"ג דאית ליה לראובן לאישתלומי משמעון לוה שלו. אפ"ה משתלם מלוי שהוא לוה של שמעון דתנן בפ' שני דייני גזירות [כתובות ק"ז ע"ב] מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי. ואמ' עלה בירושלמי [ה"ב] ר' בא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו תפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים. כלו' לחנן איבד את מעותיו ולבני כהנים גדולים ישבע כמה פרע ויטול. א"ר יוסה טעמון דבני כהנים גדולים תמן לא עלתה [על] (ש)דעתו שתמות אשתו ברעב פי' הלכך הוה ליה כאילו פירנסה מדעתו ולהכי אמרין בני כהנים גדולים ישבע כמה הוציא ויטול. ברם הכא יכול הלוה לומר לפורע מפייס (הוה) [הוינא] ליה למלוה שלי והוה מחיל לי. הילכך בני כהנים גדולים מודים שאיבד מעותיו הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב לי משכוני עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק. ואפילו בבע"ח שהוא דוחק נשמעינה מן הדא ושוקל לו את שקלו. פי' המודר הנאה. לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמר ואפי' בעל חוב שהוא דוחק. הא למדת לדברי הכל שהפורע חובו של חבירו איבד מעותיו אפי' אית ליה משכון למלוה ואפי' הוא דוחק תדיר את הלוה לפרוע לו אפי' הכי איבד מעותיו מפני שיכול לומר [לו] מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי. א"כ כשיוציא המלוה של שמעון מלוה של שמעון יהא חייב לו לפרוע לשמעון מפני שיאמר לו שמעון ללוי מפייס הוינא ליה והוה מחיל לי אלא מפני שיכול לומר לוי לשמעון כך אני לוה שלו כמו שלך מדר' נתן ואפי' אתה עומד וצווח אל תתן לו אני חייב ליתן לו מדין תורה ואי לוי לא מחייב אלא היכא דלית ליה לשמעון אבל היכא דאית ליה לשמעון לא מחייב אכתי מצי למימר ליה לאו בעל דינו את דכי היכי דלאו בעל דברים דידיה את היכא דאית לי לשלומי ה"נ לאו בעל דברים דידיה את הואיל ויכילנא לאיפטורי מיניה ע"י בקשה. אלא ש"מ שמשועבד לו לגמרי לוי (לשמעון) לראובן בין דאית ליה בין דלית ליה. מיהו יכלינא למימר דפורע חובו של חבירו [שאני דהוי] מדעתו אבל דר' נתן בב"ד איירי שחייבוהו ב"ד ללוי ליתן למלוה של שמעון. מיהו לא מסתבר לי לאוקמ' בב"ד דוקא הואיל ושיעבדיה רחמנא.
והך דר' נתן שמוציאין מלוי שחייב לשמעון ונותנין לראובן ששמעון חייב לו שייכא בחוב של הלואה דעיקר מילתיה דר' נתן אמלוה איתמר. ושייכא נמי בניזק דהא בשמעתין אניזק תרצינן. ושייכא נמי בשואל כדהכא בשמעתין שהשואל חייב למזיק והמזיק לניזק. מיהו היכא שהמזיק חייב לניזק והניזק לבעל חובו בהא לא איירי בשמעתין. מיהו היא היא. ושייכא נמי בשכירות בההיא דפ"ק דקידושין [י"ד ע"ב] דתניא מכרוהו ב"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו ר' אליעזר אומר זה וזה מעניקין לו. ואמרי' התם [ט"ו ע"א] מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו לו ולא למוכר עצמו. ואידך דאמר זה וזה מעניקין לו אמר לך לו ולא לבעל חובו מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתא לו ואפקיה ואידך היינו ת"ק בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן. שמעינן מהתם דההיא דר' נתן שייכא בשכירות דהא מכרוהו ב"ד שכיר קריה רחמנא כדכתי' [דברים ט"ו] כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים. הילכך אנן דקיי"ל כר' נתן כדפריש' לקמן. וקיי"ל כת"ק דמוכר עצמו אין מעניקין לו דאתא לו ואפקיה אבל לבעל חובו של מכרוהו ב"ד ה"נ דמעניקין לו. הילכך לוי (שלוה) שחייב לשמעון מנה בשכירותו וראובן שנושה מנה בשמעון מפקינ' מלוי ויהבינן לראובן.
ונראה בעיני דדוקא שלוי לוה מנה משמעון ושוב אח"כ לוה שמעון מראובן דמפקינן מלוי ויהבינן לראובן דהא כבר נתחייב לוי לשמעון קודם שנתחייב שמעון לראובן נשתעבד לו נמי לוי לראובן. אבל היכא שלוה שמעון מנה מראובן ואחר כך לוה לוי מנה משמעון דהשתא קדים שיעבודא דשמעון לראובן לשיעבודא דלוי לשמעון לא מפקינן מלוי ויהבינן לראובן כדהכא בשמעתין ששאלו בראשונה ונתחייב להחזיר השור לבעלים ושוב הזיק ונתחייבו הבעלים חצי נזק לניזק דבההיא שעתא דחל החיוב על הבעלים לניזק חל נמי על השואל לניזק. ובההיא דפ' האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"ב] דתניא הרי שהיה ראובן נושה בשמעון אחיו מנה ומת ראובן והניח שומרת יבם לא יאמר שמעון הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן זו אינה משנה. מ"ט אילימא משום דאמר לה לאו בעלת דברים דידי את דילמא ר' נתן היא. התם נמי בראשונה נתחייב שמעון לראובן ושוב נתחייב ראובן לאשתו דבההיא שעתא דחל השעבוד על ראובן חל נמי על שמעון. ובההיא דפ' כל שעה [פסחים ל"א ע"א] דאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה [לשמעון] באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקטריף משמעון ואזיל שמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה אנן מטלטלי קא שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואמר רבא אי פקח שמעון מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. ואע"ג דסבר רבא מיכן ולהבא הוא גובה. משום דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן. התם נמי הואיל ובעל חוב קטריף משמעון ש"מ שטריה קדם לשטרא דשמעון הילכך בההיא שעתא דנשתעבד שמעון לראובן נשתעבד נמי לבע"ח דראובן [ו]התם נמי מוכח הכי [מתוך] פרש"י זצ"ל. ומההיא דפ"ק דקידושין [ט"ו ע"א] גבי העניק תעניק לו לו ולא לבעל חובו כדר' נתן. ומההיא נמי דבפ"ב דכתובות [י"ט ע"א] גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דאוקמ' אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן. (ו)מהנהו תרי ליכא לאוכוחי מידי דאיכא לאוקמי שפיר בין שלוה תחילה בין שלוה אח"כ. ואתיא לי השתא שפיר ההיא דלעיל [בפ'] המניח [ל"ג ע"ב] דת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. ופרכינן לישתלם מבשריה. ואמר רב שיזבי לא נצרכא אלא לפחת שחיטה. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. פשיטא שזאת אומרת כך [וכו'], מהו דתימא הני מילי שורף שטרותיו של חבירו דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך. אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות ליחייב קמ"ל. דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי וקאמר מה שעשה עשוי. והקשה מורי רבי' יהונתן בר יצחק זצ"ל היכא שחפר בה בורות שיחין ומערות אמאי פטור ליחייב ליה למלוה מדר' נתן דע"כ חייב הוא לפרוע ללוה ההיזק שהזיק בקרקע שלו. ומתוך כך השיב בתשובה אחת דלא קיימ' לן כר' נתן. ואומר אני המחבר דקיי"ל כר' נתן כדפרי' לקמן ושאני הכא שכבר נתחייב ליה למלוה קודם שזה חפר בה בורות שיחין ומערות דבכי האי גוונא לא שייכא דר' נתן.
ושייכא נמי בגוזל ובנגזל דתניא בתחילת ספרי הרי שהיה חייב לחבירו מנה ובא לב"ד ולא הספיק ליתנו עד שנמצא בעל חוב של נגזל מנין שמוציאין מן הגוזל ונותנין לבע"ח של נגזל ת"ל ונתן לאשר אשם שלו מ"מ. ולענין מסור וכן לענין נפקד אי שייכא ביה דר' נתן אם לא. [הבאתי מעשה להלכה] וזה היה. מעשה בראובן שהיה לו פקדון ביד שמעון ושוב מסר ראובן את לוי ביד גוים והפסיד לו מה שהפסיד. ונשאל למו' רבי' שמחה בר שמואל זצ"ל אי מפקינן מן הנפקד ויהבינ' לנמסר מדר' נתן אי לאו. והשיב דלא שייכא דר' נתן בדינא דגרמי שאינם אלא מדרבנן. והביא ראיה מפ' האשה שנפלו לה נכסי' [כתובות פ"א ע"ב] דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל שאני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן זו אינה משנה ופרכינן מ"ט אילימא משום דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לכתובה לא משתעבדי דילמא ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. אלא משום דאמר לה לאו בעלת דברים דידי את דילמא ר' נתן היא דתניא מנין לנושה בחבירו מנה [וחבירו בחבירו] מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. ושנינן לא אשכחנא תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה שנאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וגם מוציאין מזה ונותנין לזה. (דפי') [ופי'] רש"י זצ"ל בכתובה שהיא מדברי סופרים ואע"ג דר' מאיר סבר בפ' אע"פ [שם נ"ו ע"ב] כתובה דאורייתא ה"מ ממקרקעי אבל ממטלטלי לא גביא אלא מדרבנן. השתא יש לומר דכתובה דגוף החוב בקרקעות מדאורייתא לר"מ לא מחמיר' למיגבי ממטלטלי מדר' נתן. דינא דגרמי דגוף החוב מדרבנן כ"ש דלא גבינן מן בע"ח דידיה מדר' נתן דלא גבי מדר' נתן אלא ממון דאורייתא. ותו השיב מאן לימא לן דמנפקד גבינן מדר' נתן אימא דדוקא מבעל חוב כדאמ' נושה בחבירו וחבירו בחבירו כגון מלוה וכגון שואל כשמעתין שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כיון שחייב באחריות אפילו באונסין קאי ברשותיה ואמרינן כי היכי דמשתעבד למלוה דידיה משתעבד למלוה חבריה ולא מצי למימר לאו בעל דברי' דידי את. אבל פקדון דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמפקיד איתיה, הנפקד מצי למימר כיון דלאו ברשותי קאי לאו בעל דברים דידי את ומהדרנא ליה למפקיד ואי יהיב לבעל חוב עביד פשיעה דשולח יד בפקדון הוא. ומו' רבי' יהונתן בר יצחק זצ"ל השיב על דבריו דלעולם מפקינן מן נפקד של מסור ויהבינן לנמסר מדר' נתן. וההיא דהאשה שנפלו לה נכסים לאו ראיה היא דמקולי כתובה שנו כאן ובכתובה דוקא לא מחמרינן תרי חומרי. ואע"ג דלאו מבעלה באה לגבות אלא מאחיו היבם מכל מקום שגובה מן היבם היינו כמו מיניה. ותו נראה בעיני דאין ראיה מהתם למסור דשאני התם יבם דלא פשע ולא מידי הילכך לא מחמרינן ביה תרי חומרי. אבל מסור שפשע ומסר ממון חבירו. נאה ויאה להחמיר ביה תרי חומרי. ותו בפ' הכותב [שם פ"ד ע"א] מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. ומפרש ר' יוחנן בגמ' מאי לכושל שבהן לכתובת אשה ואפילו ר"ע לא פליג אלא משום שהיא צריכה שבועה הא לאו הכי לאשה יהבינן לה לפקדון מדר' נתן. ואע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אלא מדרבנן. הא למדת דמחמרינן תרי חומרי בדרבנן. ושמעינן נמי מהתם דשייכא דר"נ בנפקד. והשתא קשיין אהדדי ההיא דהכותב אההיא דהאשה שנפלו לה נכסים. ואי הוה מפרשי' ינתנו לכושל שבהן דקתני היינו מצוה ליתן לו ולא מן הדין הוה ניחא. ואפי' את"ל דדינא קתני איכא למימר שאני ההיא דהכותב הואיל ובאת לידי גיבוי משעת מיתת בעלה ואין המטלטלין מונחין ביד היורשין ואינם מוחזקין בהם גובה מהם ואפי' בלא טעמא דר' נתן מידי דהוה [א]מניח פירות תלושין דתנן התם בסיפא דכל הקודם בהן זכה [בהן]. אבל הכא שבשעת מיתת בעלה לא באת לידי גיבוי שאין לה לגבות כתובתה עד שיחלץ לה לא גביא מטלטלי אלא מדר' נתן. ותו אמרינן התם בהכותב אין היורשין מוחזקין בפקדון ובמלוה. אבל בפ' האשה הרי היבם מוחזק בההיא מלוה שהרי הוא חייב ואפילו היו אחרים חייבים חשבינן ליבם מוחזק דבמקום (אחין) [אחיו] קאי ולכך צריכא דר' נתן. כך פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל. הילכך בשלמא לתרי חומרי דמחמרינן בדרבנן ליכא לאתויי מפרק הכותב דהא גביא בלאו דר' נתן כדפירשתי. אלא הא ודאי שמעינן מהתם דבנפקד שייך דר' נתן דתנן ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ואמרי' בגמ' למה לי למיתני מלוה למה לי למיתני פקדון. צריכא דאי תנא מלוה בהא קאמר ר' טרפון משום דמלוה להוצאה ניתנה. אבל פקדון דאיתיה בעיניה אימא מודי ליה לר"ע דינתנו ליורשי' קמ"ל דר"ט קאמר אפילו בפקדון. ואפילו ר"ע לא פליג עליה אלא משום שאין היורשים צריכין שבועה אבל בעל חוב צריך שבועה הא לאו הכי הוה מודה לר"ט דיהבינ' לכושל שבהן ופי' ר' יוסי בר חנינא לכושל שבהן דהיינו לכושל שבראייה. ומפרש בירוש' [שם ה"ב] כגון מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתנו למלוה בעדים שאינו יכול לחזור בכל מקום ובכל עת בעדים ובתי דינים. ופי' רבינו חננאל זצ"ל התם וסוגיא דהך שמעתא משום מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי וה"מ לאחר מיתה אבל מחיים אפילו מגלימא דעל כתפיה גבי ביה הנושה והני כיון דלא באו עדיין ברשות היורשים כאילו תפושין הן ביד הנושין בו כדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה [וחבירו בחבירו] מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל לאשר אשם לו. עכ"ל. הא למדת דמפקינן מנפקד מדר' נתן. ועוד אומר מו' רבינו יהונתן זצ"ל ק"ו הוא השתא בעל חוב שהממון של החוב אינו בעין משתעבד ליה. נפקד שהממון בעין לא כ"ש דנכסים משתעבדי ליה.
שוב מצאתי תשובת מו' רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל שהשיב בעצמו דינא דר' נתן דמוציאין מן הנפקד מדר' נתן וזאת היא התשובה. על נפקד שאנסוהו קהל מכח החרם לתת הפקדון שהפקיד אצלו [פלוני] שהיה דר חוץ לעיר לתתו בשבילו למנת ההגמון. אם לא היה המפקיד חייב לתת עמהם כטענתו (ו)הנפקד חייב לא מיבעיא הכא דלאו אנוס הוא דלא חלה עליו שבועה שהשביעוהו לגזול אלא אפילו היה אנוס היה חייב הואיל ונשא ונתן ביד כההיא דפ' הגוזל בתרא [קי"ז ע"א] ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. ואם כדברי הקהל שחייב לתת למנת ההגמון עמהם פטור הנפקד דמשועבד לקהל מדר' נתן מההיא דשור שנגח קמ' שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כו' דתוב לא מצי [למימר] אתפיסתיה ומה שטען המפקיד אילו החזירו לי כשתבעתיו קודם מנת ההגמון הייתי נשמט מן הקהל מאחר שלא שלח בו יד ולא פשע בו הנפקד ולמה יתחייב. ואפילו גרמא אין כאן ואפילו אם היה גרמא אינו גרמא בנזיקין אלא גרמא דפריעת בעל חוב. ולא דמי להא דגרסי' בירוש' בפ' אין בין המודר [נדרים פ"ד ה"ב] ובפ' בתרא דכתובות [ה"ב] גבי פורע חובו של חבירו דהניח מעותיו על קרן הצבי דמפרש טעמא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי. הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב משכוני. ואפי' בבעל חוב דוחק דהתם פי' מי הזקיקך לפרוע בדבר שלא נשתעבדת אבל בדבר המשועבד בדין פרע. והא דגרסינן בירושלמי בפ' הגוזל בתרא [ה"ו] נטלו מסיקין מיד הגזלן מחמת הנגזל מהו דיכיל למימר ליה מ"מ הב לי דידי ומאן דבעי ייתי וינסיב מינאי. גזלן ודאי חייב באונסין דבעי למיעבד השבה מעליא ותו דלא נשתעבד הגזלן למסיקין שהן באים באונסין ולא בדין. ע"כ תשובתו. ומסתבר לי דהא בתרייתא היא. ויש לי ללמוד מדבריו ממה שכתב ותו דלא נשתעבד הגזלן למסיקין שהן באים באנסות ולא בדין דמפקינן מגזלן מדר' נתן [ד]דוקא הכא דלא נשתעבד למסיקין משום שבאים שלא כדין שאין הנגזל חייב להם. אבל ראובן שהיה חייב לשמעון ובא לוי וגזל את (שמעון) [ראובן] מפקינן מלוי ויהבינן ליה לשמעון דבדין בא עליו ונתחייב לו.
וראובן שנושה בשמעון מנה ושמעון נושה בלוי אי מצי שמעון למחול ללוי ולהפסיד לראובן שלא יגבה ממנו אי לא מצי הא לא איתברר לי. ורבותינו דקדקו בההיא דהאשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"ב] דתניא הרי שהיה ראובן נושה בשמעון אחיו מנה ומת ראובן והניח שומרת יבם לא יאמר שמעון הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ומוקמי' לה כדר' נתן שהרי הבעל נושה ביבם והאשה בבעל. ואם איתא דיכול למחול אמאי מוציאין מידו וילקח בהן קרקע למחול יבם לנפשיה שהרי יורש הוא ויכול למחול דכל מקום שהמלוה יכול למחול היורש נמי מצי מחיל. אלא ש"מ דלא מצי מחיל. ודחוה רבותינו דלאו ראיה היא דלעולם אימא לך דמצי מחיל ושאני התם דאינו יורש אלא מכחה שהוא מיבם אותה ולהכי אינו יכול להפקיע זכותה. ושוב דקדקו מפ' האשה שנתארמלה [שם י"ט ע"א] דאמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. ואוקמה אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין שמוציאים מזה [ונותנין לזה ת"ל ונתן] וכו' וקשיא דאמאי לא מהימן ניהמניה במגו דאי בעי מחיל ליה מידי דהוה אמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ודחוה דהאי לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו דאמר שטר אמנה הוא לא מפסיד מידי דאין הלוה גזלן. ומורי רבינו יהונתן בר יצחק זצ"ל פי' דבמוכר שטר חוב לא אישתעבד ליה לוה של שמעון ללוקח של שמעון הילכך מצי שמעון מחיל ליה ללוה שלו אבל בנושה מנה בחבירו וחבירו בחבירו כי היכי דמשתעבד ליה לוה של שמעון לשמעון הכי נמי משתעבד למלוה של שמעון. הילכך לא מצי שמעון מחיל ליה. וזאת היא סברה ברורה. ולזאת דעתי מסכמת כדמשמע לישנא בשמעתין ובפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"א] דמסיק כי היכי דמשתעבדנא לדידך הכי נמי משתעבדנא לבעל חוב דידך. הילכך נראה בעיני דלא מצי מחיל.
פסק רבינו חננאל זצ"ל בשמעת' דהלכה כר' נתן שמוציאים מזה ונותנים לזה ובלבד שידוע האמת שחייב לו עדיין. ומו' רבינו אליעזר בן רבינו יואל הלוי זצ"ל נסתפק בפרק האשה שנתארמלה אם יאמר זה כבר פרעתיו לנושה קודם שתבעתני אם יכול להשביעו על ככה. ורבינו משלם בר נתן מנרבונא זצ"ל השיב בתשובה אחת שאם החזיר הממון לבעליו אחרי שקבל זה עליו קודם שפסקו לו ב"ד הדין. הדין כר' נתן שעליו לשלם גם לזה. ור"ת זצ"ל תחילה היה פוסק שאין הלכה כר' נתן מההיא דפ"ק דקידושין [י"ד ע"ב] דתני' מכרוהו ב"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו ר' אליעזר אומר זה וזה מעניקין לו. ואמרי' התם [ט"ו ע"א] מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו. לו ולא למוכר עצמו. ואידך דהיינו ר' אליעזר [דריש] לו ולא לבעל חובו מדסבירא לן בעלמא כר' נתן ואתא לו ואפקיה. ואידך דהיינו ת"ק בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן. אלמא דר' אליעזר כר' נתן דלית הלכתא כוותיה דשמותי הוא מדבית שמאי הוא ואפילו את"ל דר' אלעזר גרסי' אפ"ה הלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים דלית לן כר' נתן. ותו אמרינן בההוא פירקא לקמן [שם ט"ז ע"ב] בשלמא ענק אמה העבריה לעצמה למעוטי אחיה דתניא והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מיכן שאין אדם מוריש זכות בתו אלא ענק עבד עברי לעצמו פשיטא אלא למאן אמר אביי הכי אמר רב ששת הא מני תוטאי היא דתניא תוטאי אומר לו ולא לבעל חובו דהיינו כר' אליעזר ומדקאמר הא מני תוטאי היא משמע תוטאי היא ולא סבירא לן כוותיה. ותו דבההיא בריית' נמי דקתני לעיל [שם י"ד ע"ב] מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ר"א אומר זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית. ואמרי' שילהי האומר [שם ס"ט ע"א] אושפזיכני' דר' שמלאי ממזרא הוה א"ל אי קדמתיך טהריתנהו לבנך. ואמרי' מאי נינהו דאנסיב ליה עיצה וא"ל זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי פי' וישיאוך שפחה כנענית. ומדלא קאמר ליה זיל מכור עצמך ש"מ דסבר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית והיינו כרבנן ולא כר' אליעזר. ושוב חזר בו ר"ת זצ"ל שילהי גט פשוט ופי' דהלכה כר' נתן דחדא דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ותו דכל התלמוד אית ליה דר' נתן. הכא בשמעתין גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד. ובפ' האשה שנתארמלה [כתובות י"ט ע"א] גבי האומר שטר אמנה הוא זה. ובפ' האשה שנפלו לה נכסים [שם פ"א ע"ב] גבי היה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם. ובפ' השולח [גיטין ל"ז ע"ב] גבי לו ולערב אין ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוסבול. ובפ' כל שעה [פסחים ל"א ע"א] סבר רבא כר' נתן גבי הא דאמר מיכן ולהבא הוא גובה. ולעיל הבאתיה. התם מתרץ תלמודא דברי רבא ורב נחמן כר' נתן וקיי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני. ואביי נמי אית ליה דר' נתן בפ' האשה שנתארמלה [כתובות י"ט ע"א] והלכתא כרבא ואביי. מכל אלה שמעינן דהלכה כר' נתן. וההיא דפ"ק דקידושין איכא למימר (ו)הלכה כר' אליעזר. והא דקאמר הא מני תוטאי היא איכא למימר תוטאי וסבירא לן כוותיה כדאמרינן בהגוזל עצים [ק' ע"א] מאן דאין דינא דגרמי ר"מ ואמרי' התם ר"מ וסבירא לן כוותיה. וההיא דשילהי האומר דא"ל זיל גנוב ודאי הלכה כרבנן דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית אבל לא בהא דאמ' אין מעניקין לו דלא תליא הא בהא.
ומו' רבינו יהונתן בר יצחק זצ"ל [כתב] דליתא לדר' נתן דתניא בהמניח [ל"ג ע"ב] שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין שחטו מה שעשה עשוי ופרכינן לישתלם מבשריה ואמר רב שיזבי לא נצרכא אלא לפחת שחיטה. ואמר רב הונא (אמר) [ברי' ד]רב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. פשיטא שזאת אומרת כך מהו דתימא התם דא"ל לא חסרתיך ולא מידי [וכו']. אבל היכא שחפר בה בורות שיחין ומערות לחייב קמ"ל דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי וקתני מה שעשה עשוי. והשתא אמאי פטור ליחייב מדר' נתן דהא בעל הקרקע דהיינו לוה חייב למלוה וזה שחפר בה בורות שיחין ומערות והזיק הקרקע חייב לפרוע מה שפחת הקרקע מדמיה לבעל הקרקע הילכך אי איתא לדר' נתן ליגבי המלוה מן המזיק. אלא ש"מ ליתא לדר' נתן. ונראה בעיני דאינה ראיה הואיל ונתחייב שמעון לראובן קודם שזה חפר בה דכי האי גוונא לא איירי ר' נתן כדפרישית לעיל. אי נמי נראה בעיני דלא גבי ראובן מחייב [של] שמעון מכח שמעון אלא היכא שהיה יכול לגבות מכח עצמו דומיא דהלואה שהיה יכול לגבות מכח עצמו מלוי אם היה מלוה לו מידו השתא נמי גובה מכח שמעון שהלוהו דכי היכי דמשתעבד ליה לשמעון הכי נמי משתעבד ליה לראובן. אבל הכא שמכח עצמו אינו יכול לגבות מלוי גם מכח שמעון לא גבי. אע"ג דבנזיקין שייכא דר' נתן כדפרישית לעיל ה"מ בנזיקין שהיה יכול לגבות מכח עצמו אבל הכא דלא מצי גבי מכח עצמו מכח שמעון נמי לא גבי.
<h2>דף מב:</h2>
ת"ר והמית איש או אשה [שמות כ"א] אמר ר"ע וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר [שם] כי יגח שור את איש או את אשה אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה ולא לבעלה. וסבר ר"ע לא ירית לה בעלה והתניא וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע. אמר רשב"ל לא אמר ר"ע נזקיה ליורשיה אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה הילכך לא זכתה בו מחיים והוה ליה ראוי ולא מוחזק ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כדאיתא בפ' יש נוחלין [ב"ב קי"ג ע"א]. ופרכינן ובנזקין לא אמר ר"ע והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל ואם אין הבעל נותן דמי וולדות ליורשין. אין האשה. נותן נזק וצער ליורשיה. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה אלמא בנזקין דנזק וצער נמי קאמר ר"ע דאין הבעל יורשה. אמר רבה בגרושה עסקינן ומש"ה נותן ליורשיה ולא לבעל שגירשה בעלה לאחר חבלה וכן אמר רב נחמן בגרושה. וריפוי ושבת לא קתני דיהיב דמיירי באינה צריכה ריפוי אבל צריכה יהיב. ושבת נמי לא קתני דאינה מתבטלת ממלאכה אלא כשאר יולדת ובזה היה סופה כשתלד. אבל נזק וצער רגילות הוא שמצטערת יותר גם נפחתה מדמיה יותר כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת בזמנה. ובושת נמי יהיב. והא דלא תנא ליה משום דלא פסיקא ליה דמפליגינן בין בסתר לבגלוי במס' כתובות בפרק מציאת האשה [ס"ה ע"ב] ופרכינן לרבה ולרב נחמן למה להו לאוקמ' בגרושה נוקמה לרבה כגון שגבו ב"ד מעות מן המזיק לשלם נזק וצער. דאעפ"י שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר דאמר רבה גבו יורשין קרקע במלוה שהלוה אביהם יש לו לבכור פי שנים דהוה ליה כמוחזק דהאי קרקע אישתעבד ליה לאבוהון גבו מעות אין לו פי שנים דלאו הני מעות (שקיל) [שבק] אבוהון וראוי נינהו. ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהן ומעות נטלו. גבו קרקע אין לו דקרקע לא הניח להן אביהן והוי ראוי. והכא נמי לוקמ' רב נחמן כגון שגבו קרקע דהוי ראוי. אמרי הני מילי דאיפלוג רבה ורב נחמן בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ד ע"ב] אליבא דבני מערבא דשלחו בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית ואוקימ' אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ואמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן. דאי רבי אפילו ברבית נמי שקיל דשבחא דממילא הוא. ופירשוה רבה ורב נחמן להאי דבני מערבא דאמרי [ל]רבנן בכור נוטל פי שנים במלוה. מר בגבו קרקע ומר בגבו מעות. וכי אמרינן הכא בגרושה. ולא מוקמינן לה בהכי כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח וכ"ש במלוה דכמאן דגביא דמיא לא שנא גבו קרקע לא שנא גבו מעות הילכך אי לאו דגירשה שקיל. הילכך היכא דגירשה אחר חבלה לכ"ע נזקיה ליורשיה. והיכא שלא גירשה לרבה אליבא דרבנן גבו ב"ד קרקע מן המזיק לשלם נזק וצער הבעל יורש. גבו מעות מן המזיק אין הבעל יורש. ולרב נחמן אליבא דרבנן גבו ב"ד מעות מן המזיק הבעל יורש גבו קרקע אין הבעל יורש. מיהו לית הילכתא לא כרבה ולא כרב נחמן אלא כי הא דאמר רב פפא בפרק יש נוחלין [שם קכ"ה ע"ב] הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות (הואיל). וכן אין הבעל יורש נזקי אשתו בין שגבו ב"ד קרקע מן המזיק בין שגבו ממנו מעות. מיכן פסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל בפ' יש נוחלין דלא ירית בעל מלות אשתו אפילו מנכסי מלוג שלה כשהיא תחתיו דהא פרכינן ושנינן אנזקי אשתו ממלוה ומשנינן להו אהדדי ולא מפליגינן בינייהו ואיתברר לן דלא שנא גבו קרקע לא שנא גבו מעות לא ירית כדפרישית משום דהוי כמלוה. אעפ"י שאם היו באים לידה בחייה היה עליהם תורת נכסי מלוג כדתנן בפ' מציאת האשה [כתובות ס"ה ע"ב] גבי בושתה ופגמה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. הילכך אין הבעל יורש מלות אשתו ואפילו מלוה בשטר ואעפ"י שאם היתה באה לידה בחייה היה לה דין נכסי מלוג.
תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשין אין האשה נותנ' ליורשיה היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. פירש"י זצ"ל היתה שפחה משוחררת מעוברת ממשוחרר או גיורת מעוברת מגר ומתו שניהם פטור מן הכל הואיל ואין להם יורשין [ד]הא כל הקודם בשלהם זכה וזה שישנו בידו זוכה [קודם] לכל אדם ודוקא שנשתחררה קודם חבלה אבל היתה שפחה כשחבל בה חייב בכל ואפילו בדמי וולדות שפחה לא לבועלה אלא לבעלים שלה כדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ט ע"א] דא"ל חמרתא מעוברת' אזקת מינאי. וצ"ע לקמן בפ' שור שנגח את הפרה.
<h2>דף מג.</h2>
אמר רשב"ל שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים שנא' [שמות כ"א] כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין שלשים שקלים אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים. אמר רבה שור שהמית את בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר שנא' [שם] השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. איתיביה אביי המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו ואוקמי' לה במועד בפ"ק [ט"ו ע"ב] מאי לאו כופר ואע"ג דאין השור בסקילה שהרי הודה ואינו נהרג בהודאתו דכמיתת בעלים כך מיתת השור ותיובתא דרבה. לא דמים הא דקתני משלם לאו בתורת [כופר] דניבעי כפרה דאפי' לא משלם נמי כגון אי לית ליה נכסי לאו בתורת עונש הוא דאין כופר בלא סקילה דשור אבל היכא דאית ליה נכסי על כרחיה משלם דמים דלא גרעא מיתה מנזקין דאילו אזקיה אע"ג דאינו במיתה בעי לשלומי ליה פחת דמיו הכא נמי משלם דמיו ליורשין. אימא סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו דשלשים של עבד קנס הם. ואי דמים אמאי לא כלו' ואי ס"ד יש תורת נזקין להיכא דקטליה ע"כ כי היכי דבן חורין במקום שאין כופר משלם דמיו עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו ואמאי קתני דלא. א"ל בר חורין דאשכחן ביה כופר על פי עצמו והיכי דמי כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה ואמרי קטל ולא ידענא אי תם הוא אי מועד הוא ואמר מריה מועד הוא דהכא ודאי משלם כופר על פי עצמו דכופרא כפרה הוא ולא קנס דליפטר משום הודאת עצמו. והיכא דליכא עדים כלל הוא דניפטריניה מכופר משום גזירת הכתוב דאין השור בסקילה והכא הרי השור בסקילה בהעדאת עדים דאי נמי הוי תם בר סקילה הוא הילכך היכא דליכא עדים כלל משלם דמים. גבי עבד שאינו משלם קנס על פי עצמו היכי דמי דאתו סהדי ואסהידו ביה דאמרי קטל ולא ידעינ' אי תם הוא אי מועד הוא ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס על פי עצמו היכא דליכא עדים נמי לא משלם על פי עצמו. מתיב רב שמואל בר רב יצחק כל שחייב בבן חורין חייב בעבד בין בכופר בין במיתה כופר בעבד מי איכא אלא לאו דמים וקתני כל שחייב בבן חורין חייב בעבד וכיון דאמרת בן חורין על פי עצמו משלם דמים מאי קתני לעבד אינו משלם על פי עצמו. א"ל (רבא) [רבה] הכי קתני כל שחייב בבן חורין בכוונה בעדים כופר חייב בעבד בכוונה על פי עדים קנס כל שחייב בבן חורין שלא בכוונה על פי עדים דמים חייב בעבד שלא בכוונה על פי עדים דמים. אי הכי דשורו שלא בכוונה על פי עדים דליתיה בתורת כופר משלם דמים אשו נמי שלא בכוונה על פי עדים לישלם דמים. ומנא ליה לרבא דלא משלם אילימא מדתנן היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו ונשרף עמו פטור. האמר רשב"ל והוא שהצית אש בגופו של עבד דקם ליה בדרבה מיניה. שמעינן משמעתין דיש דמים לבן חורין אע"ג דאפליגו עליה דרבה ר' יוחנן ורשב"ל ודרשי כופר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה אעפ"כ נראה בעיני דהלכה כרבה דאביי ורבא שקלו וטרו אליביה. ותו דאיפשט שפיר דר' יוחנן ורשב"ל סברי דיש דמים לבן חורין ולא פליגי בהא אדרבה. הילכך ראובן שהרג את שמעון חייב לשלם דמים ליורשיו. דאע"ג דקים ליה בדרבה מיניה. ואפילו הרגו בשוגג קיי"ל בפרק אלו נערות [כתובות ל"ה ע"א] חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטורין. אפילו הכי חייב בבא לצאת ידי שמים. דכל קם ליה בדרבה מיניה חייב בבא לצאת ידי שמים כההיא דהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] דת"ר השוכר את הפרה [וחסמה] ודש בה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור. והתניא משלם ואינו לוקה אמר אביי הא מני ר"מ דאמר לוקה ומשלם. רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. ופירש"י זצ"ל אפילו בא על אמו ונתן לה טלה באתננה אתנן הוא ואסור להקרבה דאתנן סתמא כתיב לא שנא אמו ולא שנא פנויה. ואע"ג דאי תבעה ליה לקמן בדינא תן לי אתנני לא מחייבינן ליה דהא קם ליה בדרבה מיניה. כי יהביה ניהלה אתנן הוא. אלמא אפי' במקום מיתה נמי (דמי) [רמו] תשלומין עליה אלא שאין כח ב"ד לעונשו בשתים אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם. דאי לא רמו תשלומין עליה כי יהביה ניהלה מי הוי אתנן מתנה בעלמא הוא דיהביה ניהלה. וגבי חוסם ודש נמי תשלומין רמו עליה אלא שאין כח ב"ד לענשו בשתים וכיון דרמו תשלומין עליה לא יצא ידי חובת שמים עד שישלם. אי נמי אי תפס לא מפקינן מיניה. כך שמעתי מפי מורי הזקן. ויש דוגמתו בב"ק בפ' מרובה [ע' ע"ב] ושם מפורש יותר. והביא לי מורי ראיה על זה. עכ"ל. הא למדת דכל קם ליה בדרבה מיניה חייב בבא לצאת ידי שמים. וקיי"ל נמי אי תפס לא מפקינן מיניה. והכי מוכח בפ' מרובה [שם] דתנן גנב ומכר בשבת חייב והתניא פטור אמר רמי בר חמא כי תניא ההיא דפטור באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי ותקני לי גנבותיך. אמרי והא כיון דכי תבע ליה לדינא קמן לא אמרינן ליה זיל שלים דמחייב בנפשו הוא מכירה נמי לאו מכירה היא. ואמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. אי (תבענא) [תבעה] ליה לדינא קמן מי אמרי' ליה קום הב לה אתנן. אלא אע"ג דכי (תבענא) [תבעה] ליה לדינא לא אמרי' ליה קום הב לה כיון דקיהיב לה הוי אתנן הכא נמי אע"ג דלענין תשלומין כי תבע ליה בדינא קמן לא אמרינן ליה זיל שלים אפ"ה כיון דקא מקני ליה בהכי הוי מכירה. והיינו טעמא כדפירש רש"י זצ"ל משום שחייב בבא לצאת ידי שמים. דאי לאו הכי מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ולית כאן מכר אלא ש"מ דכל קים ליה בדרבה מיניה חייב בבא לצאת ידי שמים. הילכך ראובן שהרג את שמעון דאע"ג דחייב מיתה משלם דמיו ליורשיו בבא לצאת ידי שמים. אי נמי אי תפסו יורשין מיניה דרוצח לא מפקינן מינייהו דהא קיי"ל דיש דמים לבן חורין כדפרי'. ורבא נמי סבר דיש לו דמים דבעי רבא אשו שלא בכוונה משלם דמים מי אמרינן גבי שור הוא דבכוונה משלם כופר שלא בכוונה משלם דמים וכו' אלמא דסבר דיש דמים לבן חורין. וההיא דפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ב ע"א] דאמר רבא הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמי קננהי. ואמרי' התם רבה אגניבו ליה דיכרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה לא קבלינהו. אמר הואיל ונפק מפומייהו התם אע"ג דמחייב בבא לצאת ידי שמים לא קבלינהו מפני שהם לא היו מתכוונים לצאת ידי שמים אלא היו סבורים שמן הדין חייבים. כך נראה בעיני סוגיא והילכתא כדפריש' דהלכתא כרבה. אבל בפר"ח כתב דלית הילכתא כרבה דסלקא לקמן בתיובתא עליה. ור' יוחנן ורשב"ל תרווייהו סביר' להו דכופר שלא בכוונה חייב ככופר בכוונה. ובעיא דרבא דאשו שלא בכוונה מי משלם דמים סלקא בתיקו היא ומעיקרא בעיא דלא כהלכתא. והא דר' יוחנן דאמר כופר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה אם עבד לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה הילכתא היא ע"כ פר"ח זצ"ל. מיהו נראה בעיני כדפרי' ואמר רבא לקמן בפ' החובל [פ"ה ע"ב] חרשו נותן לו דמי (כולן) [כולו] כ"ש אם הרגו שחייב דמי (כולן) [כולו] ליורשיו ואי משום דקם ליה בדרבה מיניה הרי כבר פירשתי שחייב בבא לצאת ידי שמים. אי נמי אי תפס לא מפקינן מיניה.
<h2>דף מד:</h2>
תניא בהניזקין שהזיק השור שלא בכוונה ולא הרג ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר. פר"ח זצ"ל ר"ש לטעמיה דסבר דבר שאין מתכוין פטור ור' יהודה מחייב ואע"ג דקיי"ל כר"ש לענין פטורי שבת יש מי שאומרים בהא הילכתא כר' יהודה. דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י. ויש מי שאומרים כיון דאמור רבנן [עירובין פ"א ע"ב] הילכתא כר' יהודה בעירובין מכלל דלית הילכתא כוותיה במקומות אחריני עכ"ל. פלוגתייהו בנתכוין להזיק את זה והזיק את זה כדאמר ר"ש יליף מקטליה דשור מה קטליה דשור שלא בכוונה פטור אף נזיקין שלא בכוונה פטור. ור"ש פוטר בשור בנתכוין להרוג את זה והרג את זה כדאמרינן בסמוך מ"ט דר"ש דאמר קרא [שמות כ"א] השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמכוין ליה אף שור נמי עד דמכוין ליה. ובתוספתא [פ"ד ה"ו] פ"מ שור שחציו של ישראל וחציו של הקדש כך היא שנויה להדיא נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. לנכרי והרג את ישראל. לנפלים והרג את בן קיימא חייב בכופר ופטור מן המיתה ולענין נזיקין ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר שנא' [שם] כי יגח שור עד שיתכוין ליגח.
<h2>דף מה.</h2>
מתני' מסרו לשור לשומר חנם או לשואל או לנושא שכר או לשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים יצא והזיק מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. ת"ר ארבעה שומרין נכנסין תחת הבעלים אלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר. מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם אמרי היכי דמי אי דנטריה שמירה מעולה כולהו נמי נפטרינהו מדמי שור דהא אונסין הן בר משואל דחייב באונסין. אי לא נטריה כלל אפילו שומר חנם ליחייב דהא פשיעה היא ושומר חנם חייב בפשיעה. אמרי הכא במאי עסקינן דנטריה שמירה פחותה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא נטריה שמירה מעולה דלת שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. שומר חנם כלתה לו שמירתו דאין עליו להתחזק בשמירתו ודיו בכך ולאו פשיעה היא. הני לא כלתה שמירתן שחייבים הם להתחזק בשמירתן (שהוא) [שיהא] שמור לבעליו. הילכך לגבי בעלים פטור מדמי השור אבל כופר משלם דהא לא סגי בשמירה פחותה. אמרי כמאן אי כר' מאיר דאמר במתניתין מועד לא סגי ליה בשמירה פחותה ומש"ה קתני משלמין את הכופר האמר במס' ב"מ בפ' השואל [צ"ה ע"ב] שוכר כשומר חנם. וניתני חוץ משומר חנם והשוכר. ואי כר' יהודה דאמר שוכר כנושא שכר דמי ניתני חוץ משומר חנם וכולן במועד פטורין לענין כופר דהא ר' יהודה במתני' במועד בשמירה פחותה סגי ליה. אמר רבה בר בר חנה הא מני ר' אליעזר היא דאמר במתני' אין לו שמירה במועד אלא סכין ואפילו שמירה מעולה וכ"ש דהאי דשמירה פחותה נטריה ומש"ה משלם כופר. לענין דמי שור נמי חייבים דעליהן לשומרו שמירה מעולה הואיל ונושאי שכר הן. ולענין שוכר סבר לה כר' יהודה דאמר שוכר כנושא שכר דמי. אביי אמר לעולם ר' מאיר היא וכדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כנושא שכר ר' יהודה אומר כשומר חנם. שמעינן משמעתין דאדם המזיק באונס שהוא כעין גניבה ואבידה שחייב דהא מדפטרינן בשמעתין לשומר חנם בדלת שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה ומחייבינן לשומר שכר ש"מ דרוח שאינה מצויה הוי כעין גניבה ואבידה שפטור בהן שומר חנם וחייב שומר שכר. ולעיל ס"פ כיצד [כ"ז ע"א] אמר רבה נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב הא למדת דאדם המזיק באונס שהוא כעין גניבה ואבידה דחייב לשלם. וקשה מפ' השוכר את האומנין בסופו [פ"ב ע"ב] דת"ר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע שלא פשע דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר ישלם. והשתא מדמחייב שומר שכר ופטר שומר חנם ולא מחייב ליה מטעם אדם המזיק ש"מ האונס כעין גניבה ואבידה מפטר אדם המזיק ומדמי ליה ר' יהודה לנתקל לגניבה ואבידה. וכן פי' רש"י ז"ל התם שאין זה אונס אלא (בגניבה) [כגניבה] ואבידה שהן קרובין לאונס ולפשיעה. שמעינן מהתם דאדם המזיק באונס שהוא כעין גניבה ואבידה שהוא פטור. ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דרוח שאינה מצויה דמחייבינן בה בפ' כיצד הוי כעין אבידה ונתקל לר' יהודה הוי כעין גניבה ופטר בה אדם המזיק כדאמרי' בפ' השואל [צ"ד ע"ב] מה גניבה שקרובה לאונס משלם אבידה שהיא קרובה לפשיעה לכ"ש. והכי מיפרשא ההיא הגוזל עצים [ב"ק צ"ט ע"ב] דאמר ר' יוחנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם ואפילו אומן כטבחי דצפורי. ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בי כנישתא דמעון דאתא ההוא גברא וא"ל זיל אייתי סהדי דמומחת לתרנגולי ואפטרך. לא קשיא הא בחנם הא בשכר דאמר ר' זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר מיתיבי המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן. קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין. בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר פי' ס"ד דהאי מקשה דאפי' בחנם חייב דהוי כעין אבידה. וקמהדר ליה לא תימא מפני שהוא כנושא שכר אלא מפני שהוא נושא שכר ולפיכך חייב אבל בחנם פטור דהוי כעין גניבה. הילכך אדם המזיק באונס שהוא [כעין] אבידה חייב. באונס שהוא כעין גניבה פטור.
<h2>דף מה:</h2>
אמר ר' אלעזר מסר שורו לשומר חנם ויצא והזיק חייב הוזק פטור. אמרי היכי דמי אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי ליחייב ואי לא קביל עליה שמירת נזקיו אפילו הזיק נמי ליפטר. אמר רבא לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו. והכא במאי עסקינן כגון שהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמילתא למה שהוא מוחזק מקבל עליה דלא אזיל איהו ומזיק לאחריני. אבל דלא אתו אחריני ומזקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה שהרי אין שור מתיצב נגדו מפחד. ר"ת זצ"ל לא גריס שומר חנם אלא שומר סתמא מה לי שומר חנם מה לי שומר שכר. וקשיא לי דהכא מדייק אי קביל עליה אי לא קביל עליה. ולעיל אסקינן דארבעה נכנסו תחת הבעלים משמע דסתמא נכנסו תחת הבעלים בין שהזיקו בין שהוזקו. ונראה בעיני דהכי פירושו אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי לאו דוקא שהתנה וקביל על עצמו בפירוש [ד]מסתמא נמי חייב אלא סתמא נמי קביל עליה קרי ליה ואגב דמסיק בסיפא אי דלא קביל עליה. קאמר הכא אי דקביל עליה. ואי דלא קביל עליה שמירת נזקיו אפי' הזיק נמי ליפטר פי' שהתנה עמו בפירוש שלא יתחייב בשמירת נזקיו קרי דלא קביל. אמר רבה לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו פי' שקיבל בסתמא לשמור קרי שקיבל עליו שמירת נזקיו והב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק לאחריני קביל עליה. דאתו אחריני ומזקי לדידיה לא אסיק אדעתיה בסתמא. אבל כשפירשו הא תנן הכל לפי התנאי. כך נראה בעיני.
מתניתין קשרו בעליו במוסירה ונעל בפניו כראוי דהיינו שמירה [פחותה] דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה לקמן בהכונס [נ"ה ע"ב] ר' מאיר אומר בין תם בין מועד חייב ר' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנא' [שמות כ"א] לא ישמרנו בעליו במועד כתיב ומיעטו רחמנא לשמירה מועטת. ר' אליעזר אומר מועד אין לו שמירה אלא סכין אפילו שמרו שמירה מעולה והפיל הכותל ויצא חייב. שלש מחלוקות הן לר' מאיר בשמירה פחותה חייב ובמעולה פטור. לר' יהודה בפחותה נמי פטור. לר' אליעזר במעולה נמי חייב. ומחלוקת רביעית בגמ' דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר אחד תם ואחד מועד ששמרו שמירה פחותה פטור(ה). ונראה בעיני דהלכה כר' מאיר בתם שהרי ר' יהודה מודה לו והלכה כר' יהודה במועד דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ותו דר' אליעזר בן יעקב קב ונקי קאי כוותיה במועד ובמשנת דר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפילו בברייתא כדמוכח בהחולץ [יבמות ל"ז ע"א] ושמא הלכה כמותו אפילו בתם. ור' אליעזר הפליג דבריו במועד אי נמי ר' אליעזר אית ליה במועד כר' מאיר אלא דסבר דאסור ליה לקיימו. אבל לא מסתבר למימר דכר' יהודה סבירא ליה הואיל ואקיל ביה קרא לשמירה פחותה. אמר רב אדא בר אהבה לא פטר ר' יהודה בשמירה פחותה אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת ולא סגי לה בשמירה פחותה ומשלם חצי נזק. אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל. אמרי אליבא דמאן כלומ' הא ודאי לענין תשלומין לא איצטריך ליה לרב לאשמועינן דלימין נזק שלם ולשמאל שלא הועד לה משלם חצי נזק דהא כי האי גוונא טובא תנן דאפי' מועד לאדם אינו מועד לבהמה כ"ש מועד לקרן ימין שהוא צד חזק שבו שאינו מועד לשמאל. אלא ודאי רב לענין שמירה אשמעינן ואי אליבא דר' מאיר האמר אחד תם ואחד מועד שמירה מעולה בעי אלא אליבא דר' יהודה ואשמעינן רב דאם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק בקרן ימין פטור דמועד בשמירה פחותה סגי ליה ואם נגח בשמאל חייב דהתם לא אימעיט בשמירה פחותה. מאי איריא (ימין) [קרן] (ו)שמאל דאם נגח בה חייב חצי נזק כי נגח בימין נמי אית ביה תמות ומועדות חציו פטור וחציו חייב דהא צד תמות במקומה עומדת ואישתכח דהכא נמי חצי נזק משלם ומאי נפקא לן מדרב. לעולם אליבא דר' יהודה ורב לא ס"ל דרב אדא בר אהבה אלא לגמרי פטר ביה ר' יהודה והכי קאמר רב כי האי גוונא משכחת צד תמות ומועדות בחד תורא לענין שמירה דאם שמרו שמירה פחותה והזיק בקרן ימין פטור לגמרי ואם בשמאל משלם חצי נזק. אבל מועד לגמרי כוליה מועד הוא ולא משכחת ביה צד תמות דלחייב [חצי] נזק. ולענין הלכה למעשה לא ידענא אי הלכה כרב אי כרב אדא בר אהבה דתרי רב אדא בר אהבה הוו חד חבריה דרב נחמן בפ' השוחט [חולין כ"ח ע"ב] דאיתמר רב נחמן אמר או וושט או קנה רב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה. והתם מייתי ראיה מרבא דליתא לדרב אדא בר אהבה משום דרב אדא בתראה הוא. ותו איכא רב אדא בר אהבה בפ' לא יחפור [ב"ב כ"ב ע"א] תלמידיה דרבא דאמר התם רב דימי מנהרדע' אייתי גרוגרות בספינה א"ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא לינקטו ליה שוקא אמר ליה רבא לרב אדא בר אהבה פוק תהי ליה בקנקניה אזל בעי מיניה פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך הרעי מהו לא הוה בידיה א"ל מר ניהו רבא טפח ליה בסנדליה א"ל בין דידי(ה) לרבא איכא טובא בע"כ אנא רבך ורבא רבה דרבך. הלכך אי האי דרב אדא בר אהבה בשמעתין חבריה דרב נחמן דהוא תלמידי' דרב מיסתבר דהלכה כרב. ואי תלמידיה דרבא הוא הילכתא כוותיה דמאביי ורבא (והילכך) [ואילך] פסקו הגאונים דהילכתא כבתראי.
<h2>דף מו.</h2>
מתני' ר' אליעזר אומר מועד אין לו שמירה אלא סכין. אוקמא טעמא דר' אליעזר כדתניא ר' נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל [דברים כ"ב] לא תשים דמים בביתך ה"נ לא ישמרנו דכת' גבי מועד לא יקיימנו הוא כדי שלא תשים דמים בביתך.
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה מת ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ולא מת מחמת הנגיחה. ואם משנגחה ילדה ומחמת נגיחה הפילתו משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד דתם חייב חצי נזק והאי ולד מוטל בספק הוא וחולקין. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. ולמה לי למימר זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה. תניא נמי הכי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם משנגחה ילדה ומשלם חצי נזק [לפרה] ורביע נזק לולד (ואם עד שלא נגחה ילדה) [וכו']. פר"ח דקיי"ל כחכמים ואע"ג דאמר רבה בר אבוה בפרק השואל את הפרה [ב"מ ק' ע"א] אין אומר סומכוס אפילו ברי וברי שינויא הוא ודחויה היא דקיי"ל כחכמים עכ"ל. וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כחכמים. ולעיל ס"פ המניח פר"ח זצ"ל דאסקינ' דברי וברי אפילו סומכוס מודה שהמוציא מחבירו עליו הראיה וכי פליג בשמא ושמא או ברי ושמא (או בשמא וברי) ובכולהו רבנן פליגי ואמרי המוציא מחבירו עליו הראיה והילכתא כרבנן עכ"ל. וקיי"ל אפילו היכא דלא תפסי תרווייהו שהמוציא מחבירו עליו הראיה דתנן בפ' השואל [שם] המחליף פרה בחמור וילדה. וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו ואמרי' בגמ' אמאי יחלוקו ניחזי ברשותא דמאן קיימ' ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל בעומדת באגם שפחה נמי דקיימא בסימטא ונוקמא אחזקה דמרא קמא ונהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. ומדלא קאמר אלא הא מני סומכוס היא ש"מ דלא הדר ביה ממאי דאוקמ' למתני' לעומדת באגם ואפ"ה סומכוס היא ולא רבנן ש"מ אפילו עומדת באגם אמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה. הא למדת אפילו היכא דלא תפיס נתבע אמור רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה ובלבד שיהיה לו חזקה קמייתא דומיא דפרה ושפחה אבל היכא דליכא חזקה כלל להאי ולא להאי כלל מודו רבנן דיחלוקו כההיא דפ' חזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר. ופרכינן מאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו. ומשנינן התם אית ליה דררא דממונא הכא אי דמר לא דמר. והשתא מאי פריך ליה לרב נחמן מההיא דהמחליף פרה בחמור והא ההיא סומכוס היא ולא קיי"ל כוותיה כדפרישית. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאע"ג דליתא לדסומכוס אפ"ה שפיר פריך דהא דפליגי רבנן עליה דסומכוס בהמחליף פרה והמוכר שפחה היינו משום דמוקי לה בחזקת מרא קמא הא לאו הכי מודו לסומכוס דיחלוקו. וא"כ בההיא דרב נחמן דליכא חזקה מודו רבנן דיחלוקו ותיובתא דרב נחמן אפי' מדרבנן. וההיא דפ' המוכר את הבית [שם ס"ג ע"א] דאמר התם האומר תנו חלק לפלוני בנכסיי מהו אמר רבינא בר קסרי ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע. ופירש רבינו שמואל זצ"ל משום דמספקא ליה אי חצי בבור קאמר או משהו. הילכך (אותו) [נוטל] רביע דממון המוטל בספק חולקין ומדפשיט מינה ש"מ דהילכתא כסומכוס. ההיא פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהתם לאו משום דמספקא לן אלא משום דחלק בבור משמע רביע. ואפילו את"ל דמשמע רביע דמשום דמספקא לן קאמר סומכוס אפ"ה שפיר מייתי דמינה שמעינ' דלרבנן המוציא מחבירו עליו הראיה. ולעולם לית' לדסומכוס וקיי"ל כרבנן. והכי מוכח בפ' השואל את הפרה [ב"מ ק"ב ע"ב] דתנן מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמרו יחלקו חדש העיבור ואמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא כוליה למשכיר מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון. ושמואל אמר בבא באמצע חדש עסקינן אבל בתחילת החדש כוליה למשכיר בא בסוף החדש כוליה לשוכר ורב נחמן [אמר] קרקע בחזקת בעליה קיימ'. מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון היינו דרב ואע"ג דאפיך מיפך והשתא לרב נחמן תיקשי ליה מתני' דקתני יחלוקו אלא רב נחמן מוקי לה למתניתין כסומכוס ואיהו דאמר כרבנן. וקיי"ל בפ' המקבל [שם ק"י ע"א] גבי ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא הילכתא כרב נחמן בדיני. ואומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דשמואל נמי כרבנן סביר' ליה מדקאמר בתחילת החדש כולו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר. דאי כסומכוס סביר' ליה הוה ליה למימר חולקין הואיל ומספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או [תפוס] לשון אחרון. והכי נמי משמע לקמן בשמעתין דקאמר זו דברי סומכוס משמע וזו וליה לא סביר' ליה. ואע"ג דאיכא בפ' בית כור [ב"ב ק"ה ע"א] זו וסביר' ליה. מ"מ רוב זו שבתלמוד לא סבירא ליה. ותו מדקאמר למה לי למימר זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה. אי נמי לכי הא [דאתמר] המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן משמע כפלוגתא דסומכוס ורבנן הוה שמואל סובר המוציא מחבירו עליו הראיה דהכי משמע זה כלל גדול בדין כלומ' דאפילו המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דהוה ליה למימר חולקין אפ"ה אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא סבירא ליה לשמואל כרבנן ולא כסומכוס. וקיי"ל הלכתא כשמואל בדיני. הלכך איתברר לן דהלכה כרבנן בין ברי וברי. בין שמא ושמא. בין ברי ושמא. בין שמא וברי. בכולהו המוציא מחבירו עליו הראיה וכגון דאית ליה חזקה לנתבע. אבל אי לית ליה חזקה לנתבע בין ברי וברי בין שמא ושמא יחלוקו אפי' לרבנן ובפ' חזקת הבתים מיפרשא טפי.
אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה. וא"ת ואמאי על הניזק להביא ראיה והא מזיק מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי מודה לו על נזק הפרה ועל הולד קאמר איני יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. כההיא דפרק השואל את הפרה [ב"מ צ"ח ע"ב] דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. וי"ל דשמואל לטעמיה דלית ליה להאי סברא בפ' כל הנשבעין [שבועות מ"ז ע"א]. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש דלא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא היכא דמצי לדעת וטעין איני יודע כההיא דפ' כל הנשבעין [שם] דתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכי דמי אילימא דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשים (ידענא) אית ליה וחמשים לית ליה מה לי הוא ומה לי אבוה אלא לאו כגון דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשים ידענא וחמשים לא ידענא אי אמרת בשלמא אבוה כי האי גוונא מיחייב אתא קרא למפטר יורשין ואמאי לא פריך עכשיו מה לי הוא מה לי אבוה כדפריך ברישא אלא היינו טעמא באב דלא ידע(ינן) אי חייב שהיה לו לדעת אם חייב לו או לאו אבל היורשין אין להם לדעת במילי דאבוהון ומהאי טעמא נמי מפטר בשמעתי' שאין לו לדעת דבר זה אם ילדה עד שלא נגחה או לאחר. וכבר היה מעשה שמכר אדם סדר ישועות לחבירו והיה נחלק אותו הסדר לשנים ומשך אחד מן החלקים ברצון המוכר לפני עדים ובעוד שהלך למשוך חלק אחד שלא היה שם חזר בו המוכר דהכי דינא שיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה (ואותו הלך והחזיק) כההיא דפ' השואל [ב"מ ק"ב ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו בסאה אחרונה ואותו הלך והחזיק על פי עד אחד ועתה מביאו לזה לידי שבועה ועתה זה אינו יכול לישבע שלא היה שם. ונשאל [זה] רבינו יצחק בר שמואל ז"ל. והשיב שאין כאן דין מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כיון שאין לו לידע ואנוס הוא במה שאינו יודע.
איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות זיל בתר רובא ורובא לרידיא זבני. ושמואל אמר יכול הוא שיאמר לשחיטה מכרתיו לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא המוציא מחבירו עליו הראיה. וקיי"ל הלכתא כשמואל בדיני. וכן פר"ח זצ"ל דהלכתא כשמואל. וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל בפ' המוכר פירות דהילכתא כשמואל. וההיא דתנן [כתובות ט"ו ע"ב] האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתים. ופריך בגמרא וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים מאי הוי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות. ואמר רבינא רוב הנישאות בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. אלמא סתמא דתלמודא ורבינא דהוא בתראה סברי דהולכין בממון אחר הרוב. נראה בעיני דהתם ה"פ כי ליכא עדים מאי הוי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות והניחא לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב ליכא למיפרך אלא לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב מאי איכא למימר. ושנייא רבינא אליבא דרב. כך צריך לפרש לדברי רבותינו שפסקו הלכה כשמואל. ובירוש' [שם פ"ב ה"א] אמר עלה דההיא הלך אחר הרוב ורוב נשים בתולות נישאות זאת אומרת שלא הילכו למדת הדין בממון אחר הרוב ואמתני' נמי מסיק התם ובשמעתי' וכי רוב פרות מפילות נהלך בהן אחר הרוב ואימר מחמת נגיחה הפילה זאת אומרת לא הילכו למדת הדין בממון אחר הרוב. אבל קשיא לי דאיכא נמי סתמא כרב דתנן [שם כ"ח ע"א] אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זכור הייתי בפלונית שיצאת בהינומא וראשה פרוע. ואמרינן בגמ' מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמ' הוא. כלומ' והאי דמפקינן ממונא לאו עליה סמכינן אלא ארובא. כדתנן נמי התם אבל אין נאמנין לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מ"ט אפוקי ממונא לא מפקינן אפומיה דהאי מה שראו בקוטנן אבל הכא סמכינ' ארוב נשים בתולות נישאות ומפקינן ממונא. ובירושל' נמי אמרינן בהאשה שנתארמלה [שם] ובשמעתין [ה"א] אמר ר' יוסי במקום אחר הלכו במדת הדין בממון אחר הרוב. אלא גמל שהוא אוחר בין הגמלים ונמצא שם אחד מת חייב בידוע הוא שזה הרגו (עיין לקמן מ"ו ע"ב).
בפרק אלו טריפות [חולין נ' ע"ב] תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טריפה נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה. לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה. הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה ואם לקח טבח זה בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. לא הוגלד פי המכה איכא לספוקי אם קודם מקח הוה או לאחר מקח הוה. ועל הטבח להביא ראיה שהוא מוציא מחבירו דמסתמא כל כמה דלא יהיב ליה [זוזי לא יהיב ליה] חיותא ועליה להביא ראיה שקודם מקח היה. וה"ה אי לא יהיב טבח דמי על הטבח להביא ראיה שקודם מקח היה. ואי לא מייתי ראיה חייב לפרוע מעות לבעל הבהמה הואיל שהספק ברשותו נולד. כההיא דפ' המדיר [כתובות ע"ו ע"ב] דכי את' רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראיה ותנא תונא כלה. מיתיבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' עד לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ואי דלא יהיב טבח דמי בעל הבהמה מייתי ראיה ומפיק אמאי ספיקא ברשות טבח אתיליד פי' הילכך או יביא ראיה דקודם מקח הוה או יתן מעות לבעל הבהמה. ומשנינן הא דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה דיהיב טבח דמי דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהיב ליה חיותא וה"ה אי לא יהיב זוזי על הטבח להביא ראיה הואיל שהספק ברשותו נולד ואי לא מייתי ראיה דקודם המקח היה המחט חייב ליתן המעות לבעל הבהמה. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפ' המדיר איכא מ"ד דלית ליה להא דשמואל דהא אותבינן עלה אע"ג דפריק ההוא פירוקא שינוייא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה אלא בין נולד ספק ברשותו בין שלא נולד ספק ברשותו המוציא מחבירו עליו הראיה. ואי לא יהיב טבח דמי בעל הבהמה בעי לאתויי ראיה. ואיכא מ"ד הא דמתני' דכלה כיון דמסייע ליה לשמואל ממילא שמעינן דהאי פירוקא דשמואל דוקא הוא ולא שינוייא בעלמא הוא דאי לא תימא הכי קשיא הילכתא אהילכתא הילכך הלכה כשמואל עכ"ל. ואי קשיא לך ההיא (דשמואל) דפ' השואל את הפרה [ב"מ ק' ע"א] דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו ואמאי נימא כל שנולד הספק ברשותו (דיליה) [עליה] הוא. ותו דפריך בגמרא וניחזי ברשות דמאן קיימ' וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ומשמע דאי הוו ברשות בעל הפרה על בעל החמור להביא ראיה. ואמאי הרי נולד ספק ברשותו דאחר שמשך בעל הפרה את החמור נודע שילדה הפרה. תריץ דהני מילי דאמרינן כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה הני מילי שנולד הספק לגריעותא אבל לטיבותא לא אמרינ'. ולבי מגמגם.
תנן בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ז ע"א] השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי טריפה. ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים. ר' שמעון בן אלעזר אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזיר להם הדמים דברים שאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים. ואלו הן דברים שהנפש קצה בהם נבילות וטריפות שקצים ורמשים ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהם בכורות טבלים ויין נסך. בכור לימא ליה מאי אפסדתיך לא נצרכה כגון דזבין ליה מקום המום לישראל דא"ל אי לאו דאכלת הוה מחוינא ליה ניהליה ושרו לי כר' יהודה. טבלים הוה מתקנינא להו ואכילנא להו. יין נסך ע"י תערובת וכרשב"ג דתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. הא דמסיק גבי בכור אי לאו דאכלת הוה מחוינא ליה ושרו לי כר' יהודה היינו ר' יהודה דפ' עד כמה [שם כ"ח ע"א] דתנן השוחט את הבכור ורואה את מומו ר' יהודה מתיר ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. וקיי"ל ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה והתם מפרש בגמ' באיזה מומין פליגי.
<h2>דף מו:</h2>
מתני' וכן פרה שנגחה את השור ונמצא וולדה בצדה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד חצי נזק ורביע נזק הרי נזק שלם חסר רביע. ופרכינן בגמרא אמאי והא תם הוא ופלגא נזקא הוא דבעי שלומי [כולי נזקא] נכי ריבעא מאי עבידתיה. ואוקמא רבא בפרה וולד דחד. וה"ק אי איתא לפרה משתלם חצי נזק מפרה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד פי' משום דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה בעידנא דנגיחה אי לא. ואי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה משתלם חצי נזק כוליה מולד (דאי ולד נגחה) וכיון דלא ידעינן משלם רביע דהוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין וזו דברי סומכוס כדכתבינן אבל חכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה הילכך אי פשיטא דהוה ולד בהדה כי נגחה [ו]השתא ליתא לפרה משתלם חצי נזק כוליה מולד. ואי לא איפשט לן [ואפשר] דלא הוה וליתא לפרה דלישלם מינה. לית ליה ולא מידי. כך פי' רבי' יצחק אלפס זצ"ל וכן פר"ח זצ"ל כדבריו. ובולד דחד ופרה דחד אי פשיט לן דהוה ולד בהדה כי נגחה משתלם רביע מן הפרה ורביע מן הולד דהא היא וולדה (נגחה) [נגחו]. ואי מספקא לן משתלם רביע נזק מן בעל הפרה ואידך ריבעא מפסיד דהמוציא מחבירו עליו הראיה. בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ג ע"א] תניא שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אעפ"י שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו. ר' אחא אמר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו. ומוכח התם דפליגי אהדדי ר' אחא ות"ק. ופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הכא בשמעתין דקיי"ל כת"ק הילכך אין הלכה כר' אחא אפילו באוחר.
<h2>דף מז.</h2>
אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמ' גופה היא. תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מאי טעמ' פירשה בעלמא הוא. פירש ר"ח זצ"ל תרנגולת שהזיקה וחייבת לשלם חצי נזק מגופה. היה דליל קשור ברגלה ושיבר את הכלים משלם חצי נזק אם אינו מספיק מדמי התרנגולת להשתלם חצי נזק אינו משתלם מביצתה מאי טעמ' פירשה בעלמא הוא. אבל אם היא מועדת כדתנן [לעיל י"ז ע"א] התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר לישתלם מן העליה וכ"ש מן הביצה. אי נמי נראה בעיני דאפי' במועדין נפקא מיניה בביצה דחד ותרנגולת דחד. אמר רבא שור שנגח את הפרה מעוברת או הפילה או מתה אין שמין את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפני עצמו שעולה דמי הנזק הרבה אלא שמין לולד על גב הפרה כמה היתה יפה תחילה וכמה היא יפה עכשיו. משום דא"ל מזיק לניזק פרה [מעברתא] אזיקנא לך פרה מעברתא שיימנא לך. וכן הקוטע יד עבדו של חבירו אין שמין את היד בפני עצמ' לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבדו כזה דודאי הרואה עבדו שלם אינו קוטע עבדו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה יפה עכשיו וכמה היה יפה מתחילה. פרה דחד וולד דחד שהוזקו פשיטא פיטמא ששמין אותה יפה מפני שומנה הוי דבעל הפרה דהא ולד לא מייתי שומנה. ניפחא מה שהיתה יפה מפני ניפחא למי ישלם רב פפא אמר לבעל פרה. רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין. והילכתא חולקין.
<h2>דף מז:</h2>
מתני' הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדירות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו של בעל הבית פטור. נגח הוא שורו של בעל הבית חייב. נפל לבור והבאיש את מימיו חייב. היה אביו או בנו של בעל הבית בתוכו משלם את הכופר. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור. איתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כרבי. פר"ח זצ"ל וקיי"ל הילכתא כשמואל בדיני. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דקיי"ל כשמואל דהילכתא כוותיה בדיני. וההיא דפ' הזהב [ב"מ מ"ט ע"א] גבי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב שמואל בר זוטרא שמיה ואי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה ואמר בדידיה הוה עובדא ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה יתיבנא קא חייפינא ראשי אתא ההוא גברא וקאי אבבא א"ל ליהוו הנך זוזי פקדון גבך דהא חשכא לי אמרי ליה הא ביתא קמך אותבינהו בביתא ואיגנוב אתא לקמיה דרבא א"ל כל ביתא קמך לא מיבעיא שומר שכר לא הוי אלא אפילו שומר חנם [נמי] לא הוי. ופירש"י אפי' פשעו בשמירתן פטורין אלמ' דלא מחייב עד דמקבל עליה נטירותא. אית לן למימר דרבא סבר כרבי וכדשמואל דפסיק כרבי אי נמי סבר כרבנן דכל ברשות בסתמ' הוי שומר חנם ולישנא דהך ביתא קמך גרע דמשמע דהכי קאמר הא ביתא קמך אי בעית להכניס תכניס דאנא לא מזדקיקנא. והכי נמי מסתברא. דאמר רבא בפרקין [מ"ח ע"א] הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואי כרבי אפילו ברשות נמי חייב כדאמרינן בסמוך דלרבי חייב בסתמא בעל השור והכי נמי מתניתין דהקדר פרכינן רישא לסיפא ואוקמא רבא כולה רבנן היא וברשות שמירות קדירות קיבל עליו בעל החצר ואפי' נשברו ברוח אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי מדאוקי מתני' כרבנן ולא קאמר כר' זירא דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו משמע דכרבנן סביר' ליה וא"כ הלכה כרב דאמר הלכה כת"ק הואיל ורבא קאי כוותיה. ולעיל נמי בפ' המניח [ל"ג ע"א] ת"ר פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית ונשכן כלבו של בעל הבית ומתו פטור כ"ש אם הוזקו דפטור. אחרים אומרים רשאין פועלים לתבוע שכרן מבעל הבית הילכך בעל הבית חייב. היכי דמי אי בגברא דשכיח בביתא מאי טעמ' דת"ק ואי בגברא דשכיח בשוקא מאי טעמ' דאחרים. לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא לבעל הבית א"ל אין ונכנס והוזק אחרים סברי אין עול תא משמע ות"ק סבר אין קום אדוכתך משמע. אבל אי אמר ליה תא עול בפירוש לכולי עלמא בעל הבית חייב. תניא כמ"ד אין קום אדוכתיך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעל הבית ונגחו שורו של בעל הבית ומת פטור אע"פ שנכנס ברשות. ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרא אבבא ואמר אין וש"מ אין קום אדוכתיך משמע. מדפריך ברשות אמאי פטור ומוקי לה דברשות דקתני היינו משום דא"ל אין דמשמע קום אדוכתיך. ש"מ דסבר סתמא דתלמודא דכל היכא דברשות בעל הבית בעל הבית חייב דכל בסתמא קביל עליה נטירותא דהיינו כרב דפסיק כת"ק. ופר"ח התם סוגיא דשמעתין פועל שבא לתבוע שכרו מבעל הבית ונכנס שלא ברשות בעל הבית והוזק מבהמתו של בעל הבית ואפי' אם מת פטור בעל הבית. וכ"ש זולתי פועל. ואם א"ל בעל הבית הכנס ונכנס והוזק בעל הבית חייב. ואם הוא בעל הבית שפעמים מצוי בשוק ופעמים אינו מצוי בשוק ובא ועמד בשער וקראו לבעל הבית והשיבו ואמר אין ונכנס והוזק פטור בעל הבית שלא היה לו ליכנס דאין לא משמע [עול] אלא קום אדוכתיך משמע עכ"ל. ההיא לאו ראיה היא דההיא בנכנס לבית עסקינן שנכנסו לבית לתבוע שכרן כדקתני דקרא אבבא ולא קאמר אתרעא. ובבית אפילו רבי מודה דבסתמא מקבל נטירותא עליה. דאמרי' בירושלמי בשמעתי' [ה"ד] אמר ר' ירמיה הכל מודים בשדה שהוא אומר הכניסהו ושומריהו אתמה פליגין בחצר ר' אומר חצר כשדה ורבנן אמרי חצר כבית מכלל דבית אפילו רבי מחייב. הילכך ההיא דפ' הזהב [ב"מ מ"ט ע"א] דביתא קמך ע"כ ביתא קמך גרע מרשות סתמא דאי רשות סתמא משמע הוה חייב אפי' לר'. ואפי' הכי אפשר שפיר דרבא סבר כשמואל דפסיק כרבי והא דמוקי מתניתין דהקדר כרבנן משום דניחא ליה לאוקמי סתמא דמתני' כרבנן ואע"ג דסבר כר'. וכי האי גוונא טובא איכא כדפיר' בפ"ק דעירובין בשמעתי' דאפשר לצמצם. וההיא דהכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות. דילמא אליבא דרבנן קאמר ליה.
מתני' הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל פירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב. אמר רב לא שנו הא דקתני אם הוזקה בהן בעל פירות חייב אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה בהן פטור מאי טעמ' היה לה שלא תאכל. מיתיבי האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית [פטור] ואם הוזקה חייבת. אמאי נימא ליה היה לה שלא תאכל. הכא נמי שהוחלקה בהן. ת"ש הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכל חיטים והתריז בהן ומת פטור בעל חצר ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ואמאי נימא ליה הוה ליה שלא יאכל. אמר רבא ברשות אשלא ברשות קרמית ברשות שמירת שורו קביל עליה אפילו חנק עצמו. פר"ח זצ"ל שלהי שמעתי' דאיתא לדרב דהא רבא מברר טעמ' ולא דחי לה. איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא כגון לרבנן דא"ל כנוס שורך סתמא. ולרבי דא"ל כנוס שורך ואני אשמרנו נטירותא דנפשיה הוא שלא יגחנו שורו ולא ינשכנו כלבו קביל עליה אבל דעלמא לא קביל עליה או דילמא נטירותא דעלמא נמי קביל עליה ולא איפשטא.
<h2>דף מח.</h2>
ההיא איתתא דאתת למיפא בההוא ביתא אתא ברחא דמריה ביתא ואכלה ללישא חביל ומית חייבה רבא לשלומי דמי ברחא למריה. נימא פליגא רבא אדרב דאמר רב היה לה שלא תאכל. אמרי הכי השתא התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא דבהמתו הכא ברשות קבלה נטירותא דבהמתו. וטעמא דרבא [לאו] משום דסבר דמאן דעייל ברשות מקבל עליה נטירותא דבהמת בעל הבית דהא איהו דשני לעיל כולה רבנן היא ואוקי דבעל הקדירות כי על ברשות לא קביל עליה נטירותא. והכא כדמפרש לקמיה דמילתא בעיא צניעותא ואיסתלקו מרוותא דחצר. מאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חיטים אצל בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה חייבת טעמא שלא ברשות הא ברשות פטורה. אמרי לטחון חיטים כיון דלא בעיא צניעותא לא מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועילויה דידהו רמיא נטירותא. למיפא כיון דבעיא צניעותא שמגלה זרועותיה מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו הילכך עלה דידה רמיא נטירותא. פר"ח זצ"ל וכן הלכה ודרב נמי איתא דהא רבא מברר טעמ' ולא דחי לה.
אמר רבה הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור. פירש"י זצ"ל אם הפקיר רשותו. אע"ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור. ה"מ ברשות הרבים דלאו עליה דידיה רמיא למלויי היא אבל הכא כיון דאית ליה עליה לאתויי עפרא ומימלייה ולא קאייתי ומלייה כמאן דכרייה הוא דמי וחייב. וכן הלכה. ואם אדם חפרו מספקא ליה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אי רמינן עליה חיובא דבור כיון דבר חיובא הוא או על בעל החצר כיון דעליה למימלייה. ואמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו שנתקל בו חייב. רבץ פטור. משום דרבץ פטור. אמר (רבא) [רב פפא] מאי רבץ שהרביץ גללים וניטנפו כלים של בעה"ב לאחר מיכן דהוה ליה גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. הניחא למ"ד כל תקלה בור הוא אלא למ"ד אי דמפקר לה אין ואי לא לא מאי איכא למימר. אמרי סתם גללים אפקורי מפקר להו. פירש"י זצ"ל ודוקא כליו אבל הוא עצמו [הוזק] חייב בעל השור. ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוה דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון נפלה גמלו ולא העמידה דמחייבינא ליה משום בור. ואע"ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה הוא ועליה לסלוקי כמאן דכרייה איהו דמי ואע"ג דמפקר ליה בתר שעתא. ולא דמי לשורו שחפר בור ברשות הרבים דחפירה לאו דידיה הוא. ולדליל הנקשר ברגל התרנגול מאליו דדליל לאו דיליה הוא עכ"ל. משמע מתוך פירושו דלמאי דמסקינן נמי סתם גללים אפקורי מפקר לי' לא פטרינ' אלא כליו דוקא אבל הוא עצמו חייב. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אומר דלפי המסקנא אפי' הוא עצמו פטור מידי דהוה אמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דנפל גמלו מוקמינן לה [כ"ט ע"א] דאתקיל ואתקילה ביה גמליה או דרך שרעת' דנהרא דהוי פושע אבל הכא דלא פשע אע"ג שאם לא היה מפקיר היה מחוייב לסלק מכל מקום השתא דהפקירה פטור. וכפירוש רש"י זצ"ל נראה לרבינו שמשון בר אברהם זצ"ל שאין דומה כלל (כיון) [כאן] שבא לסתור דברי רב פפא ואע"ג שיש לומר דכליו דקאמר רב פפא אורחא דמילתא נקט. מכל מקום אינו דומה שהתלמוד חוזר בו מסוגייתו ויש לחשוב אדם (דפושע) [כפושע] אצל גללים כשמכניס שורו שלא ברשות שדרכו להרביץ גללים. והלכה (כרבה) [כרבא]. ואמר רבא נכנס לחצר חבירו שלא ברשות והזיק את בעל הבית (שלא ברשות) בין במתכוין בין בשאינו מתכוין או בעל הבית הוזק בו שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו חייב. הזיקו בעל הבית לדידיה פטור. אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל ידע ביה אפילו הזיקו בעל הבית לדידיה חייב מאי טעמ' משום דא"ל נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא ואזדו לטעמייהו [דאמר רבא] ואיתימא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה מזה פטורין. טעמא דשניהם ברשות ושניהם שלא ברשות. אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות. ברשות פטור ושלא ברשות חייב. פירש"י זצ"ל שניהם ברשות כגון שניהם ברשות הרבים או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס או שניהם שלא ברשות כגון שניהם רצין ברשות הרבים. והא דתנן בהמניח את הכד [ל"ב ע"א] שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישנא. דברשות פטור בין הזיקו בידים בין היזקא דממילא עכ"ל. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' שניהם ברשות שנכנסו לחצר בעל הבית ברשות ושלא ברשות שנכנסו לחצר בעל הבית שניהם שלא ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתן לי רשות כמו כן שמא נתן [רשות] לאחר. או כמו שאני נכנסתי שלא ברשות שמא כמו כן אחר נכנס שלא ברשות לכך חייבין כשהזיקו זה את זה א[פ]ילו הזיקו שלא מדעת. אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי. דאי כפרש"י דברשות היינו ברשות הרבים א"כ היינו מתניתין דפ' המניח. ופי' ר"ח זצ"ל דהני שמעתתא כולהו הילכתא נינהו.
<h2>דף מח:</h2>
מתני' נפל לבור והבאיש את מימיו חייב. אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור. אבל לאחר נפילה פטור מאי טעמ' דהוי שור בור ומים כלים דכל חפצים הם ככלים דלא חייב בבור על המיתה אלא נזקי בהמה ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן. ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים הניחא לשמואל דאמר כל (בור) תקלה בור הוא. אלא לרב דאמר אי דמפקר ליה אין ואי לא לא מאי איכא למימר. אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור. מאי טעמ' גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. וללישנא קמא דרבא נמי הילכתא היא דקיי"ל כשמואל כדפסיק רבינו יצחק אלפס זצ"ל ופר"ח זצ"ל לעיל בפ' המניח גבי נשברה כדו.
מתני' אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. לפום מאי דפסקי' הלכת' כרב אדא בר אהבה איירי מתניתין אפי' יש אסון באשה ממש. ירוש' [פ"ה ה"ה] כתי' [שמות כ"א] כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה אבא יוסי בן חנן אומר ממשמע שנא' יצאו ילדיה שומע אני שהיא הרה מה ת"ל הרה אלא שאם הכה על כף ידה על כף רגלה על ראשה ועל אחד מאבריה שמענו שהוא מתחייב ת"ל הרה מגיד שאינו חייב עד שיכה במקום עוברה. כאשר ישית עליו בעל האשה שומע אני אע"פ שאין ההריון שלו ת"ל הרה מגיד שאינו משלם אלא לבעל ההריון. ר' עקיבא שאל בא על אמו בא על אחותו אף הוא בעל ההריון ת"ל בעל את שראוי לקרותו בעל יצאו אלו שאינן ראוין לקרותן בעל. והואיל ואימעיטנא את [שאינו] (ש)ראוי לקרותו בעל. לכאורה צריך לפרש הא דאמר שאין משלם אלא לבעל ההריון היינו כגון שהרה ממנו קודם שנישאת לזה שאז היה ראוי להיות בעל וקרינא ביה כאשר ישית עליו בעל. אי נמי אפילו הרה ממנו תחת בעלה הואיל וראוי להיות בעלה אי הוה פנויה לאפוקי בא על אחותו ובא על אמו דאינם ראוים כלל לקרותן בעל. ותנאי במכילתא [משפטים פרשה ח'] ויצאו ילדיה מיעוט ולדות שנים ומנין שאפילו אחד ת"ל הרה מכל מקום.
<h2>דף מט.</h2>
מתני' שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל אין לה בעל נותנין (ליורשין) [ליורשיו]. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. פירש"י זצ"ל כלומר היתה משוחררת נשואה לעבד משוחרר או גיורת נשואה לגר ואין להם בעלים שמתו פטור מדמי ולדות דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה וזה קודם לזכות במה שבידו והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דעל כרחין כשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו לה[ם] בנים. וה"ה לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעל. והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר. ורבינו יצחק בר אשר זצ"ל פירש שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעלים בהן כלום. דשל אדון נינהו ועכשיו נשתחררה.
מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו ונגח את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות. אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים כי נתכוונו נמי לאשה פטורין מדמי ולדות. אמר לך רב אדא בר אהבה ה"ה אפי' נתכוונו לאשה נמי פטורין מדמי ולדות. והאי דקתני שור שהיה מתכוין לחבירו איידי דבעי למיתנא סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו דהכי כת' קרא וכי ינצו אנשים ונגפו קתני רישא שור שהיה מתכוין לחבירו. פסק רבינו יצחק [אלפס] זצ"ל דהלכה כרב אדא בר אהבה דאמרי' לעיל בפ' שור שנגח ד' וה' [מ"ב ע"א] כי אתא ר' חגא מדרומא אייתי מתניתא בידיה כוותיה דרב אדא בר אהבה ועוד דהא רב פפא כוותיה שייכא דאמר רב פפא שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות מאי טעמ' דא"ל חמרתא מעברתא אזיקת מינאי דאמר קרא [בראשית כ"ב] שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. כלומר אע"ג דכי האי גוונא באשה פטור. בשפחה חייב משום דדמיא לחמור. וא"ת והא תנן לקמ' בפירקין [נ"ב ע"א] גבי בור נפל לתוכו עבד או אמה פטורים דאימעוט משור ולא אדם ולא אמרינן דלהוי כחמרתא. תריץ דהכא לא מיעט הכתוב שור מדמי ולדות אלא היכא שהולדות לבעל כדכתיב [שמות כ"א] בעל האשה. אבל כאן ולדות לאדון כדכתיב [שם] האשה וילדיה תהיה לאדוניה. ואתיא לה בגמגום דלפום מאי דפסקינן הילכתא כרב אדא בר אהבה. בעינא למימר הילכתא כר' שמעון בנתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור. ובעינן נמי למימר דחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר חייבים לשלם דהכי קאמר רב אדא בר אהבה (אנשים) אנשים כי נתכוונו זה לזה אעפ"י שיש אסון באשה יענשו הא נתכוונו לאשה גופה לא יענשו. ולא שוורים דאפי' נתכוונו לאשה גופה נמי יענשו כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי. ופי' רש"י זצ"ל [לעיל מ"ב ע"א] דסביר' ליה לרב אדא [בר אהבה] כר' שמעון דאמר בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין [ע"ט ע"א] נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב בממון. ולית ליה דתנא דבי חזקיה דאמר לא חלקתה בו בין מתכוין לשאינו מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ולא יהיה אסון דקרא אחבירו קא דריש ליה אם אין אסון בחבירו אפי' יש אסון באשה וכיון דאנשים אפי' דיש אסון נמי מיענשי אישתכח דכי אימעיט שוורים בין ביש אסון בין אין אסון עכ"ל. ותו דסתם לן תנא דלא כר' שמעון דתנן בפ' ארבעה וחמשה [מ"ד ע"א] נתכוין להרוג את הנכרי והרג את ישראל פטור ודייקינן עלה הא נתכוין להרוג זה והרג את זה (פטור) [חייב]. מיהו הא לא קשיא דסתם בפ' שור [שנגח] ד' וה' ומחלוקת בפ' אלו הן הנשרפין והוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת. מיהו אכתי קשיא ר' שמעון רבנן פליגי עליה(ו) ושנאה בפ' אלו הן הנשרפין בלשון סתמא. ותו דהתם באלו הן הנשרפין אמר רבא האי תנא דחזקיה מפקיה מדר' ומפקיה מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חילקת בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עלייה בין דרך ירידה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. מאי שאינו מתכוין אילימא שאינו מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאינו מתכוין לזה אלא לזה. וקתני לפוטרו ממון. ואי בר קטלא הוא מי איצטריך למפטריה ממונא. אלא לאו ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא מדקאמר מפקיה מדר' ומפקיה מדרבנן משמע דסבר דעיקר והילכתא היא דחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטורי' מלשלם. והא [ד]אמרינן [לעיל מ"ב ע"א] אביי ורבא דאמרי תרוייהו אנשים אין אסון באשה יענשו יש אסון באשה לא יענשו בדמי ולדות. ופירש"י דקם ליה בדרבה מיניה א"כ סברי חייבי מיתות ב"ד שוגגין ודבר אחר פטורין מלשלם דלדידהו נמי בנתכוין לזה והרגו את האשה מיירי, מיהו מצינ' למימר דסברי כרבנן דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב. ופ' אלו נערות [כתובות ל"ד ע"ב] אמר כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר. ר' יוחנן אמר חייב ורשב"ל אמר פטור. ואמר רבא מי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבין והתני דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה וכו' אלא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כולי עלמא לא פליגי דפטור. וכן המסקנא התם א"כ לית לן דר' שמעון ולית לן נמי חייבי מיתות שוגגין חייבים לשלם אלא פטורין מלשלם.
ונראה בעיני דשפיר מצינו למימר דקיי"ל כר' שמעון דהא ר' קאי כוותיה וסבר דפטור ממיתה וחייב ממון דאמ' בפ' אלו הן הנשרפין [שם] בשלמא לרבנן דאמרי נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב היינו דכת' כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר וכתיב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש. אלא לר' שמעון ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדר' דתניא ר' אומר ונתת נפש תחת נפש כו' אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש. נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה מה להלן ממון אף כאן ממון. אלמא ר' כר' שמעון ס"ל דלאו יחידאה הוא. ואמרינן בירושלמי דפ' אלו הן הנשרפין [ה"ד] אמר רב ענן בבי ר' תניא אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ותני ר' כר' נתן דתני בשם ר' נתן היה עומד בצד (העיסה) [סיעה] של בני אדם ואמר לאחד מהן אני מתכוין אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור. ומדקאמר ר' כר' נתן ש"מ דר' נתן נמי כר' שמעון סבירא ליה דפטור ממיתה וחייב בממון (דקיי"ל) [וקיי"ל] ר' נתן דיינא ונחית לעומקא דדינא. ואע"ג דרבא גופיה אית ליה דתנא דבי חזקיה בפ' אלו הן הנשרפין ובפ' אלו נערות. מ"מ נראה בעיני דהלכה כרב אדא בר אהבה דלית ליה לתנא דבי חזקיה דבתראה הוא דהאי רב אדא בר אהבה תלמידיה דרבא דפ' לא יחפור [ב"ב כ"ב ע"א] הוא ואתקיף ליה לאביי ורבא. ובפ' אלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ד ע"ב] פרכינן הניחא למ"ד דאית ליה תנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה תנא דבי חזקיה הקישא ל"ל אלמ' לאו כ"ע הוא.
כיצד משלמין דמי ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה. אמר רשב"ג א"כ משהאשה יולדת היא משבחת. אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל שהתורה זיכתה לו שנאמר [שמות כ"א] בעל האשה. אמרי האי דמי ולדות שבח ולדות מיבעי ליה. אמר רב יהודה הכי נמי קאמר כיצד משלמין דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה. וכמה היא יפה משילדה. ורשב"ג סבר שבח ולדות חולקין. כדתניא אמר רשב"ג וכי (לא) [למי] שהאשה יולדת היא משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום. אלא שמין נזק בפני עצמו דהיינו כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיא בריאה ריקנית ואינו משלם אלא כשאר חבלה והדין קצוב במס' כתובות [ס"ה ע"ב] בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים. וצער שמין בפני עצמו ושמין את הולדות כמה הן יפין ונותן כל דמיהן לבעל ושבח ולדות דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד חולקין, ומבכרת אין לה שבח ודמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא. ורבנן דאמרי שבח ולדות נמי לבעל מאי טעמייהו דתניא ממשמע שנא' ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה ת"ל הרה לומר לך שבח הריון לבעל. ורשב"ג האי הרה מאי דריש ביה. מיבעי ליה לכדתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד ההריון. ונראה בעיני דהלכה כרשב"ג דשבח ולדות חולקין הואיל וקאי ר' אליעזר כוותיה דקיי"ל משנת ר' אליעזר קב ונקי ואפילו בברייתא (דההיא) [כההיא] דפ' החולץ [יבמות ל"ז ע"א] דאמרי' התם אביי סבר לה כשמואל דאמר הלכה כהילל ומוקי לה לראב"י אליבא דהילכתא כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא. ורבא סבר לה כרב דאמר הלכה כר' אליעזר בן יעקב ומוקי לה להא לר' אליעזר בן יעקב אליבא דהילכתא כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא אלמא אפילו בברייתא הלכה כראב"י. וקיי"ל נמי כוותיה דלא מיחייב עד שיכנה כנגד ההריון וכדאמר רב פפא לא תימא כנגד בית ההריון ממש. אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לולד לאפוקי יד ורגל. פי' רש"י זצ"ל שיחמא חמימות והיינו כנגד כל החלל. וההיא דירושלמי [פ"ה ה"ה] דקתני עד שיכה במקום עוברה כדפי' לעיל דילמא כל החלל הגוף קרי מקום עוברה למעוטי כל אבריה.
אמר רבה לא שנו דפטור אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון שחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר לכי מיית ליה גר זכה בהו מגר. אבל חבל בה אחר מיתת הגר זכיא בה איהי בגוייהו דהא ולדות נכסי בעל הן [וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת היא החזיקה בהן והיא קודם לכל אדם כי חבל בה בתר הכי] (ו)מחייב לשלומי לה לדידה. אמר רב חסדא מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו דזכיא בהו אלא איתיה לבעל זכי להו רחמנא ליתיה לבעל לא זכי להו רחמנא דחיוב אתי ליה בשעת חבלה והרי אין לו תובעין. ונראה בעיני דהלכה כרבה. דכל רבה ורב יוסף הלכה כרבה לבר משדה ענין ומחצה.
<h2>דף מט:</h2>
בעא מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר ששיעבד לו ישראל אחר קרקעות' לגר מהו לקנות את הנייר. מאן דמחזיק בשטר אדעתא דארעא הוא מחזיק. וארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קני דלאו דעתיה אשטרא. או דילמא דעתיה נמי אשטרא וקני שטרא אע"ג דלא קני ארעא. ולא איפשיטא. ושמעינן מינה דהמחזיק בשטרותיו של גר ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו לא קנה קרקע. אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק [בו] מוציאין אותו מידו מאי טעמ' כיון דמית לו גר פקע ליה שעבודו וקם ליה ברשות' דמרי'. משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישר' אחר והחזיק [בו] זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. ואמאי תקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. והלכתא דליתנהו בחצר. פירש"י זצ"ל דליתיה למשכון בחצרו של מלוה בשעת מיתת הגר. אבל [אם] איתה למשכון בחצר קניא ליה חצרו. וכן פי' ר"ח זצ"ל דאי איתה למשכון בחצר של מלוה קנאו אע"פ שאין המלוה בחצרו חצרו המשתמרת קונה לו שלא מדעתו. במס' יבמות בפ' ר"ג [נ"ב ע"ב] אמר רב יוסף העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קני. ואמר אביי העודר בנכסי גר זה וכסבור שהן של גר אחר קני.
<h2>דף נ.</h2>
ת"ר חפר ופתח ומסר לרבים פטור. חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב. פי' רש"י זצ"ל מסר לרבים דאמר לבני עירו הרי בור זה שחפרתי צריך להיות לכם מי גשמים מתכנסין לשם וראויין לשתות בהמה מהם הרי הוא מסור לכם. ובפי' ר"ח זצ"ל מסור לרבים כגון דיהיב להו נטילא פטור.
<h2>דף נ:</h2>
מתני' החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. אחד החופר בור עגול שיח ארוכה וקצרה. מערה מרובעת ומכוסה בקירוי אלא שיש לה פתח. חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואין מקורין אלא כל פיו פתוח. נעיצין קצרין מלמטה ורחבין מלמעלה. חייב. א"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל דבר שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מי' טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. ואם הוזק בו חייב. אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלן ולא לחבטן משום דעביד ליה הבל לבור ולא משום חבט דקרקע עולם אינה שלו אלמ' קסבר חבט קרקע עולם הוא דקא מזקא ליה. ושמואל [אמר] להבלו חייבה תורה כדקאמר' אע"ג דהבלא ממילא אתי ליה וכ"ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבט. וא"ת לחבטו ולא להבלו התורה העידה על הבור אפי' מלא ספוגין של צמר דליכא חבט דהא בור סתם כת'. מאי בינייהו מכדי היכא דמת בו בין לרב בין לשמואל חייב ואפילו נבקעה כריסו או נשברה רגלו או מפרקתו מחייב ליה נמי רב דאיכא למימר הבלא נמי קטלתיה ואפילו נשברה רגלו וכחש איכא למימר נמי מחמת ההבל הבור חלה וכחש ומה לי אי טעמא דחיובא דבור משום חבט ומה לי משום הבל. איכ' בינייהו דעבד [תל] גבוה ברה"ר ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבל אלא חבט. לרב לא מיחייב לשמואל מיחייב מ"ט דרב דאמר קרא [שמות כ"א] ונפל שמה שור עד שיפול דרך נפילה בעומק משמע ועל פניו. ושמואל אמר ונפל כל דהו משמע. פר"ח דקיי"ל כשמואל דחייב בין בהבלא בין בחבטא ואפי' עבד [תל] גבוה ברה"ר מ"ט ונפל כל דהו משמע. ויש אומרים הילכתא כרב דתני רב חנינא לסיועיה לרב [לקמן נ"ג ע"א]. וכיון דתניא כוותיה הילכתא כוותיה. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל כדבריו.
ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי. אריתא פי' יאור דדלאי משקי שדות והיא עמוקה אמה לפיכך נקראת אמת המים דעומקה אמה ורוחבה אמה. שחטיה מריה וטרפיה רב נחמן. אמר רב נחמן אי שקיל האי מריה דהאי תורא קבא דקמחא ואזיל וגמר בי מדרשא אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה לא אפסדי' לתורא דשוי כמה קבי. ואסקינן דהיינו טעמא דרב נחמן דסבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבע טפחים ואריתא דדלאי כמה הוי שית טפחים הא עשרה טפחים אישתכח דכי מחבט בעשרה קא מחבט. אלא מתניתין דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שהוא כדי להמית עשרה טפחים בשיתא נמי סגיא. מתני' אע"ג דאיגנדורי איגנדר ששוכב היה ונתגלגל ונפל לבור אבל אם היה עומד על פי הבור ונפל על פניו לתוכו אע"ג דליכא [אלא] ששה טפחים חייב בעל הבור. פר"ח זצ"ל ויש מי שאומר הילכתא כשמואל בחבטא דהא רב נחמן קאי כוותיה.
<h2>דף נא.</h2>
מתני' בור של שני שותפים ועבר הראשון עליו ולא כסהו השני ולא כסהו השני חייב. אוקמא ר' יוחנן לבור של שני שותפין כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת והשלימוהו לעשרה ואמרי' לקמן הראשון מאימתי מיפטר כלומר פשיטא לן דהני עבר דקתני במתניתין נשתמש קאמר דאי כדקתני מתניתין שעברו עליו שניהם זה אחר זה אמאי הראשון פטור הרי גם הוא פשע אלא ודאי בנשתמש קמיירי והואיל ונשתמש ראשון מאימתי נפטר דניטעון על השני היתה שמירה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו משמיה דרבה בר בר חנה דאמר משמיה דרב מני. חד אמר משמניחו משתמש בו וחד אמר משימסור לו דליו כסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא השני ומצאו ומסר לו ראשון את כסוי הבור. כתנאי היה מדלה מים מן הבור ובא חבירו וא"ל הנח לי ואני אדלה כיון שהניחו משתמש בו פטור. ר' אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו דליו ואסקינן דפליגי בברירה ואמר רבינא ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה [וכו']. פר"ח זצ"ל דקיי"ל כרבנן. מעתה לענין בור קיי"ל דראשון מיפטר משהניחו לשני משתמש.
תניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין. מיסתברא לי דהלכה כרבנן דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו. ותנן לעיל בפ"ק [ט' ע"ב] הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. ופרי' ליה בברייתא [י' ע"א] כיצד זה חופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב ודלא כר' דתניא החופר בור ברשות הרבים תשעה ובא אחר [והשלימה לעשרה] וכו' ואע"ג [דאמר] רב פפא למיתה ודברי הכל שינויא הוא. וקיי"ל כסתמא דתלמודא דאסיק כי אורחיה ודלא כר'. ת"ר אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולן חייבין. ורמינהו אחד החופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד שמתחילה רחב היה ולא היה בו הבל כל כך וזה שסיידו קצרו כייד עשה בו ציורין בכותלו בטיח הסיד שטח בו האחרון חייב. לימא הא דקתני חייב[ין] רבי היא דאמרי' לעיל אוקמא רב זביד הא והא רבנן [וע"כ לא אמרי רבנן האחרון חייב אלא היכא דלא עבד קמא שיעור מיתה אבל היכא דעבד קמא שיעור מיתה אפי' רבנן מודו דכולן חייבין] והא דקתני האחרון חייב כגון שלא היה בו הבל למיתה ובא אחר והוסיף בו הבל למיתה. איכא דאמרי אמר רב זביד הא והא רבי היא. הא דקתני כולן חייבין שפיר והא דקתני אחרון חייב כגון שלא היה [בו] הבל לא למיתה ולא לנזקין ובא אחר והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין.
<h2>דף נא:</h2>
אמר רבא הניח אבן על פי הבור והשלימו לעשרה באנו למחלוקת ר' ורבנן. לרבנן אחרון חייב בין למיתה בין לנזקין. לר' אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין. בעי רבא טם טפחו החופר בור תשעה ואחרון השלימו לעשרה וחזר אחרון זה וסתם ומילא עפר אותו טפח שהוסיף או שהניח אבן על פי הבור והשלימו לעשרה וחזר והסיר את האבן מהו מי אמרינן מאי דעבד הא שקל ליה וראשון חייב לנזקיו או דילמא נסתלקו להו מעשה ראשון וקיימא ליה ברשותיה והויא ליה בור תשעה דאחרון חייב מיהא בנזקיו מהו תיקו. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא החופר בור שמונה ומהן שני טפחים מים חייב מ"ט כל טפח דמיא כתרי דיבשא דמי. איבעיא להו בור תשעה ומהן טפח אחד מים מהו מי אמרינן כיון דלא נפישי מים לית בהו הבלא או דילמא כיון דעמיק טפי אית ביה הבלא. בור שבעה ומהן שלש טפחים מים מהו מי אמרינן כיון דנפישי מיא טפי אית ביה הבלא או דילמ' כיון דלא עמיקא לית ביה הבלא תיקו. בעא מיניה רב שיזבי מרבא אחד החופר בור עשרה ובא אחר והרחיב את פיו מהו. א"ל הרי מיעט הבלא ותבא לו ברכה. א"ל אדרבא הרי קירב היזקא שמיעט מקום מעמד הרגלים ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה. אמר רב אשי ניחזי אנן אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא אי בחבטא מיית הרי קירב היזקא. איכא דאמרי אמר רב אשי ניחזי אנן אי מהאי גיסא דרויח נפל הרי קירב היזקא ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא. פר"ח זצ"ל והני שמעתתא כולהו עבדינן בהו לקולא דקיי"ל ספק ממונא לקולא. איתמר בור שעומקו כרחבו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו משמיה דרבה בר בר חנה דאמר משמי' דר' מני חד אמר לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה. וחד אמר לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רוחבה.
אמר ר' אליעזר בן יעקב המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו קנה היכי דמי אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה משנשתמש בו שהרי קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה. לעולם בחזקה לבד מסירת דליו בעי לאחזוקי ביה דבעי למימר ליה מוכר ללוקח לך חזק וקני וכיון שמסר לו דליו כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי. ואם הלך והחזיק ואפי' שלא בפניו קני.
<h2>דף נב.</h2>
אמר ר' יהושע בן לוי המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה. היכי דמי אי בכספא ליקני בכספא ואי בחזקה ליקני בחזקה. לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו מפתח כמאן דאמר לך חזק וקני דמי. בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ב ע"א] תנן נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זה חזקה. ופר"ש זצ"ל נעל היינו שקבע לו מנעול בדלת לנעול בו דהיינו בנין. אבל סגר הדלת במפתח בנכסי הגר לא קנה דאין זו חזקה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו. אע"ג דגבי שכירות אמרי' ריש מס' פסחים [ד' ע"א] משמסר לו המפתח הוי ברשות השוכר לבדוק וה"ה לגבי לקנותו. ה"מ בשוכר ומוכר אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני. והקשה רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהא מוכח שמעתין דמוכר נמי לא קנה במסירת מפתח לחודיה עד שיחזור ויקנה בכסף ובחזקה ומסירת המפתח לא מעלה ולא מוריד אלא דדמי כאומר לך חזק וקני. ודוקא בדיקת חמץ הוא דתליא במסירת מפתח דמי שהמפתח בידו כשחל י"ד עליו לבדוק שהוא יכול ליכנס בתוך הבית לבדוק. הילכך אומר רבינו יצחק ז"ל דמסירת המפתח לא קניא לא בשוכר ולא במוכר. ומה שפי' נמי דבהסגר הדלת במפתח לא קנה הא נמי ליתא כההיא דמסכת גיטין בפרק הזורק [ע"ז ע"ב] דההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא לא הספיק למיתבא ניהלה למחר תקיף ליה עלמא אתו לקמיה דרבא אמר להו ליקנו להו ההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזל איהי ותיחוד ותפתח דתנן נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זו חזקה. אלמא האי נעילה דקתני סגירת דלת במפתח הוא. ואין לפרש התם שעשה מנעול דהא שבת היה ואע"פ שאסור לזכות בשבת בשכיב מרע שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאמרינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ו ע"ב] אמר ר' לוי קונין משכיב מרע אפילו בשבת שמא תטרף דעתו עליו. וסגירת דלת במפתח הויא חזקה מעליא. ולא דמי למבריח ארי דאמרי' בחזקת הבתים [שם נ"ג ע"א] נתן צרור וסכר מיא מיניה ונטל צרור ואפיק מיא מיניה דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא ולא הויא חזקה דהתם לא מחזיק בקרקע ולא (מחזיק) מידי ולא מוכח נמי דדידיה הוא. אבל הכא דנועל דלת בפני כל אדם ואין מניח שום אדם ליכנס הרי מחזיק בבית ומוכחא מילתא דהאי בית דידיה הוא (וקאי) [וקני] בנעילה לחודה. ותנן בפ' חזקת הבתים [שם נ"ז ע"א] אלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה. היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכירים ריחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה. אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור ולריחיים וכן לכירים והכניס תרנגולים בתוך הבית ועשה מקום לזבלו עמוק שלשה וגבוהה שלשה הרי זו חזקה. ופרשי' בגמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר עולא כל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו קנה כל שאילו בנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו נמי לא קנה. א"כ הא דקתני סיפא הכניס תרנגולים לתוך הבית בנכסי הגר נמי קנה והיינו טעמא נמי דקנה דמסתמא כשהכניס תרנגולים נועל דלת בפניהם לשומרם אלמא בנעילה קנה. וההיא דחזקת הבתים [שם נ"ג ע"ב] דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה מ"ט ההוא קמא ליבני בעלמא הוא דאפיך דמשמע דהעמיד דלתות ונעל הדלת דאי העמיד ולא נעל מאי טעמא קנה הא איהו נמי ליבני בעלמא הוא דאפיך. וא"כ משמע דתרתי בעי העמדת דלתות ונעילת דלת. לא היא ה"ה דבנעילת דלת במפתח גרידא נמי קנה והאי דקתני והעמיד דלתות משום דאורחיה דמילתא הוא דמאן דמעמיד דלת איהו נעיל ליה דלת במפתח.
אמר ר' שמעון בן לקיש משום רבי ינאי המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה. היכי דמי אי במשיכה שהכישה במקל ורצתה לפניו כדין בהמה דקה ליקני במשיכה למה מסירת משכוכית ואי במסירה קני להו שהיה רשות הרבים או חצר שאינה של שניהם דלא קניא משיכה ליקני במסירה. לעולם במשיכה ובעי למימר ליה לך משוך וקני וכיון שמסר לו משכוכית כמאן דאמר ליה לך משוך וקני דמי. מאי משכוכית הכא תרגימו קרקושתא זוג שמקרקש בה לפני העדר. ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא. יש לבעל עדר עז חריף ודרכו לילך בראש והעדר הולך אחריו. פר"ח זצ"ל והני שמועות הילכתא נינהו כולהו.
מתני' בור של שני שותפין כסהו הראשון כשנשתמש בו ובא השני להשתמש בו ומצאו מגולה כגון שהתליע ונשבר הכיסוי השני חייב והראשון פטור. וראשון עד אימת מיפטר כלומר היכא דבא השני ונשתמש בו ולא כיסהו עד אימת רמיא כוליה חיובא אשני וראשון פטור. אמר רבא בכדי שידע. שיבא גם ראשון אחרי כן ויראהו מגולה הואיל ששניהם יודעין שהוא מגולה רמיא חיובא אתרווייהו. ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו אע"פ שלא בא וראהו חייב בחלקו ולא רמיא כוליה חיובא אשני דהא לא גילהו דניחייביה משום פותח. לישנא אחרינא כדי שיודיעוהו אפילו בא וראהו פטור עד שיודיעוהו ויתרו בו. ולשון ראשון עיקר. ורבי יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים אבל לשני שבא ונשתמש בו לא יהבינ' ליה שיעורא כולי האי דהו"ל לאותובי שומרים עילויה. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש בכדי שידע פי' שיצא הקול שהבור מגולה דמסתמא שמע. ושמואל אמר עד שיודיעוהו דמשום שמיעה לא מיחייב דאינו סומך על השמועה עד שיודיעוהו. ור' יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים. וה"ה השני שנותנים לו שיעור זה אלא דלא בעינן שיודיעוהו שכבר ידע. ורב ושמואל סברי דמיד יש לו להעמיד שומרים לשם שלא יפול שום דבר לבור. פר"ח זצ"ל הילכתא כרבי יוחנן. מתני' כסהו כראוי ועבר עליו שור או חמור ונפל ומת בתוכו פטור. לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. כיון דכסהו כראוי היכי נפל אמר ר' יצחק בר אבא אמר רבה בר בר חנה שהתליע מתוכו.
<h2>דף נג.</h2>
מתני' נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור. אמר רב לפניו לפניו ממש לאחריו לאחריו ממש וזה וזה בבור. רב לטעמיה דאמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב. ושמואל לטעמיה דאמר שמואל להבלו וכ"ש לחבטו. אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור. מיתיבי בבור בין מלפניו ובין מלאחריו חייב. אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו משום דא"ל ממ"נ אי בהבלא מית הבלא דידך הוא אי בחבטא מית חבטא דידך הוא. ורבה אוקמא הא דקתני בבור לאחריו חייב במתהפך כגון דנפל על אפיה ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתו נהפך ונפל על (אפיה) גביה דאהני ביה הבלא שנכנס בו בתחיל' נפילתו והועילה בו להמית והיא המיתתו. ורב יוסף אוקמ' בנזקי בור בשור שהשור נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ונפל לבור והבאיש את מימיו (דרך נפילה) דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו חייב. תני רב חנינא לסיועיה לרב ונפל עד שיפול דרך נפילה מיכן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור. פר"ח זצ"ל דהני כולהו משנינ' אליבא דרב. ותני נמי רב חנינא לסיועיה [לרב] הילכתא כוותיה דרב בהא.
אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב אמאי נימא כורה גרם ליה וכורה פטור דגרמא בעלמא הוא שאין הכורה בעל הבור אלא שכיר וכגון שהיתה הבור כרויה ועומדת [קודם] לכן. דאי האי כרייה הוי כורה חייב. (ואין) [דאין] שליח לד"ע דאתא לקלקל (שכיר) רשות הרבים. אמר רב שימי בר אשי הא מני ר' נתן היא דאמר בעל הבור (נמי) היזקא עביד וכל היכא דליכא לאישתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא (ו)משתלם מבעל הבור. דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור בין ששור הניזק שוטה בין שהוא פקח דא"ל בעל הבור אי לאו תורך לא הוה נפיל והאי דחיפה מעשה בידים הוא ולא גרמא הוא. ר' נתן אומר בעל הבור משלם מחצה ובעל השור משלם מחצה שהרי בין שניהם המיתוהו ואפילו היכא שהשור פקח דליכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל דהא חבירו דחפו. והתניא בעל הבור משלם שלשה חלקים בעל השור רביע. לא קשיא הא בתם משלם רביע [נזק] הא במועד דמחייב נזק שלם משלם מחצה. ופר"ח זצ"ל הילכתא כר' נתן דאוקמינא מתני' כוותי' (ופריך) [ופריש] רבא דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דבעל הבור דמשלם מחצה היינו בשוטה או במהלך בלילה קאמר דאי פקח הוא וביום. הא תניא נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן וסומא ומהלך בלילה חייב פקח פטור. וכי תימא ה"מ כשנפל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב כדפרישי' א"כ כשנפל מעצמו נמי ליחייב דתחילתו בפשיעה שלא יפול ע"י אחרים שלא יפילוהו וסופו באונס שנפל מעצמו וחייב. אלא על כרחין שור פקח נזהר יפה ומתרחק כל כך מן הבור שאין שוורים אחרים יכולים להפילו בתוך הבור. אמר רבא בור כרוייה ובא אדם אחר והניח אבן על שפתה באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן. לרבנן בעל האבן חייב דהא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למפטריה דאבן היינו בור והיזק בידים הוא כדתניא בפ"ק [בפ"ג, כ"ח ע"ב] הא מה דומה לזה אבנו וסכינו ולר' נתן משלמין בין שניהם. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל מסתברא דהלכתא כר' נתן דקיימא מתני' כוותיה.
<h2>דף נג:</h2>
אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור ונמצאו שלשתן שותפין בנזק השור והבור והאדם. לענין נזקין כגון אם דחפו שם אדם והוזק משלמין בין כולן פחת דמיו דכולן חייבין בנזקי אדם. דהא דקיי"ל לגבי בור שור ולא אדם ה"מ לענין קטלא קיי"ל כגון אם נפל לתוכו עבד ומת אבל בנזקין חייב וכר' נתן היא דלא אזיל בתר דחיפה לחודה. לענין ארבעה דברים שהן לבד הנזק אדם שדחפו חייב אבל השור והבור פטורין דקיי"ל [לעיל כ"ו ע"א] איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. וכן לענין ולדות אדם דווקא חייב אנשים כת' ולא שוורים. לענין כופר [ושלשים] של עבד אם מת. שור חייב (בדינו מועד) [כדינו ובמועד]. אדם ובור פטורין אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה [לעיל ל"ה ע"א]. ובור דכתיב שור ולא אדם. לענין כלים ושור פסולי המוקדשין. אדם ושור חייבין ובור פטור שנ' [שמות כ"א] והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו.
<h2>דף נד.</h2>
מתני' נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים. מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה מחייב על נזקי כלים בבור. ופרכינן ולרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לר' יהודה כלים בני הבלא נינהו. אמרי בחדתי דמיפקעי בהבלא. פר"ח זצ"ל מדמקשי ומפריק' אליביה שמע מינה דהילכתא (בהאי) כוותיה בהאי.
<h2>דף נד:</h2>
מתני' נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב. בן או בת עבד או אמה פטור. אוקמה רבא למתניתי' שור שהוא חרש שור שהוא שוטה שור שהוא קטן דוקא. אבל שור שהוא פיקח פטור מ"ט דא"ל איבעי ליה (לך) לעיוני ומיזל. תניא כוותיה דרבא נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה חייב. פיקח פטור.
מתני' אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור. א"כ למה נאמר שור או חמור שדיבר הכתוב בהווה. ואמרי' בגמרא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ואפילו חיה ועוף [ב]משמע.
<h2>דף נה.</h2>
א"ר יהושע בן לוי הרואה טי"ת בחלום סימן יפה לו מ"ט הואיל ופתח בו הכתוב תחילה לטובה דמבראשית עד וירא אלהים את האור כי טוב לא כתב טוב. ואמר ר' יהושע בן לוי הרואה הספד בחלום מן השמים חסו עליו ופדאוהו וה"מ דכתיב בכתבא.
<h2>דף נה:</h2>
הכונס צאן לדיר ונעל בפני' כראוי ויצתה והזיקה פטור לא נעל בפני' כראוי ויצתה והזיקה חייב. ת"ר איזהו כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי. ואיזהו שאינו כראוי דלת שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה זהו שלא כראוי. ואוקי' בשן ורגל אפי' ר"מ [מודה] דסגי ליה בשמירה פחותה דהתורה מיעטה בשמירתן דאי עביד כעין ושלח ובער חייב. ואי לא לא. ירושלמי [פ"ו ה"א] היתה גדורה משלש רוחות ופרוצה מרוח אחת ויצתה מן הפרוצה מהו. ונשמיענה מן הדא נפל כותלו מן הזיעות או מחמת הרעמים אם עמד ובנאו כצורכו פטור ואם לאו חייב כלום צריכה לא כשנפלו שם שלשה כתלים בריאים ממנה.
תניא ארבעה דברים אמר ר' יהושע כל העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן, הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת הבהמה וברחה ואוקימ' בכותל רעוע אבל בכותל בריא בדיני אדם נמי מיחייב אכותל. והכופף קמתו של חבירו לצד הדליקה כדי שתבער בה האש ואוקימנ' כגון דמטיא ליה ברוח שאינה מצויה דאי ברוח מצויה בדיני אדם נמי מיחייב. והשוכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ואפי' בחד שמחייבו שבועה בדיני שמים מיחייב דאי הוה מסהיד ומחייב ליה שבועה דילמא לא הוה משתבע בשקרא ומשלם. ובירוש' [פ"ו ה"א] קתני הכי. בדיני אדם אינם חייבים לשלם ואין השמים מוחלין להם עד שישלמו. וכגון דלא איתבריר (לו) [לן] שהם עדי שקר. ואי נמי איתבריר ולית לחבריה ממה לשלם. אי נמי אזל למדינת הים ודוקא שוכר אבל אומר כסבור הוא שלא ישמע לו דלא מסתבר למימר דנקט שוכר לאשמועינן דאפילו שוכר פטור מדיני אדם שאין זה שום חידוש. ולקמן נמי לא עביד צריכותא אלא מדיני שמים. ואיכא נמי מילי אחרנייתא דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. המבעית את חבירו שתקע לו בפתאום עד שהבעיתו ולא עביד ביה מעשה בגופיה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
<h2>דף נו.</h2>
מתני' נפרצה הכותל בלילה או שפרצוה ליסטים ויצתה והזיקה פטור. ואוקימ' בכותל בריא ולא חתרה ויצאתה אלא נפרצה כי האי גוונא פטור דאמרינן אנוס הוא.
מתני' הניחה בחמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצאתה והזיקה פטור. הניחה בחמה מצער לה שמשא ולא סגי לה בנעילת דלת כראוי דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כדאמרי' לעיל. ואוקמא רבא למתני' לעיל ואפי' חתרה בכותל בריא דכולה פשיעותא היא מ"ט מידע ידע כיון דשביק לה בשמשא ואזל כל טצדקי דאית לה למיעבד עבדא ונפקא.
<h2>דף נו:</h2>
מתני' הוציאוה ליסטים הליסטין חייבין. פשיטא כיון דאפקוה איכא משיכה ושינוי רשות וקניא להו לכל מילי ולהתחייב בהיזקה. לא צריכא דקמו לה באפה שלא משכוה אלא עמדו בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה ואפ"ה חייבים בהיזקה. כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו לאכול חייב. מעמיד פשיטא דחייב הואיל ואוחזה בידו ומוליכה לקמה. לא צריכא דקמה לה באפה. א"ל אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן בההיא דהמעמיד ומשום הכי מיחייב וליסטין דמתני' נמי דהכישוה במקל ואשמעינן מתני' דהכשת מקל משיכה היא להיות קנויה להם להתחייב באונסיה ובהיזקה. וליכא למיפרך השתא פשיטא כדפרכינן ברישא דס"ד דהוציאוה באפסר ומשכוה משיכה גמורה. ודוקא שהוציאוה על מנת לגוזלה מחייבי (באונסיה) [בהיזקה] אבל הוציאוה על מנת לאבדה לא מחייבי (באונסיה) [בהיזקה] כדאמרינן בירושלמי [פ"ו ה"א] אמר ר' אושעיא כשהוציאוה לגוזלה אבל אם הוציאוה לאבדה הליסטין פטורין. פי' פטורין מהיזקה אבל חייבין באבידת גופה.
מתני' מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. אוקמינן תחתיו דשומר ושומר קמא מיפטר ליה. ואוקמה רבא כגון דמסרה רועה לברזיליה דהיינו תלמידו דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה. אבל רועה בעלמא לא דקיי"ל שומר שמסר לשומר חייב. פר"ח זצ"ל ברזילאי רועה תחת ידו. הרועה הגדול מקבל מבני אדם ויש לו אחרים תחת ידו שמוסר להם ויוצאין ומרעין אותן ביער וברזילא לרועה כמו ריש דוכנא למלמדי תינוקות ומילתא ברירה [היא] דכל מאן דמסר לרועה אדעתא דמסר הוא לברזיליה ולפיכך אין יכול לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר מאחר שמסר לברזיליה נפטר הרועה ודין בעל הבהמה עם ברזיליה עכ"ל.
<h2>דף נז:</h2>
מתני' נפלה לגינה באונס מגג (עלייה) [בעלה] הסמוכה לגינת חבירו או שהיתה רשות הרבי' גבוהה מן הגינה ונפלה והזיקה משלמת מה שנהנית לפי הנאתה ולא לפי היזקה. אוקמא רב למתני' לא מיבעי היכא דאכלה דמשלמת מה שנהנית אע"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית אבל נחבטה אפי' בההוא היזקא אנוסה היא אימ' האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל בהמת חבירו שלא תתחבט בקרקע ומצוה הוא דעבד ומידי לא לישקול קמ"ל דמשלמת מיהא מה שנהנית.
<h2>דף נח.</h2>
היכי נפל רב כהנא אמר שהוחלקה במימי רגליה מרשות הרבים לגינה דאונסא דלא סלקא אדעתיה הוא. אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא ומשלם מה שהזיקה דא"ל איבעי לך לעבורי חדא חדא. רבא אמר כגון שדחפוה חברותיה וכ"ש שהוחלקה במימי רגליה. פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הלכה כרב כהנא. והכי מוכח מס"פ השוכר את הפועלים במסכת ב"מ [צ"ג ע"א] דאמרי' התם ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריגא חדא מינייהו ונפלה לימא אתיא לקמיה דרבא פטריה. אמר מאי הוה ליה למיעבד הא נטר כדנטרי אינשי והיינו דרבא לטעמיה דפטר ליה הכא מלשלם מה שהזיקה. ואמ' התם לקמ' רב חסדא ורבה בר רב הונא לא ס"ל הא דרבא דא"ל להכי יהבי לך אגרא לנטורי נטירותא מעליא. בר אדא סכולאה הוה קא מעבר חיותא דגמלא דנרש דחפה חדא לחברתה שדתא במיא אתא לקמיה דרב פפא חייביה א"ל מאי הוה לי(ה) למיעבד א"ל איבעי לך לעבורי חדא [חדא]. א"ל ידעת בבר אחתך דמצי למיעבר חדא חדא אמר ליה כבר צווחו קמאי קמך וליכא דאשגח בהו. הא למדת דהילכתא כרב כהנא דהא רב פפא עבד עובדא כוותיה.
ואמר רב כהנא לא שנו דמה שנהנית הוא דמשלמת ולא מה שהזיקה אלא שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוס הוא בנפילתה אנוס הוא באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה אבל (היכא) [הלכה] מערוגה לערוגה ואכלה משלמת מה שהזיקה. ור' יוחנן אמר אפי' מערוגה לערוגה ואפי' כל היום כולו. עד שתצא ותחזור לדעת. ופר"ח זצ"ל קיימא לן כר' יוחנן. ואמר רב פפא לא תימא עד שתצא לדעת שידעו בעלים שיצתה ותחזור לדעת שלא נעל בפניה כראוי אלא כיון שיצאת לדעת שידעו הבעלים ביציאתה אע"פ שחזרה שלא לדעת. דהשתא לא סגי ליה בשמירה פחותה חייב מאי טעמא כיון דילפה לה להתם כל אימת דמשתמטא להתם רהטא. הילכך הו"ל למנטר ומדלא נטר חייב. פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הלכה כרב פפא. ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל והוא שאינה יכולה לירד מן הגג לגינה דאי יכולה לירד מן הגג לגינה אפי' נפלה משלמת מה שהזיקה דתחילתו בפשיעה הוא לענין ירידה וסופו באונס לענין נפילה. וסיפא דקתני ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה אורחא דמילתא נקט ירדה וה"ה נפלה כיון שיכולה לירד. ירושלמי [פ"ו ה"ב] רב הונא אמר כשנחבטה על גבי עשבים אבל עמדה ורעתה משלם מה שהזיקה. פי' שאם אכלה משלמת כל מה שאכלה ואפי' באותה ערוגה. ופליגא אגמרא דידן.
מתני' ירדה כדרכה לגינה והזיקה משלם מה שהזיקה. בעי ר' ירמיה ירדה כדרכה וטנפה פירות במי לידה והזיקה מהו אליבא דמאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא תיבעי לך דהכא נמי חייב כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור. ולא איפשטא בעיא דר' ירמיה. מיהו אנן קיי"ל דחייב דהואיל דהכא דהאונס מחמת הפשיעה בא קיי"ל כל כי האי גוונא חייב כדפריש' בפ' המפקיד. ירושלמי [פ"ו ה"ב] אמר ר' יוסי אותה השדה פטורה ושדה אחרת חייבת. ור' יוחנן ורשב"ל תרויהון אמרין אפי' רעתה כל השדה פטורה לעולם אינה חייבת עד שתצא מתוכה לרשות הרבים ותכנס מרשות הרבים לתוך שדה אחרת. אלא נפלה לגינה וירדה לתוך גינה אחרת מהו. על דעתיה דר' יוסי בר חנינא דאמר אותה שדה פטורה ושדה אחרת חייבת הכא חייבת. על דעתיה דר' יוחנן ורשב"ל דאינון אמרי אפי' רעתה כל השדה פטורה לעולם אינה חייבת עד שתצא מתוכה לרשות הרבים ותכנס מרשות הרבים לתוך שדה אחרת. אלא נפלה למקום שראויה לירד ירדה למקום שראויה ליפול אמר ר' יוסי בר יסא וחונטא היא מתניתין אלא נפלה למקום שראוי' ליפול נפלה למקום שראויה לירד דא צריכה לדא ודא צריכה לדא. דא צריכה לדא שמשלמת מה שנהנית. ודא צריכה לדא שמשלם מה שהזיקה.
<h2>דף נח:</h2>
מתני' כיצד משלם מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורין משלם פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים [סאתים]. והיכי שיימינן אגב שדה היכא דעדיין לא נגמרו אמר רבי יוסי בר חנינא סאה בששים סאין כלומר בית סאה דקתני מתניתין דבשביל ערוגה אחת שמין בית סאה לאו בית סאה באפי נפשה שיימינן דמכחישינ' ליה למזיק. לפי שבית סאה נמכר ביוקר לפי שמועט הוא ואינו מצוי לימכר ועני שאין ידו משגת לדמי קרקע גדולה קונה אותו ביוקר ביותר מדמיו וקרחת ערוגה של קב או קביים (חשובה) [חשיב] לו לפי דמיו אלא שמין ששים סאין ורואים כמה דמים מגיעים לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחתו דמיו בשביל ערוגה זו. וא"ת למה הוזכר בית סאה שאם היו שמין מתחילה הערוגה בששים סאין כמה היו יפין וכמה הן יפין לא היה משלם כלום שאין קרחת ערוגה קטנה ניכרת בששים סאים אבל בבית סאה ניכרת. חזקיה אמר קלח בששים קלחים מה שאכלה תשלם בששים שיעורין כמותו. ר' ינאי אומר תרקב בששים תרקביים כלומר שלשים סאין שמין ולא ששים דא"כ מפסדת ליה לניזק שאין קונין מצויין לששים סאין לפי שמרובין הם לאדם בינוני ומועטין הן לאדם עשיר. ופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הלכה כחזקיה דאמר אכלה קלח אחד שמין אותו בששים קלחים וכן כל דבר שהיא אוכלת שמין אותו בששים כמותו בין מעט בין הרבה. דת"ר אין שמין קב מפני שמשביחו ולא בית כור מפני שפוגמו. ואמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב הונא בריה דרב איקא הכי קתני אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק אלא בששים והיינו כחזקיה. וכן פסק רבינו חננאל גאון זצ"ל דההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל בששים. והואיל ועבד רב נחמן כוותיה ש"מ דהילכתא כוותיה. ואמרי' לקמן רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא (בששים) כוותיה דרב נחמן בששים. ואיכא דאמרי לה הכי שמו דיקלא אגב קטינא דארעא בששים.
<h2>דף נט.</h2>
והלכתא כוותיה דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע בדיקלא ארמאה שהוא קל וכחוש ששמין אותו אגב שדה שיש ששים דקלים כמה שוה וכשנקצץ אחד מהן ונשארו חמשים ותשעה דקלי' כמה שוה ומה שיש ביניהם משלם המזיק. והלכתא כוותיה דריש גלותא בדיקלא פרסאה דאמרי' לעיל ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דריש גלותא א"ל הנהו לדידי חזו לי תלתא תלתא בקינא הוו קיימי והוו שוו מאה זוזי זיל הב ליה תלתין ותלת ותולתא. ודוקא דיקלא פרסאה דהוא חשוב מאד עבדינן כוותיה ונישום בפני עצמו אבל ההוא קשבא דדן ריש גלותא דיקלא ארמאה הוה ולפיכך דנייה רב נחמן בששים. והאי מאן דקץ כופרא דחבריה דהיינו בוסר דכופרא שייך בתמרים ובוסר בענבים אם קץ שיימינן ליה בששים עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיו נותן עיניו קצת בשבח שלאחר זמן. הילכך שיימינן בששים עם הקרקע כר' אלעזר זעירי וכדשמואל וכן פסק ר"ח זצ"ל.
<h2>דף נט:</h2>
מתני' ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורין שכבר בישלו כל צורכן משלמת כל ההיזק ומשלם פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים והיכא שיימינן אגב שדה היכא דעדיין לא נגמרו. אמר רב הונא בר חייא אמר ר' חייא בר אבא דן רב כר"מ ופסק הילכתא כר"ש. דן רב כר"מ דתניא כתב לראשון ולא חתמה לו שדה המיוחדת לכתובתה לשני וחתמה לו איבדה כתובתה דברי ר"מ דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דא"כ הוה לה למיעבד מראשון אלא ודאי גמרה ואקני' ליה ר' יהודה אומר יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אתם מה לכם עלי. ופסק הלכה כר"ש דתנן ר"ש אומר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים. ופסק הילכתא ולימד לתלמידים שהלכה כר"ש הלכה פסוקה לדורות. ירושלמי [פ"ו ה"ב] אמר ר' יודה בזמן שאכלה ייחורי תאנים וקירטמה לולבי גפנים אבל אם אכלה בוסר או פגים שמין לו פירות גמורין. אמר ר' יודן בשם ר' עקיבא אכלה פירות [גמורין] שמין לו פירות [גמורין] (עקיב') נטיעו' שמין לו בית סאה ר' שמעון בן יהודה אומר תבואה שלא הביאה שליש נידונית כנטיעות משמע אם הביאה שליש שמין אותה בפני עצמה אע"פ שעדיין לא בישלה כל צרכה. מעשה בראובן שקנה קרקע מישראל משומד והחזיק בה שלש שנים וערער עליו שמעון לאמר כי המשומד אנס ממנו הקרקע. וטען שמעון ואמר כי אז מחה בבית הכנסת כי ידע שסופו למכור לישראל וגזרו החרם להעיד ויש אומרים שאז מיחה אבל לא מצא עדות שמיחה בסוף כל שלש ושלש וגם זה ראובן הלוקח מן המשומד החזיק בלא מחאה. ובאו לדין לפני מו"ר רבינו אליעזר בן רבינו יואל זצ"ל ודן דהויא חזקה מעליא. אע"ג דבחזקת הבתים [ב"ב ל"ה ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת הגוי אין לו חזקה אלא בשטר. ופי' רבינו שמואל זצ"ל משום דסתם גוי אנס הוי והישראל ירא למחות [בו] הילכך אפי' אם החזיק בה הישראל שקנה וגם הגוי שקנה ישראל ממנו אינה חזקה. הילכך הכא נמי האי ראובן הבא מחמת ישראל משומד חזקתו אינה חזקה ה"מ אם לא מיחה כלל. אבל הכא דמיחה תחילה גלי דעתיה דלא היה ירא למחות ומעתה הי' לו למחות בסוף כל שלש דהא קיי"ל כר"מ דהא דן רב כר"מ. ובפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א] אוקמ' רב אשי לסתמא דקתני לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל כר' מאיר ושני ליה בין לוקח אחד לשני לקוחות. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל התם (בשינוייא) [כשינוייא] דרב אשי.
מתני' המגדיש לתוך שדה חבירו שלא ברשו' ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור אם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב אם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. לימא תנן סתמא דלא כר' דאי ר' האמר בכולן אינו חייב עליו עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור. אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן שמנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד זה גדישו וזה גדישו וממנין שומר דכיון דא"ל עול וגדיש עול ואינטר לך א"ל. לכאורה פליגי אירושלמי דפ' שור שנגח את הפרה [ה"ד] דאמר ר' ירמיה הכל מודים בשדה שהוא אומר הכניסהו ושומריהו את. מה פליגין בחצר רבי אומר חצר כשדה ורבנן אמ' חצר כבית משמע דבשדה לכולי עלמא בסתמא לא מיחייב ובבית סתמא לכ"ע מיחייב ובחצר דוקא פליגי והכא בשדה עסקינן וקאמ' דלא כרבי משמע אבל לרבנן אתי שפיר דמיחייב. ונראה בעיני דה"ק נימא דלא כר' ומחלוקתו והא דנקט דלא כר' משום דר' מיקל טפי ופטר בחצר ואע"ג דהו"ל למימר מני מתניתין לא רבי ולא רבנן אפילו הכי אית לן לפרש הכי ולהשוות הירושלמי עם גמרא דידן. ושנינן בדנטר בי דרי דהואיל והוא שומר הוה ליה כמו בית דכ"ע מיחייב בסתמא. והכי אמרי' בירוש' [שם] אמר ר' יצחק גדישין בשדה ככלים בבית כלומ' מה כלים בבית לכ"ע בסתמא מיחייב אף גדישין שבשדה לכ"ע בסתמ' מיחייב. א"ר יוסי בר מן תפתר כהדא דאית ליה סוסגר. ונראה בעיני דהיינו נטר בי דרי וכדאוקמ' רב פפא.
מתני' השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אמר רשב"ל משמי' דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה. אבל מסר לו שלהבת חייב. מ"ט מעשה דידיה גרמו ליה. ור' יוחנן אמר אפי' מסר לו שלהבת נמי פטור מ"ט צבתא דחרש קא גרים ולא מיחייב עד דמסר לו גווזא דהיינו קוצים וסילוותא דהיינו עצים דקים ושרגא דההוא ודאי מעשה דידיה קא גרמו ליה. ונראה דלא מיחייב עד דמסר ליה כל שלשתן גווזא וסילתא ושרגא. אבל פר"ח זצ"ל עד דמסר ליה גווזא או סילתא או שרגא. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ומסתברא דהילכתא כר"ש ב"ל משמיה דחזקיה דחזקיה רבו של ר' יוחנן הוא. ואיכא מ"ד כיון דלא אשכחן לחזקיה דפליג בהדי ר' יוחנן להדיא הילכתא כר' יוחנן. וכן פר"ח זצ"ל דכיון דבהדיא לא אשכחן פלוגתייהו לא דחינן לר' יוחנן. מיהו אשכחית בירושלמי [פ"ו ה"ד] פלוגתייהו להדיא. והכי איתא התם אמר חזקיה כשמסר לו גחלת אבל אם מסר לו שלהבת חייב אמר ר' יוחנן היא גחלת היא שלהבת.
מתני' השולח את הבערה ביד פיקח הפיקח חייב. אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים המביא את העצים חייב דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי. אחד מביא את העצים ואחד מביא את האור המביא את האור חייב. בא אחד וליבה המלבה חייב. ליבתו הרוח הרי כולן פטורין. ירושלמי [פ"ו ה"ד] תמן אמרין ברוח של אנסין היא מתניתין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו (פטור) חייב. ר' יוחנן ורשב"ל תרווייהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו פטור שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא.
<h2>דף ס.</h2>
ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור. פירש רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל כשאין ברוח כדי ללבות לבדה מיירי דאי יש בה כדי ללבות אפי' יש בליבויו של המלבה כדי ללבות למה יתחייב מאי עביד כיון דבלאו איהו נמי נתלבה והזיק אלא ודאי לפי שאין ברוח כדי ללבות מתחייב המלבה כשיש בליבויו כדי ללבות דאיהו עשה הכל דהוה ליה זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע ואין בו ממש בפ' המצניע [שבת צ"ג ע"א]. ואם אין בליביו כדי ללבות וגם לא ברוח לבדה כדאוקמ' לה פטור. וכגון שאם לא נתלבת מחמת הרוח לא היתה יכולה להזיק דלא מיחייב עושה אש אלא א"כ עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע רוח או סיוע דבר אחר כיוצא. (כרוח) [בכדי] שתלך האש (והזיק) [ותזיק] ע"י רוח מצויה אחר גמר מעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה המבעיר כל כך שיכולה משם ואילך לצאת מעצמה ולכך פטור כאן כשמסייעתו הרוח בליביו שלא עשה בפני עצמו כדי שתוכל לילך ולהזיק מעצמה כי בלא ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי היינו גמר עשיה שעשה אז (אינה) [היתה] יכולה לצאת מעצמה זה לא עשה המלבה מעצמו. ופרכינן אמאי פטור וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ועושה הליבוי ע"י רוח מצויה כאילו עשאו בפני עצמו כמו לענין שבת [דחשיב] כעושה מלאכה בפ"ע כשזורה ורוח מסייעתו. ומשני רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשגורם לזריית הרוח המסייעתו קרינן ביה שעושה מלאכת מחשבת ולכך חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה ידים בפ"ע לא מיקרי ואינו קרוי המבעיר אלא גורם הבער והתורה לא חייבה אלא המבעיר ולא גורם הבער ע"י רוח מצויה המסייעתו ולהכי הך [גרמא] חשיבא לענין נזקין (ראש) [דאש] ככל שאר גרמות דאמרי' גרמא בנזקין פטור. וההיא דפ' לא יחפור [ב"ב כ"ו ע"א] דבי מריון בריה דרבי אבין מפצי כיתנא הוה קא אזלא דקתא ומזקא לאינשי אתו לקמיה דרבינא אמר כי קאמ' ר' יוסי בגירי דידיה ה"מ היכא דאזלא מכחו אבל הכא זיקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דאמימר אמר היינו זורה ורוח מסייעתו. ההיא לא פליגא אשינויא דרב אשי דהכא לא מדמי ליה מר בר רב אשי לזורה אלא למחשביה גירי דידיה לענין (תשלומין) דחב הרחקה אבל לא לחיוב תשלומין דהוי דומיא דהרחקת סולם מן השובך דחשבינן ליה התם גירי דידיה לענין הרחקה אע"ג דלא הוי אלא כמו גרמא בנזקין כדקאמרי' התם [כ"ב ע"ב] זאת אומרת גרמא בנזקין אסור פי' אעפ"י שפטור אסור וחייב להרחיק. מתני' השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנא' [שמות כ"ב] כי תצא אש ומצאה קוצים וגומר.
<h2>דף ס:</h2>
וכת' [ש"ב כ"ג] ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' וכתיב ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים. מאי קמיבעיא ליה. אמר רבא אמר רב נחמן טמון באש קמיבעיא ליה אי כר' יהודה דמחייב ואי כרבנן דפטרי ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. רב אמר גדישין (דשעורין) [דישראל] הוו קא מנטרי בהו פלשתים וקמיבעיא ליה מהו למיקלינהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה אסור לאדם להציל עצמו בממון של חבירו אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן ואיתימא רב בר מרי אמר גדישין דשעורים דישראל הוו וגדישים דעדשים דפלשתים הוו וקמיבעיא ליה מהו לאיחלופי גדישים דשעורין דישראל לפני בהמתו על מנת לשלם מגדישים דפלשתים. שלחו ליה [יחזקאל ל"ג] חבול ישיב רשע גזלה ישלם אע"פ שישלם רשע הוא. אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.
<h2>דף סא.</h2>
בשלמא למ"ד הני תרתי היינו דכתיב ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קמיבעיא לי' מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם. משום דלא אמרינהו משמיה הגבורים אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרין הלכה משמו. שמעינן מהכא שאין לאדם להסתכן עצמו על דברי תורה ואם סיכן עצמו וניצול אין אומרין הלכה משמו. ירוש' בפ' מצות חליצה [יבמות פי"ב ה"ה] גבי חליצה בינו לבינה ר' יוחנן הסנדלר עבד גרמיה מוכר מחטין (עבד) [עבר] קומי דר' עקיבא היה מכריז ואמר מאן בעי מחטין מאן בעי צינורין חליצה בינו לבינה מהו אוריק ר"ע רישא [מן] כוותה ואמר אית לך כושין ואית לך (בשר) [כשר] והרי התמסר עצמו על דברי תורה ותנינן לה משמיה דתנן [שם ק"ד ע"ב] ר' יוחנן הסנדלר מכשיר.
מתני' עברה הבערה גדר שהוא גבוה ארבע אמות או דרך רשות הרבים דהיינו שש עשרה אמה פטור. והתניא עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות חייב. אמר רב פפא תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה שש אמות פטור חמש אמות פטור עד ארבע אמות פטור. ותנא ברא קחשיב מלמטה למעלה שתי אמות חייב שלש אמות חייב עד ארבע אמות חייב. לתנא דידן עד ועד בכלל ולתנא ברא עד ולא עד בכלל. אמר רבא ארבע אמות שאמרו אפי' בשדה קוצים אפי' היתה שדה שקפצה שם האור מעל הגדר מלאה קוצים שנוחה האש לבער בה פטור. אמר רב פפא משפת קוצים ולמעלה פי' משפת קוצים ולמעלה בעינן גדר ארבע אמות כך פר"ח זצ"ל. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שאין הגדר גבוה מן השלהבת שאם היה יותר גבוה מאי קא מפליג בין קולחת לנכפפת מה לי זו מה לי זו כיון שהגדר גבוה מהשלהבת עצמה. אף על פי שיש לפרש בנכפפת נקטפת כדמשמע בירושלמי [פ"ו ה"ה] שהרוח קוטפת ומולכת למרחוק אפי' תהא נקטפת פעמים כיון שהגדר גבוה למעלה ממנה מה יכולה להזיק אלא ודאי כשאין הגדר גבוה משלהבת מיירי. מיהו כשאין עצי הדליקה גבוהין מן הגדר דאי גבוהין מה מועיל שהגדר גבוה מן הקרקע הרי הוא כאלו המדורה על הגדר אלא בעצי הדליקה שוין לגדר איירי או נמוכים מעט מן הגדר. ותו יש לפרש דגבוה ארבע אמות דקאמר אעצי דליקה שהגדר גבוה מעצי הדליקה ארבע אמות ורב פפא בא להוסיף שמשפת קוצים ולמעלה נמי בעינן ארבע [אמות]. אבל פשיטא דמתני' אעצי הדליקה קאמר ולשון עברה לא שייך אם לא היה הגדר גבוה מעצי הדליקה.
אמר רב לא שנו דפטור אלא בקולחת אבל בנכפפת אפי' מאה מיל חייב. ושמואל אמר מתניתין בנכפפת אבל בקולחת אפילו פחות מארבע אמות פטור. פירש"י זצ"ל בקולחת שקילוחה מתמר ועולה למעלה אבל בנכפפת שהרוח מטה אותה וכופה לצדדיה ומפסיק השלהבת ודולגת. לישנא אחרינא אש נמוכה והולכת ונסרכת בעשבים ובקסמים שעל גבי הקרקע. הילכך אפי' עברה דרך רשות הרבים רחבה מאה אמה חייב. תניא כוותיה דרב במה דברים אמורים בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצויין לה אפילו עד מאה מיל חייב. עברה נהר או שלולית שהן רחבין שמונה אמות פטור. ופי' רש"י זצ"ל בד"א אם עברה דרך הרבים דפטור. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש דאגדר קאי פלוגתא דרב ושמואל וגרסינן אבל בנכפפת אפי' עד מאה חייב ולא גרסינן מאה מיל דלא שייך מיל בגובה ולפי הספרים דגרסי מיל צריך לומר דקאי אדרך הרבים. ואינו. דהא בסמוך מייתי משנה דרך הרבים וקאמ' עלה מאן תנא משמע דעד השתא לא איירי בה. ואע"ג דבברייתא דתניא כוותיה גרסינן מאה מיל דברוחב איירי ולא בגובה כדקתני ועצים מצויין לה מ"מ שפיר קאמר תניא כוותיה דברייתא מוקמא מתניתין בקולחת. דרך הרבים מאן תנא דאמר פטור אמר רבא ר' אליעזר היא דתנן במתני' ר' אליעזר אומר שש עשרה אמה כדרך רשות הרבים. פר"ח זצ"ל יש מי שאומר שיש בה ח' אמות כר' אליעזר דאמר אם יש לו י"ו אמה כדרך הרבים שידליק האש באמצעו פטור הנה יבוא לו ח' אמות מזה הצד וח' אמות מזה הצד כשיעור ברייתא. ויש אומרים מאן תנא דתני אם יפסיק דרך הרבים פטור. ואמר רבא ר' אליעזר היא דתני שש עשרה אמה כדרך הרבי'. נהר. אמר רב נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדלאי מ"ד נהר ממש אע"ג דלית ביה מיא הואיל ורחב היה כדרך הרבים. מ"ד אריתא דדלאי אי אית ביה מיא אין ואי לא לא.
<h2>דף סא:</h2>
מתני' המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה ר' אלעזר בן עזריה אומר רואים אותה כאילו היא באמצע בית כור ואם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור. ופרש"י זצ"ל ובקולחת שדילגה וכדאוקמינא אבל בנכפפת ובוערת והולכת כל שעה אפי' עד מאה מיל חייב. ר' אליעזר אומר י"ו אמה כדרך רשות הרבים רבי עקיב' אומר חמשים אמה. רבי שמעון אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה. ס"ד ה"ק שלם ישלם כל מה שהדליק בין רחוק בין קרוב. ופרכינן דלית ליה לר' שמעון שיעורא והתנן לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא א"כ יש על גביו גובה ארבע אמות פירש"י זצ"ל בני העיר מעכבין עליו שלא תבער אש בתיקרה היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק. ר' שמעון אומר לא נאמרו שיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכל לפי גובהה של דליקה. פר"ח זצ"ל למעלה מגובה של דליקה צריך ד' אמות והיינו כלשון שני דפרישית לעיל. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל כתב הכל לפי גובהה של דליקה קאמר שאם תעבור יותר מן הראוי לגובהה פטור ואם לא עברה אלא לגובהה והזיקה חייב. והנה אית ליה לר' שמעון שיעורא ליפטר ולא תיקשי דידיה אדידיה. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ש וכן אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"ש. האי פיסוקא דשמואל אמתניתין קאי ולא אמתני' דפ' לא יחפור דהא לא איקבעה מילתיה דשמואל בפרק לא יחפור. ורבינו חננאל ז"ל כתב בשמעתין ובפ' הבית והעליה [ב"מ קי"ח ע"ב] נראין הדברי' כי הא דר"ש שיטה היא משום דאמ' התם אמר רבא רשב"ג ור' יהודה ור' שמעון כולהו ס"ל כל שנתנו לו חכמים רשות אם הזיק פטור מלשלם. ר"ש דתנן ר"ש אומר לא אמרו כל השיעורין הללו אלא אם הזיק פטור מלשלם. ופירש ר"ח התם וקיי"ל דהני כולהו שיטה אינון ולית הילכתא כחד מנייהו אלא משלם מה שהזיק (בסתם) [כסתם] מתני'. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל התם לדבריהם לית הילכתא כר"ש דמתני' אתמהא הא רבנן נמי פטרי כל חד וחד כשיעוריה. ואפשר שפיר דהילכתא כר"ש דאפילו אם ת"ל שיטה היא אפשר דהוי הילכתא כשיטה כדפיר' בקידושין. וה"נ מסתברא דהא רבא אוקמה לר"ש בשיטה בפ' הבית והעליה ואיהו גופיה פסיק הכא כר"ש. ותו דלא אוקמ' בשיטה אלא לענין תנור וכירים אבל לא לענין המדליק דלאו חד טעמא הוא כדפריך ושני רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וז"ל ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומ"ש הכא דפטור. לא תיקשי לך הכא דלפי צורך שעה קא מדליק וקא מרחיק ליה בשיעור' וקא עברה הדליקה יותר משיעורא אנוס הוא דמאי הוה ליה למיעבד. הילכך מכה בידי שמים הוא לפיכך פטור דלא יכול להדורה. אבל התם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחבריה מסלק היזקיה. וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן דפליגי עליה דר"ש בתנור דקא יהיב שיעורא לפטור הכא אינהו גופייהו יהבי שיעורא לפטור.
מתני' המדליק את הגדיש והיו בו כלים ר' יהודה אומר ישלם מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטים או של שעורין. היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכו שדרך בני אדם להעמיד בבתים. (אמר ר') אוקמא רבא למתני' דבתרתי פליגי. פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו (כר"י) [דר' יהודה] מחייב אטמון ופליגי נמי במדליק בתוך של חבירו דר"י סבר משלם כל מה שהיה בתוכו ואפי' ארנקי. ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין דהיינו קרשים נקובים ובהן יתידות ודשין בהן את התבואה וכלי הבקר הוא דמשתלם. כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. לקמן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל כרבנן. ת"ר המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו ר' יהודה אומר משלם כל מה שהיה בתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטים או גדיש של שעורין ורואין כאילו מקום כלים מלא תבואה. במד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו. אבל במדליק בתוך של חבירו [ד"ה] משלם כל מה שבתוכו. רבא מתרץ לטעמיה בכלים שדרכן להטמין בגדיש. ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש והגדיש והטמין שאינו משלם אלא דמי גדיש בלבד אם הבעיר בעל השדה דא"ל דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש. להגדיש חטים והגדיש שעורין. שעורין והגדיש חטים. חטים וחיפן בשעורין. שעורין וחיפן חטים שאינו משלם אלא דמי שעורין בלבד אע"פ שנתן [לו] רשות לחטים אינו משלם אלא שעורין דא"ל אני לא ראיתי אלא שעורין לפיכך לא נזהרתי בהם כל כך. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל במדליק בתוך שלו איירי. דאי במדליק בתוך של חבירו שעורין והגדיש חטים למה לא ישלם חטים כיון דחזי להו ובסמוך מדמו להו לנותן דינר לאשה ופשעה בו משמע דהיינו מדליק בתוך שלו ואכלה בתוך של חבירו.
<h2>דף סב.</h2>
אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא והלכה והזיקתו משלמת של זהב משום דא"ל מאי הוה לך גביה דאזיקתיה בידים ששרפתו או שהשלכתו לנהר. ולא דמיא למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורין והגדיש חטים דאמרן לעיל דאינו משלם אלא דמי שעורין. דמבעיר לאו מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב [שמות כ"ב] כי תצא אש מעצמה. פשעה בו שלא שמרתו כדרך השומרי' ואבד משלמת של כסף משום דאמרה ליה נטירותא דכספא קבילית עלי נטירותא דדהבא לא קבילית עלי.
אמר רבא מילתא שמיע לר' יהודה ולא ידענא מאי היא. אמר שמואל ולא ידע אבא מילתא דשמיע ליה לר' יהודה דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו כי היכי דתקון רבנן לנגזל לישבע כמה גזלו ויטול במסכת שבועות [מ"ד ע"ב] ואלו נשבעים ונוטלין השכיר והנגזל. כך תקנו באש שישבע ויטול מה שהטמין ויטול. בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא. אליבא דמאן דאמר לא דיינינן דינא דגרמי לא תיבעי לך דהא לא דיינינן דינא דגרמי במסורות. אלא למ"ד דיינינן עשו תקנת נגזל במסור דמשתבע ושקיל או לא. לא ידעינ' מאי תיקו. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל כגון שיש עדים שמסר אותו ואיבד ממונו אבל אינם יודעים כמה איבד לו מי עשו תקנת נגזל במסור ומשתבע ושקיל או לא תיקו. וכל תיקו דממונא לקולא עכ"ל. ובפר"ח זצ"ל כתב וקיי"ל כל תיקו דממונא לקולא ולא מישתבע ולא שקיל מידי. וראינו שפסק הגאון בספר שבועות כי נשבע כמה נענש ונוטל מן המוסר חצי מה שענשו דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין. ותיקו דממונא (ספיקא) ספק הוא ובהדיא אמרינן דמוסר הוא מכ"ד אבות נזיקין הוא ולא קנסא הוא אלא ממונא הוא והוא מפורש בתחילת המסכתא [לעיל ה' ע"א] ולא עוד אלא דחזינא דסוגיא דשמעתין במסקנ' עשו תקנת נגזל במפסיד ממון בידים ונשבע ושקיל עכ"ל. מיהו אינו נראה לרבינו יצחק כלל לחייב משום תיקו. ור"ת זצ"ל מפרש דהך בעיא היא כשהמוסר מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל בשבועות שהגזלן דומה שמכחישו אבל אם המוסר בעצמו אינו יודע כמה. ישבע הנמסר כמה הפסיד ויטול. ונראה לרבי' יצחק זצ"ל דהך בעיא אפילו אין המוסר יודע דומיא דתקנת נגזל באשו שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק הוא דמיבעיא ליה במסור אי עשו תקנת נגזל במסור אי לא.
בספר החפץ כתוב מצינו בתשובות שאילות של רב נטרונאי גאון שיהודי שמגרים ל... ומאניס את חבירו ומפסידו ומענישו ממון ואין עדות באותו העונש מה יעשה. והשיב ואמר כך הדין שהמוסר והמגרים לא מצו לאשתבועי ואפקועי דהיכא (ד)אמרי' כל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין היכא דקים להו עלה דמלתא אבל הכא כיון דאמ' דסתם... אנס הוא וממון דישראל כיון דנפל ביד... אין להם חנינה לפיכך נשבע (הנגדם) [הנגרם] והנמסר ושקיל כל העונש מיד המוסר. והיכא ששני ישראל דרים בישוב ואין להם עדים ואתא חד וקא צווח על חבריה דמסריה לגויים או לשלטון והוא אומר להד"מ זה היה מעשה והורה רבי אליעזר ממיץ זצ"ל בשם רבינו יעקב זצ"ל שיש לו לישבע לפני השלטון שלא דבר לשלטון על שכנגדו שום דבר רע המביאו לידי הפסד. וזו תשובת רבינו יצחק בר' אברהם זצ"ל שהשיב להחבר ר' יוסף בן הח' ר' שלמה. ואשר שאלת על ראובן שתובעו את שמעון מאה דינר שמסר אותו למלכות. השיב שמעון אין לך בידי. מעולם לא דברתי כנגדך למלכות. וחייבוהו ב"ד שבועת היסת בתקנת דרב נחמן וראייתם ממה שפירש בקונטרס בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] בההיא דשלח רב(ב)א לרב יוסף עבדי גנבת והלה אומר לא גנבתי. מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול. נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו. דמאי דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דלא מיבעיא בשאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והפכה לשכנגדו דלא מצי למיהדר ולמימר אשבע אני ואפטר אלא אפי' עבדים דלא שייכא בהו שבועה כלל אפ"ה כיון שהשביעו לא מצי למיהדר. והוקשית על פירוש זה למימר דאין כאן שבועה על הנתבע כיון שזה טוען גנבת ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דכי ההיא דכל הנשבעין [שבועות מ"ו ע"ב] דזה אומר גנובים וזה אומר שאולים ואיני יודע מאי קשיא לך דשבועת היסת מנין לך להפקיע מטעם זה דנהי דאין נאמן לומר גנובים להוציאו בולא כלום כמו בטענת שאולים. מ"מ שבועת היסת מיהא איכא מטעם דחזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו. ואפי' היה כדבריך דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ושבועת היסת נמי ליכא מכל מקום לאו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. ואם ממעשה איניש לא חשיד. מדיבורא מיהא אפשר דחשיד. ואפי' ממעשה נמי אין לדמות כל עניני איסורין אהדדי ואין לך אלא מה שאתה מוצא גניבה ולא שאר הפסד דמה לי מוסר ומה לי גוזל. ולשונך שכתבת שאין לשום אדם להחזיק חבירו בעבירות אם לא הוחזק באותה עבירה בעדים. לא הבנתי דאם בכל העבירות אתה בא לומר כן לא שנא גנובין לא שנא גזולין אם כן גם כשיאמר שאולין לא יהא נאמן דהא מחזיקו בגזלן כמו שאומר לקוחין אם לא תחלק בין בא לידו בתורת שאלה לבא בידו בתורת גזל. מיהו אין נראה לי לחלק בכל זה אלא בכל דבר יש שבועת היסת ואפי' בקרקעות כמו שפי' רב האי גאון זצ"ל מדרבנן כמו שפי' במקום אחר בתוך ב"ב בחזקת הבתים. ולכאורה סתם אורה ע"י גזל ולא חלק הגאון דבר. ואתה זך ונבר שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כחשקי יצחק בר אברהם זצ"ל תנצב"ה. בספר החפץ. רב פלטוי ראש ישיבה אמר מסור פסול לעדות לא מיבעיא מסור גמור ומפורסם אלא אפי' איניש דסני לחבריה וא"ל בפני רבים אזילנא ומסרנא לך מן דיבוריה רשע הוא וכי אמרו רבנן לא נחשדו ישראל על כך ה"מ דסני ליה ושתיק מישתק אבל הכא דקא פעי בפרהסי' מדיבורא קא מזיק ופסול לעדות. והכי איפסיקית בתרתי מתיבתא דינא דמסור.
ההוא גברא דבטש בה בכוספתא דחבריה שדייה בנהרא. פי' כוספתא ארגז שמניחין בו כספים. הוה קא טעין ואמר הכי והכי הוה לי בגוה יתיב רב אשי וקא מעיין בה כי האי גוונא מאי. א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לאו היינו מתניתין דתנן מודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שהיה בתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים. א"ל אי דקא טעין מידי דאורחיה הכי נמי לא קמיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דקא טעין מרגניתא מי מנחי אינשי מרגנית' בכוספתא אי לא. לא ידעינ' תיקו. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אפילו יש עדים שהיה בו מרגניתא מיבעיא ליה דשמא לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה להאי ולא אמר מאי הוה לך גביה דאזיקתיה כיון דלא רגילי אינשי לאנוחי כלל. ולא דמי לדינר זהב דלעיל שאמר לה של כסף דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה טפי דפעמים שאומר כן (דידא) [דירא] שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו. ולא דמי לארנקי בגדיש דרגילי טפי ומניחי מרגיניתא בכוספתא. ואין נראה לו לפרש דלענין שבועה קמיבעיא ליה מי עשו תקנת נגזל ויהא נאמן לומר שהיתה בו מרגניתא. דא"כ מה היה אומר רב אשי לאו היינו מתני' מה ענין זה למשנתינו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל מהא שמעינן דלית הילכתא כר' יהודה לענין טמון באש דאי ס"ד דהילכתא כר' יהודה מאי קמיבעיא ליה מי עבדי אינשי דמנחי מרגניתא בכוספתא אי לא. הא קיי"ל דר"י בתרתי פליגי בהדי רבנן במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר"י מחייב אטמון. ופליגי במדליק בתוך של חבירו דר"י סבר ישלם כל מה שבתוכו ואפי' ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כמו מוריגים וכלי הבקר הוא דמשלם וכלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא. אלא מדאיבעיא ליה לרב אשי (היכי) [הכי] שמעינן דכרבנן ס"ל. ועוד הא אשכחינן בהדיא דרב אשי כרבנן ס"ל לעיל ריש פרקין [נ"ו ע"א] תניא ארבעה דברים אמר ר' יהושע כל העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וקתני הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ואוקמא רב אשי בטומן קמתו איתמר משום דהוי נזקי טמון באש ופטור כרבנן. וחזינא מאן דפסק הילכת' כר' יהודה מהא דלעיל בשמעתין דאמר רב שמיעית מילתא לר' יהודה וכו' והא לאו טעמא הוא דמדאמר לר' יהודה דמחייב על נזקי טמון באש ש"מ דלית הילכתא כוותיה ואי אמרת למאי הילכתא אמרי' להא דר"י למיגמר מיניה לרבנן במקום דעבדי אינשי דמנחי כגון האי דבטש בכוספתא לחבריה ושדא בנהרא. וכגון המדליק את הבירה שמשלם כל מה שתוכה שדרך בני אדם להניח בבתים דמשתבע על דעבידי אינשי דמנחי בגויה ושקיל. עכ"ל.
אמר ליה רב יימר לרב אשי טענו כסא דכספא בבירה מאי. א"ל חזינא אי איניש אמיד הוא אי נמי איניש מהימנא הוא דמפקידי אינשי גביה טענתיה טענה משתבע ושקיל ואי לא לאו כל כמיני'. פר"ח זצ"ל ש"מ עשו תקנת נגזל כמפסיד ממון חבירו בידים. ירושלמי [פ"ו ה"ז] חד בר נש אפקיד בהדיה חבריה חד שק צרור ואירעו אונס הדין הוה אמר סיגין הוה מלא ואיהו הוה אמר מיטכסין הוה מלא אתא עובדא קומיה דרב ואמר הרי זה נשבע ונוטל. ר' יוחנן בעי מהו שיטענו דברים שאין ראוים לו נשמעינה מן הדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מית בר זיזא ומית אריסיה דבר זיזא אתא עובדא קומיה ר' ישמעאל בר' יוסי אמר מאן דלא ידע דכל מה דאית ליה לאריסיה דבר זיזא דבר זיזא הוא (ד)יתיהבון לבנוי דבר זיזא הוה ליה לבר זיזא בנין רבבין ובנין דקיקין אמ' יסבון רבביא פלגיא ומאן דדקיקא רבן יסבון פלגא (דמר) [דמך] ר' ישמעאל בר' יוסי אתא עובדא קומי ר' חייא אמר אי מאן מן הדא ליתא את ש"מ כלום יתיהבון לבנוי דאריסיה א"ל מריה דפקדונא כבר יהבית פלגא א"ל מה שנתת על פי ב"ד נתת ומה שאתה נותן על פי ב"ד אתה נותן מהו דיימרון בנוהי דאריסיה לבנוהי דבר זיזא הוו לו מאן דנסביתון יכילון למימר להון מה שנעשה על פי ב"ד נעשה. מהו דיימרון דקיקיא לרבביא נחלוק עמכון יכלין למימר להון מציאה מצאנו. אמר ר' יצחק לית בין דקיקיא לרבביא אלא כמי שניתן להם במתנה.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן. א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני. לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני.
<h2>דף סב:</h2>
מתני' גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב גמל שהוא טעון פשתן ועבר ברשות הרבים נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב. ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור.
מרובה מידת תשלומי כפל מתשלומי ארבעה וחמשה שמידת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים ומידת תשלומי ארבע' וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד שנא' [שמות כ"א] כי יגנוב איש שור או שה. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל. טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה והוא שנשבע ואח"כ באו עדים אבל בלא שבועה אינו משלם אלא קרן. ודוקא בטוען טענת גנב אבל בטוען טענת אבידה בפקדון אע"ג דנשבע אינו משלם תשלומי כפל כדתנ' בהגוזל קמא [לקמן ק"ח ע"ב] ומייתי לה לקמן בשמעתין [ס"ג ע"ב] א"ל היכן פקדוני א"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. היכן פקדוני ואמר נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. קתני מיהת בטוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל אבל טוען טענת אבידה לא משלם כפל וטוען טענת גנב נמי בשבועה אין שלא בשבועה לא והכל יליף לה מקראי וגנב עצמו משלם תשלומי כפל אפי' בלא שבועה כדפרכי' לקמן [ס"ד ע"ב] ואימא גנב עצמו בשבועה אין שלא בשבועה לא. לא ס"ד דתניא ר' יעקב אומר שנים ישלם ישלם בלא שבועה אתה אומר שלא בשבועה או אינו אלא בשבועה אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אמר אביי לא ליכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב ותיתי בק"ו מטוען טענת גנב ומה טוען טענת גנב דבהיתיר' אתא לידיה אמר קרא לישלם תרי גנב עצמו לא כ"ש. אלא שנים ישלם דכתב רחמנא בגנב עצמו למה לי דאפי' שלא בשבועה.
<h2>דף סג.</h2>
ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל שנאמר [שמות כ"ב] על כל אבידה אשר יאמר וגו' ישלם שנים.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי ארבעה וחמשה כעין העמדה בדין. ואוקימ' הא דרב לענין ביוקרא וזולא ודייקינן היכי דמי אילימא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה זוזי קרן כעין שגנב לימא פליגא דרב אדרבא דאמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה זוזי אי תברה אי שתייה משלם ארבעה. אי תבר ממילא משלם זוזא. אמרי כי קאמר רב דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. תניא גנב כחושה והשמינה הגנב שפיטמה משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב משום דא"ל אנא מפטימנא ואת שקלת. גנב שמינה והכחישה הגנב בידים או בטורח מלאכה או במקל משלם תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב משום דא"ל מה לי קטלה כולה ומה לי קטלה פלגא. פי' רש"י זצ"ל הילכך מההיא שעתא אתחלא לה טביחה.
<h2>דף סה:</h2>
אמר ר' אילעא גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ומשלם תשלומי כפל כעין שגנב והיינו דאמר רב לקמן בשמעתין [ס"ו ע"א] טלאים בשל מעיקרא (דמין) [דמים] בשל עכשיו אבל תשלומין ארבעה וחמשה אינו משלם כלל. ופסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל הלכה כר' אילעא דתנן לקמן בהגוזל קמא [צ"ג ע"ב] כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ואמרי' בגמ' [שם צ"ו ע"ב] לאתויי מאי לאתויי הא דר' אילעא דאמר ר' אילעא גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו וכו'.
<h2>דף סו.</h2>
אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא. כתיבא [ויקרא ה'] והשיב את הגזילה [אשר גזל] מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא הוא דבעי לשלומי. תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה. אי נמי מהכא לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור אלמא שינוי קונה. יאוש אמרי רבנן דקני מיהו לא ידענא אי מדאורייתא אי מדרבנן [מידי דהוה] (דחזי) אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מיניה מקמי דתיתי לידיה וקני ליה או דילמא אבידה היא דכי אתאי לידיה בהיתירא אתאי לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דאמור כרבנן דנקני משום תקנת השבים. ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה ואפי' מדרבנן. פר"ח זצ"ל ורב יוסף אמר יאוש כדי כגון גזילה וכיוצא בה לא קני ואפי' מדרבנן. וקיי"ל בהא (דאביי) כרב יוסף.
<h2>דף סח.</h2>
איתמר המוכר לפני יאוש רב נחמן אמר חייב רב ששת אמר פטור. רב נחמן אמר חייב ומכרו אמר רחמנא והא זבין לא שנא לפני יאוש לא שנא לאחר יאוש. רב ששת אמר פטור חיוביה לאחר יאוש הוא דאהני מעשיו אבל לפני יאוש דלא אהנו מעשיו לא מיחייב דומיא דטביחה בעינן דאהנו מעשיו. פר"ח זצ"ל וקיי"ל כר' נחמן דדיינא הוא ורב נחמן ורב ששת הלכתא כרב נחמן בדיני(ה). ולא עוד אלא דהא ר' יוחנן כוותיה קאי דאמר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש.
<h2>דף ע.</h2>
אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא דהיינו הרשאה אמטלטלי. א"ל רב אשי לאמימר מ"ט א"ל משום דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש. זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. הילכך הכא נמי הואיל ואינו ברשות בעלים אינו יכול להקנותן לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור ולתובעו מיד הנאמן. איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה אם תבעו מפקיד לנאמן וכפר בו דמיחזי דחתמינן אשיקרא דיהיב ליה לשליח מידי דלית ליה גביה. אבל לא כפריה כתבינן. אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה מששא מ"ט משום דא"ל האיך נאמן לשליח לאו בעל דברים דידי את. ואמר אביי אי כתב בה למחצה לשליש ולרביע דון וזכי ואפיק לנפשך והמותר שלי מיגו דמשתעי נאמן בהדי שליח אפלגא על כרחיה דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את משתעי אכוליה. ואמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה. פירש"י זצ"ל ואי תפס שליח ממון משל נאמן לא מפקינן מיניה ואע"ג דלא כתב ביה ואפיק לנפשך. לישנא אחרינא ואי תפס שליח ממון שהוציאו ועיכבו לעצמו לא מפקינן מיניה. וזה מצאתי בתשובות הגאונים והוא עיקר. רב אשי [אמר] כיון דכתב ליה כל מה דמתענית ליה מן דינא קבילית עלי שליח שוייה. פי' רב אשי פליג אדאמימר. כיון דכתב קבילית עלי שליח שווייה הילכך אי תפס מפקינן מיניה. ללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוי והוי תופס לבעל חוב. איכא דאמרי שותפא שווייה למאי נ"מ לאי תפס פלגא ממון שהביא אם רצה יעכב חציו. הכי גריס רש"י ז"ל. והילכתא שליח שווייה ולא שקיל מידי.
פר"ח זצ"ל ויש מי שגורסים אמטלטלי דכפריה [אלא] אפקדונא דסבר דלא כתבינא אורכתא אלא אפקדונא דקיי"ל כל היכא דאיתא פקדון ברשותא דמריה איתיה. וליכא למימר בפקדון דאינה ברשותו. ושמועה זו בפ' שבועת העדות [שבועות ל"ג ע"ב] בענין המשביע לעדים אם לא תבואו ותעידו שיש לפלוני מנה אצל פלוני. ומקשינן והא עד שישמעו מפי התובע ומוקי לה שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה היכא דלא כפריה כתבינן. וכמוה בפ' יש בכור לנחלה [בכורות מ"ט ע"א]. וכיון דליכא מאן דדחי לה לא להאי דנהרדעי לא להא דר' יוחנן. ורב אשי ואמימר דאינון בתראי מוקמי לה כדר' יוחנן ש"מ דהילכתא הכי. וכל דאשכחן בתלמוד כגון מעשה דרב פפא [לקמן ק"ד ע"ב] דאקני זוזי דהוו ליה בי חוזאי לרב שמואל בר אחא וכיוצא בו כמה דלא כפריה הוא כדאיתא בהדיא אבל אי כפריה לא אתבריר בשמעתין דכתבינן אורכתא עליה. והא דנהגו למיכתב אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה לא ידעינ' מנין ועל מה סמכו והמוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל. ור"ת זצ"ל מפרש טעמא דכתבינן אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה משום דקיי"ל כאיכא דאמרי דדוקא אמטלטלי דכפריה לא כתבינן כדמוכח בפ' שבועות העדות [שבועות ל"ג ע"ב] דתנן משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה שאיני בן חלוצה שאיש פלוני כהן שאיש פלוני לוי שאינו בן גרושה שאינו בן חלוצה הרי אלו פטורין. ואמרי' בגמ' טעמא דאיש פלוני כהן ואיש פלוני לוי הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבים הא קתני עד שישמעו מפי התובע. אמר שמואל בבא בהרשאה. והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן ותנן נמי בפ' יש בכור לנחלה [בכורות מ"ח ע"ב] שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים. זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם חמש סלעים ואם לשני כהנים אינם יכולים להוציא מידם. ואמרי' בגמרא מאי שנא משני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה כהן אחד נמי ליזיל לגבי האי ולידחייה וליזיל לגבי האי ולידחייה אמר שמואל בבא בהרשאה. והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן. הא למדת דקיי"ל כאיכ' דאמרי מעתה אפי' אמטלטלי דכפריה כתבינן. דהא מפרש טעמיה דלא כתבינן משום דמיחזי כשיקרא ואנן למיחזי כשיקרא לא חיישינן בההיא דפ' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] דההיא איתתא דאיחייב' שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי. א"ל ההוא בע"ד תיתי ותשבע לי במתאי אפשר דמיכספא ומודיא לי אמרה להו כתיבו לי זכותא דכי משתבענא יהיב לי אמר להו רב ביבי כתבו לה. אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממולייתא והא אמר רבא האי אשרתא דייני דמכתבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסולה אלמא מיחזי בשיקרא ה"נ מיחזי כשיקרא [ו]ליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר. והכי סלקא שמעתתא התם. וה"נ איתא בפ' כל הגט [גיטין כ"ו ע"ב] וסלקא נמי שמעתתא התם דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן הילכך וקיימא לן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן. וטעמא דנהרדעי במטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא. הילכך אנן לא חיישינן למיחזי כשיקרא כתבינן אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה. ואע"ג דאשכחנ' דמיחזי כשיקר' דחיישינן ליה בההיא דפ' גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] דאמר להו רבה בר רב שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי דידעיתו ביומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו ביומא דקיימיתו ביה ואי לא מתחזי כשיקרא והתם כ"ע מודו. אפי' הכי האי דהכא יש לדמות לההוא דהכותב ודכל הגט כדי לקיים המנהג. וא"ת כיון דקיי"ל דלמחזי כשיקרא לא חיישינן א"כ במס' שבועות ובבכורות כי פריך מנהרדעי דלא כתבינן אורכתא הוה ליה למימר ליתה. תריץ דאורחיה דתלמודא הכי דהא דרב פפי גופיה דאמ' עלה בהכותב ובכל הגט דליתה פריך מינה עלה דרב הונא בפ' האשה שנתארמלה [כתובות כ"א ע"ב] אמר ר' אבא אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב הונא ואמרי לה א"ר הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירים חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים לפניו וחותם משחתמו אין מעידין לפניו וחותם ומי כתבינן והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסולה אלמא מיחזי כשיקרא אלא אימא עד שלא כתבו וחתמו מעידים לפניו וחותם משכתבו וחתמו אין מעידים לפניו וחותם. הרי סתר דברי רב מכח ההיא דרב פפי ואע"ג דאסקינן בפ' הכותב ובכל הגט דליתה ה"נ בפ' שבועות העדות ובפ' יש בכור ואע"ג [דליתה] (ד)לנהרדעי פריך מינה. ויש מפרשים הא דקאמר ליתה לאו אדרב פפי קאי אלא כלומר ליתה דאין זו קושיא דבקיום שטרות דוקא חיישינן למיחזי כשיקרא דב"ד אבל בשאר מילי לא. כדאמר רב נחמן. ולפי טעם זה אין ראיה שיקשה התלמוד ממילתא דליתה. וי"ל דבשבועות העדות ובפ' יש בכור בעי תלמודא לקייומא מתני' אליבא דנהרדעי דלא תפרוך להו ממתני' דע"כ מתניתין לא מיתוקמא אלא כדתרצה שמואל בבא בהרשאה. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפרק האשה שנתארמלה דלית הלכתא כדרב פפי דאמ' האי אשרת' דדייני דכתיב' מקמי דלחזו סהדי אחתימת ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא. וכן פסק בפר"ח זצ"ל בפ' האשה שנתארמלה ופ' הכותב.
וצריכין אנו לדעת היכי כתבינן אורכתא אהלואה דמשמע בפר"ח זצ"ל דלא כתבינן אלא אפקדון כדפרי' לעיל ונראין דבריו דהא אין אדם יכול להקנות הלואתו לחבי' כההיא דפ' מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"ב] דאמר רבא אמר רב נחמן שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר ולא כלום עד שיאמר תנו לפלוני בית זה וידור בו תנו לפלוני דקל זה ויאכל פירותיו. למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ והאמר ר"נ שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני אע"ג דליתא בבריא. אמר ר"פ הואיל ויורש יורשה וע"כ הא דקאמר ליתא בבריא בקנין קאמר דליתא בשכ"מ דאי בלא קנין הא קיי"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי. הא למדת דלא מצי איניש לאקנויי הלואתו לחבריה. וה"נ מוכח בפ' אע"פ [כתובות נ"ה ע"ב] דאיתמר מתנת שכ"מ שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמר ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת בריא אם עמד אינו חוזר והרי היא כמתנת שכ"מ שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני משמע דמכח בריא אינו יכול (לחזור) להקנות הלואתו אפי' בקנין. מיהו לפי' רש"י זצ"ל שפירש משום דאין מטבע נקנה בחליפין אין ראיה משם שלא נוכל לעשות הרשאה אגב קרקע. אבל קשה לפירושו דאמאי נקט הלואה אפי' מעותיו שהם בידו היה יכול להשמיענו דמכח שכ"מ קני ולא מכח בריא. ועוד בההיא דפ' מי שמת שדוחק ר"פ למצוא דהלואתו לפלוני איתא בבריא הואיל ויורש יורשה לימ' דאיתא בבריא אגב קרקע. אלא ש"מ דאפי' אגב קרקע לא מצי להקנות הלואתו. מיהו לשון רבינו שמואל זצ"ל מוכח דהואיל ויורש יורשה לאו אמתנת בריא קאי אלא אמתנת שכ"מ. וזה לשונו הואיל ויורש יורשה כלו' דאע"ג דלית' הלואה גביה דמתנת שכ"מ כירושה שויה רבנן כדאמרי' לקמן [ב"ב קמ"ט ע"א] וגבי בריא דליכא למימר הכי דמתנת בריא לאו כירושה שוייה רבנן לא קנה עד שיאמר במתנה גמורה ובקנין עכ"ל. הרי אין ראיה משם. ותו דפי' כשיאמר במתנה גמורה בקנין דקני דמשמע שהבריא יכול להקנות הלואתו בקנין לאחרים. ובפ' אע"פ פר"ח זצ"ל הלואתו לפלוני אותיותיו שהן שטרות שכתובות בהן הלואה וקיי"ל אותיות אין נקנות אלא בשטר ובמסירה ולגבי שכ"מ אמור רבנן דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו מדפי' הלואתו שטרות דילמא סבר הא הוה מקנה ליה גוף הלואה בקנין דילמא הכי נמי דקני. מיהו בשמעתין גריס אמטלטלין דפקדונא משמע דדוקא אפקדון כתבינן אורכתא אבל לא על המלוה. ופי' ר"ת זצ"ל דהיינו טעמא דכתבינן אורכתא אהלואה משום דמסקינן דשליח שוייה ונהי דאינו יכול להקנות הלואתו ה"מ כי יהיב ליה אבל לשוייה שליחא מצי משוי ליה דהיינו לעצמו. ולהכי כתבי' אורכתא אהלואה. ויש סמך למנהג מהגוזל עצים [לקמן ק"ד ע"ב] כההיא דרב פפא הוה מסיק תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפיה דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. ומסיק משמע לשון הלואה. מיהו בפ' הזהב [ב"מ מ"ו ע"א] ובפ' המוכר את הספינה [ב"ב ע"ז ע"ב] מייתי ההוא עובדא ול"ג מסיק אלא הוו ליה. ובהגוזל עצים נמי דגריס מסיק יש מפרשים ודוחין דמסיק בעסקא מיירי שלא ניתן להוצאה שהוא בעין ויכול להקנות כמו הפקדון. ובפר"ח זצ"ל ובאלפס בשניהם כתוב בהגוזל הוה מסיק. ואין להביא ראיה מההיא דפ' יש בכור [בכורות מ"ט ע"א] דאתיתי לעיל גבי פדיון הבן שיכול להרשאות אע"פ שנתנוהו לכהן על מנת להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות בתוך שלשים [יום] אלמא יש הרשאה למלוה דהתם ע"כ לא ע"מ להוציא נתנו לו דהא קיי"ל כשמואל דאמר התם בסמוך בההיא שמעת' דפודה את בנו בתוך שלשים יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי. וכן פירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דע"כ טעם דהרשאה אינו תלוי בקנין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דכפריה נמי כתבינן הרשאה כדמוכח בפ' שבועות העדות ובפ' יש בכור אע"פ שאינו יכול להקנות כמו שאינו יכול להקדיש דהא קיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש. [זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו] כדמוכח בההיא דפ"ק דב"מ [ו' ע"ב] דההוא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה ואמרי' עלה התם [ז' ע"א] מאי הוה עלה דמסותא. ת"ש דאמר ר' חייא בר אבין עובדא הוה בי רב חסדא אמר רב הונא ופשטוה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו מוקדש. הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו מוקדש אע"ג דלא אפקיה. איני והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. מי סברת במסותא דמטלטלי עסקינן לא במסותא דמקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאו בדיינין כל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתיה. אלמא מדפריך לרב ש"מ דהילכתא כוותיה. ומשמע נמי דאם היתה מסותא מטלטלי לא היה יכול הנגזל להקדיש וכיון שאינו יכול להקדיש אינו יכול להקנות אעפ"כ יכול להרשאות. אלא ע"כ תקנה היא שעשו לענין שליחות כאילו היה קנין גמור. רבינו שלמה זצ"ל גריס והלכתא שליח שוייה וכן פר"ח זצ"ל ואסקינן שליח שוייה. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל כתב ואיתמר משמיה דרב יהודאי זצ"ל דקיי"ל שליח שוייה. הילכך אי בעי לבטולי שליחותא ובעי לאורכי אחרינא אית ליה רשותא למיעבד הכי עכ"ל.
ויש לי ללמוד מדבריו דיכול נמי למחול לחייב אע"פ שיש כבר הרשאה ביד זה דהואיל ויכול לבטל שליחותא ש"מ לית ליה שום זכיה בגויה הילכך יכול למחול. וכן השיב הרב ר' ברוך זצ"ל דיכול למחול והסמיך דבריו אההיא דהאיש מקדש [קידושין מ"ז ע"ב] דתניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשאה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת. האי שטר חוב היכי דמי אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים ואי לא מצי מחיל מאי קאמר היינו מלוה ביד אחרים הא לא דמו אהדדי דשטר חוב דאחרים מצי מחיל והרשאה עליהם לא מצי מחיל. ותו כדמוקי פלוגתייהו כדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. דר' מאיר לית ליה דשמואל ולהכי מקודשת. ורבנן אית להו דשמואל ולהכי אינה מקודשת. והשתא יש לומר בהרשאה מאי סברי דאי בהרשאה נמי לר' מאיר לא מצי מחיל ולהכי מקודשת ולרבנן מצי מחיל ולהכי אינה מקודשת א"כ היינו פלוגתייהו דשטר חוב וכי תימא דקמ"ל דפליגי בהרשאה כי פליגי בשט"ח א"כ אמאי מוקי לה במעמד שלשתן. אלא ע"כ בהרשאה עליהן לכ"ע מצי מחיל והיינו דמוקי לה בהרשאה עליהן במעמד שלשתן. אבל אילו כתב לה הרשאה שלא במעמד שלשתן מצי מחיל לכ"ע. וכן כתב רבינו יצחק בר' מרדכי זצ"ל בתוספות שעשה לפני רבי' יבא זצ"ל. והילכתא שליח שוייה ומפקינן מיניה דיליה ואפילו הרשאהו אגבי קרקע.
והשתא דפסקינן דשליח שוייה שמעינן מינה שהמורשה אינו יכול להרשאות אחר תחתיו דאותו עשהו נאמן ולא אחר ויכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם נתן לו רשות הרשות בידו. וכן כתב בה"ג וגברא דאורכין ליה לית ליה רשותא לאורכי לאיניש אחרינא בדוכתיה דכי הימניה לההוא קמא לבתרא לא הימניה. ועוד הא קאמ' אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ואי יהיב ליה רשותא לאורכי אידך מוריך. וכן כתב באביאסף דמי שיש בידו הרשאה אינו יכול להרשאות אחר במקומו וגם אינו יכול לעשות פשרה כדאיתא בפ' שבועות העדות כדפיר' התם. והיכא שכתב ראובן הרשאה לשמעון על לוי והלך שמעון ומחל ללוי. והיכא שהרשאה חציה כתובה בלשון שליחות וחציה בלשון מתנה. (ו)זה היה מעשה ושאל מ"ו רבינו שמחה זצ"ל למורי רבי' אבי העזרי זצ"ל וזה לשונו. בכל מקום שאני מוצא דבריך מורי ורבי הרב ר' אליעזר נתפרכסו אזני ונפקחו עיני על כן יעצוני כליותי להתקרב גבי דהינא ואידהן ממך על אחד שתבע את חבירו חפציי היו מושכנים בידך שוה ד' זקוקים ופדיתים עד חצי זקוק. והנתבע הוציא שטר שהתובע כתב לאשתו תחילתו בלשון הרשאה הרשאתיך והשלטתיך ומניתיך אפוטרופא על חפצים שיש לי ביד פלוני לדון ולערער ולהשביעו ומתנה זו שנתתי לך מתנה גמורה וכו' ואין לי כח בה לזכות ולחזור בה מן יומא דנן ולעלם וכל לשון מתנה אבל לא היה כתוב בה כתבוה בשוקא. והוציא הנתבע עוד שטר מחילה שכתבה לו אשת התובע על אותם החפצים. ותאיר עיני אם המתנה בטלה השליחות ההרשאה שהרי כתב בה שלא יהא לו כח לחזור ולזכות בה א"כ אינה שלוחו וגם לא כתב בלשון מיפה כחה. ודמי להא דירושלמי פ' אלמנה ניזונית [כתובות פי"א ה"ה] בגמ' מכרה לזה שוה מנה במנה כו' עד כדון ד' שטרות וכו' ואם שליחות ההרשאה בטל המתנה נמי הויא דבר שאין יכול להוציאו בדיינין והעדים קיימין ומעידים שהמתנה היתה אבל עדותן מה יועיל לבטל שום דבר הכתוב בשטר כמו שנחקרה עדותן [בב"ד דמיא] ואי מהני מטלטלי דכפריה אגב מקרקעי או אם נאמר כיון דלא הוי ממון להקנות בחליפין לא הוי ממון לקנות אגב קרקע כדאמרינן גבי טובת הנאה בפ' שנים אוחזין [ב"מ י"א ע"ב]. שמחה בר' שמואל. וזו התשובה, מודע אם לבינה. היאמר לאיסתרא בליגינא. ובלגינא קיש קיש קרינא. ומה לאיל צמר אצל עז קרח. אכן רוח ענוות מורי הרב ר' שמחה גדולה עד מאד. וידעתי כי כל רז לא אנס לך אך לנסות תלמידו קנקן ריקן אפי' חדש אין בו. על אשר שאל מורי על אחד שתבע את חבירו וכו' דעתי נוטה שאין המתנה מבטל השליחות ההרשאה ולא ההרשאה מבטלת המתנה אע"פ שלא כתב בלשון מייפה כחו דמה שצריך לשון ייפוי כההיא דנערה שנתפתתה [כתובות מ"ד ע"א] היינו כששניהם במכר או שניהם במתנה. אבל אחד במכר ואחד במתנה או להיפך אין צריך לשון ייפוי ואוסיפית ולא תוספת דיקלא דלשון השטר גופיה מוכיח היפוי אי משום בעל [חוב] אי משום דינא דבר מצרא ואע"ג דיד בעל השטר על התחתונה בסלעין דינרין [ב"מ ד' ע"ב]. מיהו בדבר שאנו יכולין לתקן ולקיים דברי השטר אהדרינ' לתקוני. כההיא דפ' גט פשוט [ב"ב קס"ה ע"ב] כתוב בו מלמעל' מנה ולמטה מאתים דתלינן [ד]טעה וחזר וכתב מאתים. ובההיא דפ"ק דע"ז [ט' ע"ב] גבי ההוא שטרא דהוה כת' ביה שית שנין יתירא וכן טובא. הילכך לשון מתנה דכתב בה כי היכי דלא לימרו ליה לאו בעל דברים דידי את. ולשון הרשאה דשליח שוייה ואי תפס מפקינן מיניה. ואע"ג שכתב לו ומתנה זו מתנה גמורה וכו' ואין לי רשות לחזור ולזכות בה לא ביטל השליחות שהרי אפי' כתב זיל ודון וזכי ואפיק לנפשך הויא מתנה שכל מתנת בריא אינה בחזרה כדאי' בשנים אוחזין בשלהי [ב"מ י"ט ע"ב] וריבוי דברי השטר הם [ליפוי ו]לשופרא דשטרא הוא וכי כתב כל מאן דמתעני ליה מן דינא שליח שוייה ולא ביטל זה את זה כדאמרינן במרובה אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה ממשא [דא"ל] לאו בעל דברים דידי את. ואמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה פי' משום דמתנה גמורה [היא]. וכן פי' מורי רבינו זקני בספרו. ואמימר לא אסיק אדעתיה הך דרב אשי דאמר כיון דכתב כו'. אי נמי לא משמע ליה לישנא (הני) [הכי] הילכך הויא מתנה גמורה ולרב אשי הויא מתנה גמורה ושליחות. הילכך לחד לישנא שותפי' הויא ומסקנא שליחא שוייה ומפקינן מיניה. ומיהו ע"כ מודה רב אשי דמתנה גמורה נמי הויא דאל"ה הוה א"ל לאו בעל דברי' דידי את. ואי קשיא ההיא דגט פשוט [ב"ב קס"ה ע"ב] הכל הולך אחר התחתון שאני התם דאי אפשר לקיים את שניהם ותלינן דשגה בחשבון ראשון ולכך חזר וכפל את לשונו דבהא עבידי אינשי דטעו. אבל הכא לשון זכי ואפיק לנפשך משום דלא לימ' ליה לאו בעל דברים דידי את. ולשון שליח אי תפס מפקינ' מיניה דכי היכי דכי כתב בסוף השטר כל מה דמתעני ליה מן דינא קבילי עלי לא ביטל את המתנה. ה"נ אם הקדים שליח למתנה לא בטלו זה את זה דכולה טעמא חד הוא [ואין לפרש] והילכך שליח שוייה משום דביטל הראשון ואפיק לנפשך שהוא לשון מתנה דא"כ הוה ליה למימר לאו בעל דברים דידי את. ועוד למה תקנו כלל לכתוב לכתחילה זיל דון אלא ש"מ כדפיר'. ואי קשיא אפי' שליח שוייה גרידא הלא שלוחו של אדם כמותו והיכי א"ל לאו בעל דברים [דידי את]. דע מורי כי דבר זה הקשה אבי מורי זצ"ל לרבי זקני מ"כ והאריכו מאד. אך זה תורף דבריהם דחשו חכמים דילמא שכיב המרשה עד שלא יגבה השליח מיד הנפקד ונפלי נכסי קמי יתמי בעוד שהם בידו ואם יאנסו או יאבדו יאמרו היתומים אנו לא מנינוהו שליח כההיא דפרק הגוזל קמא [לקמן ק"ד ע"ב] דאמר רבא התקבלתי דר' אבא לא כלום הוא אלא זיל דליקנינהו ניהלך אגב קרקע במתנה גמורה מעכשיו ומעתה אי מיית לית לן בה. ואכתי לא תקנו לכתוב זיל דון [וזכי] ואפיק לנפשך ושוב באו נהרדעי ותקנוהו ואפי' בלא אגב קרקע. וה"פ דא"ל לאו בעל דברים דידי את כי שמא של יורש הוא ואפי' כי כתב לך ואפיק לנפשך הוי כמו קרקע ומהשתא אם מינה שליח יורשו אפי' לא כתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך ולא קנין ולא אגב קרקע דלא מצי למדחי ליה דשלוחו של אדם כמותו. ואי שכיב נמי לית ליה פסידא אי נמי אם ידוע דלא שכיב יהיב ליה לשליח דאיהו גופיה לא מצי לערער. וא"ת ניחוש דילמא ביטל השליח עד שלא הגיע אצל הנפקד. תריץ אפי' ביטלו אינו מבוטל דעד כאן לא פליגי רבי ורשב"ג [גיטין ל"ג ע"א] אלא גבי גט אי בטלו מבוטל אי לאו אבל גבי ממונא לכ"ע לא הוי מבוטל דא"כ מה כח ב"ד יפה. והכי משנינן בפ' השולח [שם ל"ד ע"א] [כי] פרכינן דר"נ אדר"נ ודו"ק ותשכח0—0אבי העזרי.
ונראה בעיני אני המחבר דמצי שפיר לבטולי שליחותיה כדברי מר יהודאי זצ"ל דהא איהו שוייה שליח ואיהו מבטל ליה וכי מבטל ליה לא עקר דברי ב"ד ולא שייך הכא למימר מה כח ב"ד יפה כההיא דהשולח דהתם עקר דברי ב"ד דתנן התם [ל"ב ע"א] בראשונה היה עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו התקין ר"ג הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם. ועלה איפליגו ר' ורשב"ג דת"ר אם ביטלו מבוטל דברי ר' רשב"ג אומר אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו שא"כ מה כח ב"ד יפה. ופסיק רבא אמר רב נחמן הלכה כר'. ופרכינן ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה דפסיק כר' דביטלו מבוטל אע"ג דהתקין ר"ג שלא לבטל והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומין שבאו לחלק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפטרופ' ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידיה אמר אם הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה. ושנינן התם ממונא הכא איסורא. דווקא התם שייך לומר מה כח ב"ד יפה דקא עקר מעשה ב"ד דב"ד תיקון שלא לבטל ואיהו מבטל וגבי יתומים נמי ב"ד ביררו להם חלק יפה והם מוחים ומבטלים מעשה דידהו אבל הכא כי מבטל שליחותיה דמורשה לא עקר למעשה ב"ד ולא מידי דלאו ב"ד הרשוהו ולא תיקנו נמי שלא לבטל שליחותיה. הילכך נראה דברי רב יהודאי גאון זצ"ל דמצי לבטולי. ואי לאו דפסק הגאון דמצי לבטולי הוה נראה בעיני דהואיל וכתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך והיינו מתנה כדפי' מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל הוה אמינא דלהכי אהני לשון מתנה דלא מצי לבטולי.
מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה. לימא מתני' דלא כר"ע דאי ר"ע האמר דבר ולא חצי דבר דתניא אמר ר' יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה. א"ל הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים. שניה בפני שנים שלישית בפני שנים מהו. א"ל הרי זו חזקה. א"ל אף אני אומר כן אלא שר"ע חלוק בדבר שר"ע אומר דבר ולא חצי דבר. אמר אביי אפי' תימא ר"ע מי לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש וכו' דאע"ג דעידי ביאה צריכין לעידי קידושין כיון דעידי קידושין לא צריכי לעידי ביאה כולו דבר אחד הוא. הכא נמי אע"ג דעידי טביחה צריכי לעידי גניבה כיון דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה כולו דבר אחד הוא.
<h2>דף ע:</h2>
מתני' גנב ומכר בשבת משלם תשלומי ארבעה וחמשה. והתניא פטור אמר רמי בר חמא כי תניא ההיא דפטור באומר לו [עקוץ תאינה מתאינתי] ותקני לי גניבותיך כלומר לקוט לי תאנים מתאינתי בדמי הגניבה וכן עשה ונתחייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה. אמרי הא כיון דאי תבע ליה בעל התאינה ללוקט בדינא קמן לומר החזר לי תאינים שליקטת אותם בדמי הגניבה לא אמרינן ליה לגנב זיל שלים דמחייב בנפשו הוא משתכח דמכירה נמי לאו מכירה הוא ופשיטא הוא דפטור דמהיכא תיתי לחיוביה הא לא טבח (הוא) ולא מכר. ואמר רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו אי תבעא ליה לדינא קמן מי אמרי' ליה קום הב לה אתנן אלא אע"ג דכי תבעא ליה לדינא לא אמרי' ליה הב לה דהא מתחייב בנפשו הוא אפילו הכי כיון דקא יהיב לה אתנן הוי. הכא נמי אע"ג דלענין תשלומין דכי תבע ליה בדינא קמן לא אמרי' ליה זיל שלים אפילו הכי כיון דקא מקני ליה בהכי הויא מכירה. מהכא שמעינן דכל קם ליה בדרבה מיניה חייב בבא לצאת ידי שמים. א"נ אי תפס לא מפקינן מיניה דבשלמא אי אמרת דמחייב בדיני שמים א"נ אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דנאסר אתנן ונתקיים המקח אבל אי אמרת דלא מיחייב בדיני שמים ואי נמי אי תפס מפקינן מיניה אמאי נאסר האתנן ואמאי הוי מקח והא מתנה בעלמא הוא דיהב לה. וכן פירש"י ז"ל במס' ב"מ פ' השוכר [צ"א ע"א]. ולעיל בפ' שור שנגח ד' וה' פירשתי.
<h2>דף עא.</h2>
מתני' גנב ומכר לע"ז גנב וטבח ביום הכפורים משלם תשלומי ד' וה'. אמאי דנהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא והא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם. אמר ר' יעקב א"ר יוחנן ואמרי לה אמר ר' ירמיה אמר רשב"ל ור' אבין ור' אילעא וכל חבורתא משמיה דר' יוחנן בטובח ע"י אחר. וכי זה חוטא וזה מתחייב. אמר רבא שאני הכא דאמר' [שמות כ"א] וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר. דבי רבי ישמעאל תנא או לרבות את השליח. דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח. מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאילו עבד הוא לא מיחייב עבד שלוחיה מיחייב. א"ל רב אשי התם לאו משום [דלא] דמיחייב הוא אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה.
<h2>דף עא:</h2>
מתני' גנב משל אביו וטבח ומכר. ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה. בעי מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם מהו. חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר או דילמא חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר. ופשיטא ליה במסקנא חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר. מתני' גנב וטבח (ומכר) לרפואה ולכלבים. השוחט ונמצאת טריפה השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ד' וה'. ור' שמעון פוטר בשני אלו בטריפה וחולין בעזרה דקסבר ר"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. אבל לרפואה ולכלבים שחיטה ראוי' היא דאי בעי מצי אכיל מינה.
<h2>דף עב:</h2>
מתני' גנב על פי שנים וטבח או מכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל. אוקמ' בגמ' לאביי דהילכתא כוותיה דאמר עד זומם למפרע הוא נפסל כגון שהעידו בבת אחת דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימ' בשעת עדות טביחה פסולין הוו. ואע"ג דפסלינן להו למפרע דהא תוך כדי דיבור הוה והזמה לא איכפת לן אי בזה אחר זה ובלבד שיזומו על הטביחה תחילה. גנב על פי שנים וטבח או מכר על פי שנים אחרים אלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים משלמין לו תשלומי שלשה. נמצאו אחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והאחרונים משלמין לו תשלומי שלשה. אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שנייה. אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה.
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל. והילכתא כאביי. פר"ח זצ"ל כגון ראובן שהוציא שטר על שמעון בניסן בשנת תשצ"ח שלוה ממנו כך וכך ממון וזמן השטר באחד בניסן שנת תשצ"ז בירושלים ועדים הכתובים בשטר לוי ויהודה באו בניסן בשנת תשצ"ח והעידו בב"ד על כתב ידם ונתקיים השטר ונתחייב שמעון לפורעו והלך שמעון והביא עדים באלול בשנת תשצ"ח והעידו כי לוי ויהודה היו עמנו בבבל באחד בניסן בשנת תשצ"ז ונעשו זוממין כל עדות שהעידו משעת שנתקיימה עדותן בב"ד והוא יום אחד לניסן לשנת תשצ"ח מאותו היום ולהלן עדותן בטילה ואי אפשר לומר מאחד בניסן שנת תשצ"ז שיתכן שקודם שהוציאו בב"ד והוא יום אחד בניסן שנת תשצ"ח בו ביום נכתב ונחתם ומקודם לכן כשרים היו ולא מפסדי' לכל מי שהעידו עליהם מאחד בניסן שנת תשצ"ז מספק וכן לכל שטר וכן לעדות על פה לא פסלינן ליה אלא מעת שנתגלית עדותן בב"ד. רבא אמר מיכן ולהבא מאלול שנת תשצ"ח הוא נפסל. וראינו מי שהורה שאין העדים נעשי' זוממין אלא עד שיודו למזימין או ישתקו שנמצאו שתיקותן הודאתן. וסמכו על זו ששנינו בפ' קמא דמכות [ה' ע"א] אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן. ואית עלייהו פירכא שאם כך הוא שאין העדים נעשים [זוממים] עד שיודו כי אמת דברי המזימין או ישתקו כעין הודאה לא ימצאו זוממי זוממין לעולם כי מאחר שהודו להם כי אמת שאותו היום היו עמהם בבבל האיך יכולים להביא עדים אחרים כי באותו היום היו בירושלים. וזה דבר ברור כדברי רבותי' כי המודה בדבר עדות שאי אתה יכול להזימה היא. ופירוש משנתינו ששנינו עד שיזומו [את] עצמן למעוטי עמנו היה ההורג או הנהרג אמרה המשנה כי אינם נעשים זוממין עד שיזומו את העדים עצמן כיצד שאמרו לעדים אתם הייתם עמנו באותו יום במקום פלוני. תלמוד ארץ ישראל [פ"ז ה"ג] היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן והוזמו בט"ו בניסן כל עדות שהעידו מי' בניסן עד ט"ו בניסן למפרע הרי אלו פסולות והוא כאביי שאמר למפרע הוא נפסל. והוא סיוע לפירושי' שאין נפסל אלא משעה שנתקיימה עדותן בבית דין עכ"ל. ולשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל כתבתי בפ' זה בורר בסנהדרין.
<h2>דף עג:</h2>
אמר רבה עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחילת הזמה היא אלא שלא נגמרה. פי' רש"י זצ"ל שהוכחשו שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ולבסוף הוזמו שבאתה כת שלישית ואמרו עמנו הייתם. ובפר"ח זצ"ל שהוכחשו שבאו עדים ואמרו אותו היום שאמרתם פלוני הרג את פלוני במקום פלוני ההורג או הנהרג היה עמנו במקום פלוני רחוק באותו היום יותר ממהלך יום מן המקום שאתם מעידים שהרגו באותו מקום וכיוצא בו ופליג עליה אביי. ואסקינן ובפלוגתא דרבה ואביי ה"נ פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר דאיתמר עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין. ואסקינן דר' יוחנן דאמר נהרגין סבר כרבה דהכחשה תחלת הזמה היא. פר"ח זצ"ל [כתובות י"ט ע"ב] אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחילת הזמה ודחאה רב נחמן ואשכחנא בתלמוד אלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ו ע"א] דאיתמר עדי מכירה ועדי גניבה בנפש חזקיה אמר אין נהרגין ר' יוחנן אמר נהרגין. חזקיה אמ' כר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר. ואע"ג דחזקיה רבו של ר' יוחנן הוא כיון דקיי"ל דליתה לדר"ע גם השמועה דחזקיה נדחית. ור' אלעזר תלמיד דר' יוחנן הוא וקיי"ל כר' יוחנן וכרבה. וראינו שאמר רבינו שמואל גאון זצ"ל עדים שהוכחשו ואח"כ הוזמו אין לוקין ומשלמין ואין נהרגין ולא הביא ראיה ברורה לדבריו לפיכך לא דחינו להא לדר' יוחנן ודרבה עכ"ל. הילכך עדים שהוכחשו בממון ולבסוף הוזמו משלמין ממון.
<h2>דף עד:</h2>
מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה על פי הודאת עצמו דמודה בקנס פטור. על פי עד אחד פשיטא. בשלמא על פי עצמו איצטריכ' לאשמועינן דמודה בקנס פטור. אלא על פי עד אחד למה לי. הא קמ"ל דעל פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד מה על פי עד אחד כי אתי עד אחד מצטרף אף על פי עצמו נמי כי אתו עדים מיחייב. לאפוקי מדרב דאמר רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. גופא אמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. איתיביה רב חסדא לרב הונא מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע א"ל יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות. א"ל למה לפי שסימיתי את עינו. א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים. טעמא דליכא עדים הא יש לך עדים חייב אע"ג דאודי ש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. א"ל שאני ר"ג דלאו בפני ב"ד אודי והא ר' יהושע אב ב"ד הוה. אמרי חוץ לב"ד הוה קאי פרש"י זצ"ל חוץ לב"ד הוה לא היו ב"ד יושבים ולא במקום ישיבת ב"ד היה משמע אבל אם היה במקום ישיבת ב"ד אע"פ שלא היו יושבין פטור. אי נמי אם היו יושבים אפי' שלא במקום ישיבת ב"ד. ובפר"ח זצ"ל כתב חוץ למושב ב"ד הוה וכעין שיחה הוה. משמע דסבר דכל חוץ לב"ד שיחה בעלמא הוא עד שיושבים לצורך ב"ד. ומיכן שמעינן דאפי' למ"ד מודה בקנס פטור דוקא שישבו לשם ב"ד אי נמי שישבו סתם במקום ישיבת ב"ד.
מתני' גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב ושאינו חייב באחריותן פטור.
<h2>דף עה.</h2>
איתמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב אמר פטור ושמואל אמר חייב. ואמר רב המנונא מסתברא מילתיה דרב דפטור באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן והויא הודאה לחייבו קרן הילכך הויא נמי הודאה לפוטרו מכפל. אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ואח"כ באו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום. איתמר נמי אמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אמר גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר פטור שהרי חייב עצמו בקרן. אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום. ורב אשי נמי סייעינהו ממתני' ובריית'. ופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהכי הילכתא וכן פר"ח זצ"ל דסוגיין דשמעתין כרב המנונא ור' יוחנן סלקא. ירוש' שלהי אלו נערות [כתובות פ"ג ה"י] גבי קנס מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמענה מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שן טבי עבדו אתא גבי ר' יהושע א"ל טבי עבדי מצאתי עילא לשחררו א"ל ומה בידך ואין אלא בב"ד ובעדים ויאמרו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים.
<h2>דף עח:</h2>
מתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו או שהיתה לו בו שותפות השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה והא דקתני חוץ ממאה שבו לאו דוקא אלא אפי' פחות מזה. וחלקו בזה רב אמר חוץ זה (אמ') בעינן שישייר דבר הניתר עמו בשחיטה כגון אבר או בשר וכיוצא בו מן הבשר ומן האברים אבל כגון גיזה וקרן וצפורניים לא הוי שיור ולוי סבר אף אלו הוי שיור.
ת"ר הגונב את הקיטעת ואת החיגרת ואת הסומא אע"ג דליכא כולו חייב דמאי [ד]גנב הא זבין כוליה. וכן הגונב בהמת שותפין חייב שותפין שגנבו פטורין. והתניא שותפין [שגנבו] חייבין. אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שגנב מחבירו פטור אפי' מחלק חבירו דליכא וטבחו כוליה באיסורא כאן בשותף שגנב מעלמא. איתיביה רבא לרב נחמן יכול שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו חייבין. ת"ל כי יגנוב איש שור וטבחו וטבחו כולו בעינן וליכא. אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שטבח לדעת חבירו משלמין בין שניהם דאיכא וטבחו כולו באיסור' דהטובח מתחייב על חלקו וחבירו נמי עשאו שליח כאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו שניהם פטורים דליכא וטבחו כולו בחיובא. ואע"ג דאמרינן לעיל [ע"א ע"ב] חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר ה"מ בגונב בהמת שותפין וטבחה ואח"כ הודה לאחד מהן על חלקו דבשעת טביחה הויא כולו בחיובא.
בעי ר' ירמיה מכרה חוץ משלשים יום שאמר לו מוכר ללוקח שלשים יום אעשה בה מלאכה מהו. חוץ ממלאכתה שאמר לו מוכר ללוקח אם תרצה לשוחטה שחוט מיד ואם תעשה בה מלאכה המלאכה שלי מהו מי הוי שיור או לא. חוץ מעוברה מהו אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא לא תיבעי לך דהא שייר בה כי תיבעי לך אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו הוא מאי מי אמרינן כיון דלאו ירך אמו הוא לא שייר בה כלום או דילמא כיון דצריך לאישתרויי בהדה בשחיטה כמאן דמשייר בה דמי מאי תיקו. ובפר"ח זצ"ל כתב מכרה חוץ לשלשים יום כלומר תחזור לרשותי לאחר שלשים. בעי רב פפא גנבה קטעה ומכרה מהו מי אמרי' מאי דגנב הא לא זבין או דילמא מאי דזבין הא לא שייר תיקו.
<h2>דף עט.</h2>
ת"ר גנב ונתן לאחר וטבח גנב ונתן לאחר ומכר גנב והקדיש גנב והקיף דהיינו שמכר באשראי ובאמנה ולא קיבל דמים. גנב והחליף גנב ונתן במתנה גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו שהקיפו חבירו בפרקמטיא באשראי ופרע לו זה בהמה זו גנב ושלח סבלונות לבית חמיו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מאי קמ"ל אשמעינן רישא גנב ונתן לאחר וטבח דיש שליח לדבר עבירה דאע"ג דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עביר' הכא יש שליח לדבר עבירה מה טעם וטבחו ומכרו מה מכירה אי אפשר אלא ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר נמי מחייב ואשמעינן סיפא גנב והקדיש אלמא ל"ש מכרו להדיוט ל"ש מכרו לשמים. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיי"ל כמתני' דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואי קשיא מה לי מכרה להדיוט מה לי מכרה לשמים התם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון. והכא מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן.
מתני' גנב מרשות בעלים וטבח ומכר חוץ מרשותו או שגנב חוץ מרשותו וטבח ומכר ברשותו או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותו משלמין תשלומי ארבעה וחמשה אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותו פטור. מתני' היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו אפי' ברשות הבעלים או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב. מתני' נתנו לבכורת בנו או לבעל חובו או לשומר חנם או לשואל או לנושא שכר או לשוכר. היה מושכו כהן או בעל חוב או שומר ומת ברשות הבעלים פטור. [ואם] השומר הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב הגנב דמיחייב בקניית שלוחו. פי' רש"י זצ"ל נתנו בעליו לבכורת בנו לכהן בחמש סלעים של פדיון הבן. ל"א נתנו הגנב לבכורת בנו. נראה לרבינו יצחק בר שמואל דלישנא אחרינא שפירש שנתנו הגנב לבכורת בנו עיקר. דלישנא קמא שפי' דאבעלים קאי קשיא טובא. חדא דמת משמע כי אורחיה ולפי אותו לשון צריך לומר שמת בפשיעה. ועוד דלישנא דחיוב ופטור לא שייך אבכורת בנו ובעל חובו וצריך לדחוק דמשום אחרינא נקט חיוב ופטור. ועוד דבתוספתא [פ"ז ה"ז] קתני הגביהו ונתנו לבכורת בנו משמע דאגנב קאי דאי אבעל מה צריך הגבהה והא דידיה היא. הילכך נראה בעיני דלשון אחרון עיקר.
בעי אמימר תיקנו משיכה בשומרין או לא תיקנו. פירש ר' יצחק בר (יצחק) [שמואל] זצ"ל דליכא למימר דמיבעי לי' אי משעת משיכה מיחייב כל חד וחד כדיניה שומר חנם בפשיעה ושומר שכר בגניבה ואבידה ושואל באונסין דפשיטא דמשעת משיכה דאם לא כן מאימתי. ותו דתנן בהשואל [ב"מ צ"ח ע"ב] א"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי שלחה ומתה חייב. ובתחילת גמר' דהתם אמרי' [צ"ד ע"ב] פרה במשיכה. ותו אמרינן התם [צ"ט ע"א] אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו. למאי אילימא לאונסין מאי שנא פרה דמשעת משיכה שאלה. אלא אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיבעיא ליה גבי שואל ושוכר מי מצי משאיל ומשכיר למיהדר ביה עד שעת משיכה דוקא או עד שיבקע בו דאוקימנא התם הא דרב הונא לענין חזרה ביקע בו לא מצי משאיל הדר ביה לא ביקע בו מצי משאיל הדר ביה. וכן בפרה עד שיעשה בה מלאכה וכן כל דבר. אמר רב יימר ת"ש נתנו לבכורת בנו לבעל חובו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב. מאי לאו שומר ש"מ תיקנו משיכה בשומרין מדמחייב גנב במשיכת שומר ש"מ דמשיכה גמורה היא לענין שאינו יכול לחזור בו משאלה ומשכירות מכיון שמשך שאם היה יכול לחזור בו לא היה מתחייב במשיכתו. א"ל לא גנב ובעי למימר נתנו הבעלים לבכורת בנו והיה מושכו ויוצא הגנב מביתם. א"ל גנב הא תנא ליה רישא. א"ל תנא גנב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר. א"ל רב אשי לא תידחייה מה לי גנב שגנב מרשות בעלים מה לי גנב שגנב מרשות שומר אלא לאו שומר וש"מ תיקנו משיכה בשומרין ש"מ. ורב הונא דאמר בהשואל דלא ביקע בו מצי משאיל הדר ביה דחי לה כדאמימר ולא חייש [ל]פירכא דרב אשי דמה לי גנב שגנב מרשות בעלים ומה לי גנב שגנב מרשות שומר. מיהו אנן קיי"ל כרב יימר וכרב אשי דתיקנו משיכ' בשומרין דמשעת משיכה לא מצו הדר ביה. איתמר נמי אמר ר' אלעזר כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין. אבל אדם המשאיל את עצמו משאמר הריני שאול לך לכך וכך זמן תו לא מצי הדר ביה כדתנן [בפ' השואל צ"ד ע"א] השואל את הפרה ושאל בעלה עמה שאלה ושכר בעלה עמה שאל בעלים או שכרן ואח"כ שאל את הפרה ומתה פטור שנאמר [שמות כ"ב] אם בעליו עמו לא ישלם. ואמרינן בגמ' מדקתני סיפא אחר כך מכלל דרישא דקתני עמה. עמה משמע ממש. עמה מי משכחת לה פרה במשיכ' ובעלים באמירה. פי' רש"י זצ"ל ומשמע לן הרי היא ואני נשאלים לך הרי גופו קנוי ושאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה וע"כ הדר הוה ליה שאל בעלים ואח"כ שאל את הפרה. ומשני איבעית תימא כגון (דא"ל) דקיימא בחצירו של שואל דלא מיחסרא משיכה איבעית תימא כגון דא"ל את גופך לא תתשאיל לי עד שעת משיכת פרתך. הא למדת דמכי אמר הריני שאול לך דלא מצי הדר ביה. ואפי' אמר בלא קנין דא"כ הוה ליה לאוקמי מתניתין כגון דלא קנה מיניה ומסתברא דוקא שאמר בזה הלשון הריני שאול לך אבל אם אמר הריני מקבל עלי לעשות כך וכך אין ולא ורפיא בידי. וכגון שהוא דבר האבד שאם אינו [דבר] האבד לא גרע מפועל שיכול לחזור בו בדבר שאינו אבד.
תניא נמי הכי כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין וכשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות נקנית בכסף ובשטר ובחזקה. שכירות דמאי אילימא שכירות דמטלטלי שהשכיר לו כליו. מטלטלי בני שטרא נינהו הא לא מיקנו אלא במשיכה. אמר רב חסדא שכירות דקרקע שהשוכר קרקע מחבירו ונתן לו הכסף בשכירות קנה. ולא מצו אהדרו בהו. כההיא דפ' הזהב [ב"מ מ"ח ע"ב] דאיתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה. פי' רש"י זצ"ל ערבון פריעת מקצת מעות רב אמר כנגדו הוא קונה אם מכירת קרקעות הוה קונה כנגדו קנין גמור ואם מכירת מטלטלין הוה קונה כנגדו להתחייב במי שפרע ר' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה בקרקע לענין קנין גמור ובמטלטלי לענין מי שפרע. וצריך עיון בפ' האומנין [שם ע"ז ע"ב] דאמר רבא האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. לא קא עייל ונפיק אזוזי קני. וקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל התם. ושוכר בית מחבירו היינו שוכר קרקע כההיא דפרק לולב הגזול [סוכה ל"א ע"א] דת"ר סוכה גזולה ר' אליעזר פוסל וחכמי' מכשירין אמר רב נחמן מחלוקת בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ר' אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא בסוכה של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה הוא אי נמי סבר ר' אליעזר קרקע אינה נגזלת הויא לה סוכה שאולה ואין אדם יוצא בסוכתו של חבירו. ורבנן סברי קרקע אינה נגזלת ואדם יוצא בסוכתו של חבירו. הא למדת דבית המחובר לקרקע דינו כקרקע הילכך נקנה ונשכר בכסף.
<h2>דף פג:</h2>
החובל בחבירו חייב עליו בחמשה דברים בנזק בצער וריפוי ושבת ובבושת. בנזק כיצד סימא את עינו קיטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד ונמכר בשוק ושמין אותו כמה היה יפה וכמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי. צער כוואו בשפוד או במסמר ואפי' על צפורניו שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה לפי שהוא מעונג (דבצערו) [רב צערו] וכאבו כמה רוצה ליטול ולהיות מצטער בכך. ריפוי הכהו חייב לרפאותו. עלו בו צמחים אם מחמת המכה חייב ושלא מחמת המכה פטור. חייתה ונסתרה חייב לרפאותה. חייתה כל צורכה אינו חייב לרפאותה. שבת רואין אותו כל ימי החולי כאילו הוא שומר קישואין ונותן לו שכירות של כל יום שהרי אינו ראוי למלאכה כבדה אפי' בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. בושת הכל לפי המבייש והמתבייש. ירושלמי [פ"ח ה"א] תני החובל בחבירו חמשה נותן לו חמשה ארבעה נותן לו ארבעה, שלשה נותן לו שלשה שנים נותן לו שנים אחד נותן לו אחד. היכי דמי הכהו על ידו וקטעה נותן לו חמשה נזק צער ריפוי שבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה נותן לו ארבעה צער ריפוי שבת ובושת הכהו על ראשו וצבתה נותן לו שלשה צער ריפוי ובושת. הכהו במקום שאינו נראה נותן לו שנים צער וריפוי. הכהו בטומום שבידו נותן לו אחד בושת בלבד.
<h2>דף פד.</h2>
תניא ר' אלעזר אומר עין תחת עין ממש אמר רבה לומר שאין שמין אותו כעבד. א"ל אביי אלא מאי כבן חורין אי בן חורין מי אית ליה דמי. אלא אמר רב אשי שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק. הא דאמר אביי בן חורין מי אית ליה דמי היינו לענין שומא שאין שייך שומא אלא בדבר הנמכר כמו עבד. אבל קטל בן חורין ה"נ דחייב דמיו ליורשין כדרבה בפרק שור שנגח ד' וה' [לעיל מ"ג ע"א]. ואביי דאותביה התם הא שני ליה רבה. ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל אמר להו זילו שיימו ליה ארבעה דברים. א"ל רבא והא אנן חמשה תנן א"ל לבר מנזקא קאמינא. והא חמור הוא וחמור אינו משלם [אלא] נזק א"ל שומו ליה נזקיה. א"ל והא כעבדא בעי דנישיימה א"ל זילו שיימו כעבדא א"ל אבוה דינוקא הואיל כעבדא בעיתו דלשיימיה זילא ביה מילתא ולא בעינא א"ל והא קמחייבת לינוקא א"ל לכי גדיל מפייסנא ליה מדידי(ה). שמעינן מהכא דכל היכא דבעי אדם למיעבד לנפשיה מילתא דבזיא ולאורווחי דלא מצו קרובים למימחי בידיה ולמימר לא שבקינן לך דתיעבד הכי משום דבזיא לן מילתא אלא א"כ יפייסוהו ואי פייסי ליה מדידהו הכי נמי דמצי למימחי בידיה.
ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא א"ל זילו שיימוה כעבדא. והא רבא הוא דאמר כל ששמין אותו כעבד אין גובין אותו בבבל. לא צריכא דאי תפס רבא לטעמי' דאמר נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל. נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל. מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא. דאלהים בעינן וליכא. נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי אלהים בעינן וליכא. אלא שור בשור היינו טעמא דשליחותייהו קא עבדינ' מידי דהוה אהודאות והלואות. אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינ' מידי דהוה אהודאות והלואות. אמרי כי עבדינן שליחותייהו במילתא דקים לן בגווה במילתא דלא קים לן בגווה כגון הכא דבעי למישיימיה לא עבדינן שליחותייהו. שור בשור ושור באדם נמי הא לא קים לן מילתא אלא שור בשור אמרי' פוק חזי היכי מיזדבני תורי בשוקא. אדם באדם נמי פוק חזי היכי מיזדבני עבדי בשוקא. ועוד תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דקייצי נעביד שליחותייהו. כי עבדינן שליחותייהו בממונא בקנסא לא עבדינן [שליחותייהו]. אדם באדם דממונא הוא נעביד שליחותייהו. כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא אדם באדם לא שכיחא לא עבדינן. בושת דשכיחא ניעבד. הכי נמי דהא רב פפא אגבייה ארבע מאה זוזי לבושת. הא ליתא לדרב פפא כדשלח ליה רב חסדא לרב נחמן ושלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל. אלא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס אבל במילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס או אית ביה חסרון כיס ולא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. הילכך אדם באדם אע"ג דאית בהו חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. בושת אע"ג דשכיחא כיון דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. ושור בשור גובין אותו בבבל והאמר שור שהזיק אין גובין אותו בבבל. אמרי התם בתם והכא במועד. והאמר רבא אין מועד בבבל. כי קאמר רבא דנזקי שור בשור גובין בשן ורגל דמועדין מתחילתן נינהו. פר"ח זצ"ל ולא שור בלבד אלא כל שהוא כיוצא בזה גובין כגון אבות נזיקין דשור בשן ורגל ומבעה והבער ובור ושאר אבות דר' חייא ודר' אושעיא כגון ארבעה שומרים וריפוי ושבת וגנב בקרן וגזלן ועדים זוממין היכא דלא אפשר לאהדורי והמסור אע"ג דדיבורא בעלמא הני כולהו וכיוצא בהן דאינון נזקי ממון גובין אותו בבבל ואפי' דינא דגרמי גובין בבבל כדרפרם דכפייה לרב אשי [לקמן צ"ח ע"ב] ואגבייה בדינא דגרמי כי כשורא לצלמי. וכההיא דאחוי אכריא דחיטי [שם קט"ז ע"ב] וחייביה רב נחמן ואמר רבא אם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי והנה דן רב נחמן בדיבורא ואחוויי. וכ"ש ביתר מזה. וכן נזקי בהמה באדם כגון ההוא ברחא דאכל ללישא ומית [לעיל מ"ח ע"א] וחמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא [שם י"ט ע"ב] וכיוצא בהן שהן נזקי בהמה באדם כולן מגבינן להו בבבל. ובקרן אין גובין אותו בבבל לפי שהוא תם וקיי"ל [שם ט"ו ע"ב] פלגא נזקא קנסא. ומועד האמר רבא אין מועד בבבל וכולהו אמר רבא אי תפס לא מפקינן מיניה כההוא תורא דאלס ידא דינוקא ורב פפא דאגבי לבושתא לית הילכתא כוותיה עכ"ל.
כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל מנהג בשתי הישיבות שאע"פ שאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לבעל דיניה וכדיהיב שיעור מאי דחזו למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין איפייס מריה דיניה בין לא איפייס. כתוב בספר המקצועות מנהגם בשאר ישיבות שאע"פ שאין גובין קנס בבבל שהוא חוצה לארץ מי שחובל בחבירו ואינו רוצה לפייסו ולרצותו מנדין אותו עד שיפייס בכדי שיפסקו עליו תנאי וסבוראי אבל אי בעי טפי לא שמעינן ליה ואי קדם ותפס לא מפקינן מיניה והכי נמי למאן דלא בעי למידן דינא דגרמי אי גרם ליה חוסרנא ותפס מיניה בכדי הפסדו לא מפקינן מיניה. הילכך נידוי מנדינן ליה עד שירציהו שלא יהא חוטא ונשכר. והחובל בחבירו ביום טוב פטור מדיני שמים וחייב בדיני אדם בחמשה דברים דתניא [כתובות ל' ע"א] ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין מכלל שהוציא ימים טובים מכלל שבת ויום הכפורים. ש"מ החובל בחבירו ביו"ט חייב בתשלומין. ולגבי שבת ויום הכפורים אינו חייב בתשלומין מפני שמתחייב בנפשו במיתת ב"ד והאידנא דליכא מיתת ב"ד מאי הוה עלה. הכי אמר מר רב יהודאי גאון זצ"ל לפוטרו בלא כלום אי אפשר אלא ילקה ויתגלח ויצום ירח ימים כדי שלא יהא חוטא ונשכר. ואם אינו רוצה לקבל דין זה דנין אותו בע"כ כדי שלא יתבעוהו בדיני שמים דאמר רב יוסף וכן תני ר' חייא [שם] מיום שחרב בית המקדש בטלו ארבע מיתות ב"ד ואין ב"ד למטה ויש ב"ד למעלה. מי שנתחייב מיתה בב"ד הקב"ה גובהו ממנו אם אינו מתפייס בעולם הזה.
<h2>דף פה.</h2>
מתני' צער כו' ירוש' [פ"ח ה"א] אמר ר' זעירא חמין בר נש ואמרין ליה כמה בעי למיתן דלא יהא (כך) [בך] אההוא צערא ומה דהוא אמר יהבין ליה אמר מר עוקבא אומדין כמה אדם רוצה ליטול היא מתניתין. ואיתמר הכי אלא חמיי בר נש דמדין ליה כמה את בעי למיסב ויהא (כד) [בך] אהו צערא ומה דהוא אמר יהבין ליה. תני בן עזאי אומר נותנין לו (גבאי) [נכאי] מזונות מהו (גבאי) [נכאי] מזונות בקדמיתא הוינא אכלין טלופחין וירק וכדין לית הוא יכול מיכל אלא בעין ותרנגולין ומה דהוא אמר יהבין ליה. צער במקום נזק היכא דקיטע את ידו ונתן לו את דמיה היכי שיימינן אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות בין סייף לסם. האי ליטול ליתן הוא אמר רב הונא בריה דרב יהושע ליטול מן המזיק מה שנתן לקוטע.
תניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש וכל מיני מתיקה שהדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה. העלתה מכתו גרגותני יהא חייב לרפאותו ת"ל רק. ואי א"ל אסייך אנא א"ל דמית עלי כי אריא ארבא. ואי א"ל אית לי אסיא דאמגן א"ל אסיא דאמגן עינא עיור. ואי א"ל אית לי אסיא דחיקא ומוזיל לגבאי א"ל אסיא דחיקא עינא עיור שעתיד לילך לדרכו ואינו חושש אם עיור עינו של זה. ואם א"ל האיך הב לי ואנא מסינא נפשאי. א"ל פשעת בנפשך ומחסרת לי ממונא אי א"ל קוץ לי מיקץ ואנא מסינא נפשאי. א"ל פשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק.
<h2>דף פה:</h2>
אמר רבא קיטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת ועדיין הוא ראוי לשמור קישואין הילכך כל ימי חוליו רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין ונותן לו שכר שומר קשואין. שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגינה. הילכך נותן לו דמי השבת כל ימי חוליו כאילו שומר הפתח. סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחיים. חירשו נותן לו דמי כולו דהא אינו ראוי לכלום ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דע"כ לא מיירי באותו שקיטע ידו או שיבר רגלו. אלא אפי' באדם שלם שהרי האי דקאמר סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחיים. לאו היינו באותו ששיבר רגלו וקיטע ידו אלא באדם שלם דהא בשיבר רגלו אינו נותן לו אלא כשומר הפתח והיינו פחות מטחינת ריחיים. ותימה מדקאמר חרשו נותן לו דמי כולו מכלל דלא שוי ולא מידי. ובפ"ק דערכין [ב' ע"א] תנן חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אלמא אית ליה דמי ושוי מידי. ומפרש ר"ת ז"ל דההיא בחרש בידי שמים והכא בחרשו בן אדם. ורבי' יצחק בר שמואל פירש דהכא מיירי באדם שאינו בר אומנות הילכך כשנתחרש אינו שוה כלום אבל התם כשיש לו אומנות שיש חרשים שהם בעלי מלאכה כדאמרי' בהניזקין [גיטין נ"ט ע"א] חרש רומז ונרמז.
<h2>דף פו.</h2>
איתמר הכהו על ידו וצמתה פי' כווצה וסופה לחזור אמר אביי נותן לו דמי שבת גדולה פי' דמי ידו ושבת קטנה כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ורבא אמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום עד שתחזור ידו לקדמותה נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין דהא [ל]רבא לא יהיב ליה דמי ידו. פסק רבי' יצחק אלפס הלכה כרבא. הילכך יהיב ליה שבתו שבכל יום ויום ממלאכ' דבטיל מינה ומסתברא דכפועל בטל שיימינן ליה.
איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו אמר אביי נותן לו דמי שבת גדולה לעבד היינו דמי ידו ושבת קטנה כאילו הוא שומר קישואין לרב. רבא אמר הכל לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפיק לחירות נפקא ארעא בהדיה. פשיטא פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת היכי דמי דפסקיה לריש אוניה או ריש נחיריה הכל לעצמו פיחת נמי אצל רבו כגון הקוטע את ידו היינו פלוגתייהו דאביי ורבא פר"ח זצ"ל הלכה כרבא. ה"ג באלפס רבא אמר הכל לעבד אבל בפר"ח זצ"ל גריס הכל לרב. וכן גריס רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל הכל לרב דליכא למיגרס הכל לעבד דשבת קטנה למה לא יהא הכל לרב אלא ודאי הכל לרב גרסי' ושבת קטנה יעכב לעצמו לגמרי ושבת גדולה ילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד בקטיעת ידו. ירושלמי [פ"ח ה"ד] אמר ר' יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל חמשה דברים והלה יתפרנס מן הצדקה. אמר ר' אחא מצווין ישראל לפרנס את עבדיהם הקיטעין ולא השלמין והא ר' יוחנן אכל קופד ויהיב ליה שתי חמר ויהיב ליה לעבדיה וקרי עלוי [איוב ל"ד] הלא בבטן עשני עשהו אמרי תמן במדת רחמים ברם הכא במדת הדין.
ת"ר נתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן. לבייש את העבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד. מני לא ר"מ ולא ר' יהודה ולא ר' שמעון קס"ד קטן קטן בנכסים גדול גדול בנכסים. מני אי ר"מ האמר כולהו כי הדדי נינהו. אי ר' יהודה האמר אין לעבדים בושת. אי ר' שמעון האמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט כקטלא מה קטלא עד דמתכוון ליה דכתיב [דברים י"ט] וארב לו וקם עליו אף בושת נמי עד דמתכוין ליה דכתיב [שם כ"ה] ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד דתתכוין ליה. לעולם ר' יהודה היא וכי אמר ר' יהודה אין לעבדים בושת ה"מ למיתבא להו אבל למישם שיימינן בהו. ואיבעית תימא לעולם ר' מאיר היא ומי סברת גדול גדול בנכסים קטן קטן בנכסים לא קטן קטן ממש גדול גדול ממש. קטן בר בושת הוא כדקאמר רב פפא דמיכלמי ליה ומיכלם הכא נמי דמיכלמי ליה ומיכלם. פר"ח זצ"ל וקיי"ל דאינו חייב בבושת עד שיתכוון לו. רוצה לומר דהלכה כר"ש בקטלא דהא בושת מקטלא ילפינ' ומסתעיי' להא דפסיק רבינו יצחק אלפס זצ"ל כרב אדא בר אהבה [לעיל מ"ט ע"א] כדפרישית לעיל בפ' שור שנגח את הפרה.
<h2>דף פו:</h2>
מתני' המבייש את הערום חייב. ת"ר ביישו ערום חייב ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש. ביישו בבית המרחץ חייב ואינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק. אמר מר ביישו ערום חייב. ערום בר בושת הוא. אמר רב פפא מאי ערום דאתיא זיקא ודלינהו למאניה ואתא הוא ודלינהו טפי. ביישו בבית המרחץ חייב. בית המרחץ בר בושת הוא. אמר רב פפא מאי בבית המרחץ כגון שביישו על גב הנהר. פירש"י זצ"ל דהא דפריך ערום בר בושת הוא דכיון דאינו מקפיד להלך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת ואפי' מכין אותו. וקשה לפירושו מאי שנא דפריך אברייתא אמתני' הוה ליה למיפרך דקתני המבייש את הערום חייב. ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל לפרש דאמתני' לא מצי פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רקק בו או סטרו. אבל לשון הברייתא משמע ליה ביישו ערום שהערימו וקתני אינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש אם הוא ערום האיך הערימו. ועוד דלא קתני המבייש ערום למבייש לבוש אלא ביישו ערום לביישו לבוש משמע הכל באדם אחד ואי מיירי ברקק בו או סטרו כך הוא מתבייש כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי קאי ושהערימו בבית המרחץ. ופריך ביישו בבית המרחץ בר בושת הוא בערמומית והא דרך בני אדם לעמוד ערומים בבית המרחץ. והא דפירש רב פפא לביישו ערום דאתיא זיקא ודלינהו למאניה ואתא הוא ודלינהו טפי מספקא ליה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אי בעי ליה למימר דדוקא דדלינהו זיקא למאניה אבל אי איהו גופיה דלינהו ואתא חבריה ודלינהו טפי פטור כיון שזה אינו מקפיד או שמא אורחא דמילתא נקט דאתיא זיקא.
בעי ר' אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו. ולא איפשיט. וקשה דריש פ' הנחנקין [סנהדרין פ"ה ע"א] אמרי' היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב הכהו אחר וקללו פטור. והוינן בה מאי שנא בנו ומאי שנא אחר ופירשה רב ששת אחר גברא קטילא הוא ופרכינן והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב ואמאי לא פשיט מינה הכא. מיהו יש ספרי' דגרסי' בהו והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ולא גרסי' ומת. ולא נהירא כלל דמה ענין ישן אצל יוצא ליהרג ועוד מאי קמ"ל רב ששת מתניתין היא המבייש את הישן חייב. ור"ת זצ"ל גריס והאמר רב ששת חייב ואיוצא ליהרג קאי. מיהו אין לנו בעבור זה לשבש את הגירסא דאין כל כך תימא שלא פשט מדרב ששת דכי האי גוונא אשכחנא בנדרים בפ' אין בין המודר [ל"ה ע"ב] דאיבעיא להו הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דשמיא נינהו ולא פשיט ממילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפ"ק דקידושין [כ"ג ע"ב] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינ' עבדינן ואינהו מצו עבדי. והתם מוכח דהילכתא כוותיה דפריך מינה לרבא. הכא נמי אע"ג דלא פשיט מדרב ששת אפשר דהילכתא כוותיה ואשכחנא טובא כי האי גוונא דלא בעי למיפשט מאמורא אלא ממשנה או מברייתא. תניא רבי אומר חרש יש לו בושת שוטה אין לו בושת קטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בושת ולא קשיא הא דמכלמו ליה ומיכלם והא דמכלמו ליה ולא מיכלם. וכן הלכה. וכן פסקו (פ)ר"ח זצ"ל ורבינו יצחק אלפס זצ"ל.
מתני' המבייש את הסומא חייב. מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת פי' אם בייש את חבירו פטור ומתניתין דקתני המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ובסומא לא תנא הכי אלמא סומא חייב. וכן היה ר' יהודה פוטרו מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד. תניא אידך ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת. וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי דהלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מיפקדנא וקא עבידנ' מצות וכיון דשמעת' להא דר' חנינא דאמר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אמינא אדרבה מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. פר"ח זצ"ל וכיון דאוקימ' למתניתין דהיא סתמא דלא כר' יהודה ש"מ דלית הילכתא כר' יהודה דהאמר ר' יוחנן הלכה בכל מקום כסתמא דמתניתין. מתני' המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר [דברים כ"ה] ושלחה ידה והחזיקה במבושיו לעולם אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוון וכדמפרש לה לעיל שלהי פ' כיצד [כ"ז ע"א].
<h2>דף פז.</h2>
מתני' זה חומר באדם מבשור שאדם משלם נזק צער ריפוי שבת ובושת ומשלם דמי ולדות ושור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות. מתני' המכה(ש) אביו ואמו [ולא] עשה בהם חבורה והחובל בחבירו ביום הכפורים חייב. מכה אביו ואמו תנן בפ' אלו הנחנקין [סנהדרין פ"ה ע"ב] דאינו חייב מיתה אא"כ עשה בהם חבורה והחובל בחבירו ביום הכפורים תנן דחייב דסתם לן תנא דיום הכפורים לא הוי כשבת לענין תשלומין ולקמן תנן החובל בחבירו בשבת פטור מכולם משמע אבל ביום הכפורים חייב ותנן בפ' אלו נערות [כתובות כ"ט ע"א] הבא על אחותו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להם קנס אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד ואמרי' בגמ' [שם ל' ע"א] לאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לענין תשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. מכל אלה משמע דליתא לדר' נחוניא בן הקנה. ותימה על דברי הגאון שכתב בספר המקצועות דביום הכפורים אינו חייב בתשלומין. ודילמא דעתיה דגאון למיפסק כר' נחוניא בן הקנה הואיל ואביי ורבא ורב אשי שקלו וטרו אליביה בפ' אלו נערות [שם]. ותו דאשכחנא נמי דסתם לן תנא כר' נחוניא בן הקנה בפ"ק דמגילה [ז' ע"ב] דתנן אין בין יום הכפורים לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת ואמרי' בגמ' הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני ר' נחוניא בן הקנה היא דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לענין תשלומין כו'. מיהו הנהו אין בין דקתני התם לאו בכולהו דקיי"ל [כן] דהכי נמי תנן התם אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמרי' בגמ' הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתניתין דלא כר' יהודה דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש הרי סתם לן [תנא] דלא כר' יהודה אפי' הכי אמר בפ' אין צדין [ביצה כ"ח ע"א] א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה. א"ל יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמי. ותו דסתמי דרבי' עדיפי וסתמי דקתני להו גבי הילכתא דדיני. כההיא דפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] דההוא סמיא דהוה בשבבותיה דר' יוחנן דהוה (דן) יתיב ודן דינא ולא א"ל ולא מידי. והיכי עביד הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמר ר' יוחנן לאתויי סומא באחת מעיניו. ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות דנים ביום וגומרים אף בלילה. מאי אולמיה דהא סתמא מהאי סתמא. איבעית אימא סתמא דרבים עדיפי ואיבעית תימא משום דתני לה גבי הילכתא דדינא. הילכך הכא נמי סתמא דפרקין וסתמא דאלו נערות עדיפי ולא ידענא מנא ליה למיפסק כר' נחוניא בן הקנה מיהו הא ודאי הילכתא היא דהחובל בחבירו ביו"ט חייב בכולן.
מתני' החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל והילכתא עבד פסול לעדות ויש לו בושת וגר כשר לעדות ויש לו בושת וכן כתב פר"ח זצ"ל. מתני' חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין. והעבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם. מדלא קתני נתפקח החרש נשתפה השוטה נתגדל הקטן חייבים לשלם משמע דאפי' לאחר זמן לא משלמי דלא היו בני דעת בשעת החבלה ולא חיילא חיובא עלייהו. אבל רש"י זצ"ל פירש לקמן בפ' הגוזל עצים [צ"ח ע"ב] כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חוב בילדותו ואגביה מיניה גוביינא מעליתא. משמע דקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל ולכאורה מסתייע מפ' שור שנגח ד' וה' [לעיל ל"ט ע"א] גבי שור [של] חרש שוטה וקטן שהוחזקו נגחנין שמעמידין להן אפטרופ' לשווינהו מועד דכי הדר נגח לישלם מן העליה ואיפליגו בה ר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא דר' יוחנן אמר מעליית יתומים ור' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפטרופין וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. וכ"ש היכא דנפשייהו אזקי דפרעי לכי גדלי.
בספר המקצועות כתוב הכי אמר רב צמח גאון עבד שמועד לחבול באחרים הרי רבו מכה אותו מרדות שלא ירגיל לעשות כך. וכן האשה שחבלה באיש או באשה בעלה מכה אותה מכת מרדות שלא תהא רגילה לעשות כך.
כתוב בשער הגדול של שערי השבועות. וראוי לידע כי אשת איש אין מחייבין אותה אם נתבעה ונתחייבה השבועה אין ב"ד מחייבין אותה אפי' במקום פקדון כמו שנאמר [שמות כ"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם אפי' אם היתה חייבת לו שבועה כזו אין מחייבין אותה כמו שאמרה המשנה העבד והאשה פגיעתן רעה. אבל כותבין לתובע תביעתו ומשלמין לאחר זמן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם. ובתשובות רב מתתיה זצ"ל כתב ראובן דאפקיד זוזי גבי לאה ולאו אינתת גבר הוות ולבתר כן אתנסיבה ואתא ראובן ותבעינון מינה בבי דינא ונפלה שבועה עלה אית מן הדין להשביעה והיא אשת איש או לא. כך ראינו כיון דהויא אשת איש לא משביעינן לה. ואי אמר בעלה לא מהנפקנא אינתתי לבי דינא לא מפקינן שלא תתגנה על בעלה. והיינו דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים. ואי מצטרכי למיכתב פסק דינא עלה וכדהויא פנויה מישתבעת לי (מי כתיב) [מיכתיב] לה דקתני נתגרשה האשה חייבת לשלם ואי לא מיצטרכי ואמר דניחא ליה לשמותי על כן מאן (דאפק) דאפקידי' גביה והיא כפרה בב"ד לא יהבינ' ליה רשותא אבל אי עבד מנפשיה עבד. ורב משה בר חנוך גאון זצ"ל כתב ראובן דאפקיד דינר אצל אשת שמעון וכופרתו כך נראה לי שאין ב"ד יכולין להוציאה לבית הכנסת להשביעה שהיא ברשות הבעל ואף להשביעה בביתה אין להם רשות שהוא פשע בעצמו שהפקיד ביד מי שרשות אחרים עליה ולאו כל (הימנה) [הימנו] לבזות אשת איש אבל יכול להחרים סתם בבית הכנסת וילכו ויודיעוה אם הודתה יכתבו ב"ד הודאה וימסרו ביד המפקיד שאם מת בעלה או גירשה יגבה ממנה אבל כל זמן שהיא תחת הבעל אין לו עליה כלום. ורבנא משה זצ"ל ריש מתיבתא דמתא מחסיא כתב מי שנתן פקדון לאשה היושבת תחת בעלה ולא הודיע המפקיד לבעלה שנתן לאשתו שום פקדון ושמה אותו פקדון בתיבתה ששם גם ממון בעלה גנוז שם ונגנב כל אשר בתיבה עם הפקדון משתבעה האשה ובעלה וכל אשר דרים בבית דלא ידעין בההיא פקדון היכן הוא מטא וכל אימת דמיגרשא או נתאלמנה משלמת ההוא פקדון דבחיי בעלה מה שקנתה אשה קנה בעלה ובעלה לא משלם שהרי לא הפקיד בידו. ורבינו גרשום מאור הגולה זצ"ל כתב וששאל אשת ראובן שהפקידה אצל אשת שמעון פקדון ופשעה בו ונגנב. כך הדין אילו היתה אותה אשה שהפקידו (אצלו) [אצלה] פנויה היתה חייבת לשלם שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה השתא שהיא אשת איש אם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן חייבת לשלם ואם לאו יכתבו לה פסק דין לכשתתאלמן או תתגרש תשלם אבל בחיי בעלה אינה משלמת שאין לה מה לשלם כדתנן העבד והאשה פגיעתן רעה הן שחבלו באחרים פטורים. רש"י זצ"ל סובר הא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה אע"ג דאית לה נכסי מלוג שכך פי' נתגרשה האשה ונשתחרר העבד לאחר זמן וקנו נכסים חייבין לשלם שהרי מתחילה חייבין לשלם אלא שאין להם כלום שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעלה לפירות. אלמא אפילו בדאית לה נכסי מלוג פטר לה. ורבינו אליעזר בר נתן זצ"ל האריך בדבר. ומו"ר רבי' אבי העזרי זצ"ל קיצר דבר וכתב הא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה בדלית לה נכסי מלוג ממה לשלם והבעל לא ישלם חבלותיה ואפי' כתובה אמרי' התם [לקמן פ"ט ע"ב] דתמכור ותפרע לולי דכל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינ' ולולי שאין לה היתה משלמת דהא אמרינן בפ"ק דבב' קמ' [ט"ו ע"א] והנשים בכלל הנזק והשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ובגמ' [שם] תלי טעמא דאיש משום דבר משא ומתן הוא וטעמא דאשה משום חיותא וקא עביד צריכותא. הילכך בזמן הזה בנשים תרווייהו איכא שהם נושאות ונותנות ובטלת חיותא אם לא יעמדו למשפט כאנשים. אבל המלוה לה והמפקיד פקדון לאשה מי הקנאהו לה שיזכה בו בעלה. הילכך אם השליכתו לאיבוד או פשעה בו הבעל פטור דמה לי חבל בגופו ומה לי חבל בממונו. אבל אם טענה אכלתהו או הוצאתיו בצרכיי. רואה אני שהבעל משלם שהנשים אפוטרופ' של בעליהן בזמן הזה ונושאות ונותנות והויין שלוחי בעליהן דהויא לה (בבא) [כבא] בהרשאה דפסקינן [לעיל ע' ע"א] הילכתא שליח שויה ובשליחות בעלה הוציאה ואכלה. ותניא [ב"מ ק"ד ע"א] ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת. ונראה דה"ה חוב אחר. והא דתנן [כתובות ק"ז ע"ב] מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר ר' יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי. ההיא כשלא לוותה אלא פירנסה מעצמו אבל לוותה ואכלה משלם בעלה כדאי' בפ' יש נוחלין בסופו [ב"ב קל"ט ע"א] והתם מיירי אפי' לוותה ושוב ניסת. ופקדון נמי גמרינ' מהתם ואכלה דנכסי קטנים הוו פקדון ביד הגדול ופשיט מינה התם דמשלם. וכ"ש אם הופקד בידה אחר שנשאה. ועוד סתמא דמילתא בעלה ידע הפקדון ואפיק לפרנסה דמשני התם שאני פרנסה דאית לה קלא ושיעבד הבעל את עצמו. ובפרק יש מותרות [יבמות פ"ה ע"א] נמי אמרי' אלמנה לכהן גדול אם לוותה אין לה מזונות משום דבעמוד והוצא קאי מזוני אית לה אתמהה הא כשירה משמע דאית לה. וכן מוכח בפ"ב דכתובות [ק"ז ע"ב] דממאנת דוקא אין לה מזונות אם לוותה ואכלה הא לא מיאנה חייב לפרוע ואם כפרה בפקדון חייבת לישבע דמאן לימא לן דהלכה כר' אליעזר [גיטין מ"ו ע"א] דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דילמא הילכתא כר' מאיר דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. ואפי' לר' אליעזר דוקא נדר דצריך לפרוט הנדר ביזוי הוא וגם שצריכה לבוא לפני ב"ד על עסק דברים שבינו לבינה. אבל שבועה שאחד טוען בעבורה שלא בפניה ונשבעה לא. דמי לית ליה לר' אליעזר הא דתנן [כתובות פ"ו ע"ב] המושיב את אשתו חנונית או אפטרופ' הרי זה משביעה כל זמן שירצה ולא חזינן דפליג עלה ר' אליעזר אם הוא אינו חושש לבזיונה. כ"ש אחר כדי שלא יפסיד ממונו תתבזה ותתבזה ואין בעל יכול למחות. ותנן [שבועות ל"ו ע"ב] שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים וסתמא קתני אפי' אינה אלמנה ואמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי וסתמא קאמר אפי' אינה אלמנה. ועוד הרי הבעל מקנא לה ומביאה לב"ד ומשביעה ומשקה. ותנן [שבועות מ"ה ע"א] ואלו נשבעין שלא בטענה והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ואמר' שומר נשבע ואפי' אשתו של שומר נשבעת. ונראה לי אם מזמינים אשת איש לב"ד על עסק משא ומתן בעלה יש לו מן הדין לטעון בשבילה כי היא שלוחו במשא ומתן ואינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את. וכן בנכסי מלוג אם אוכל פירות. ואם אינו אוכל דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. אם אינו רוצה לטעון לא כייפי' ליה דאמר אביי [גיטין מ"ח ע"ב] בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה וה"מ דלא נחית לפיר' ואע"ג דמלתא דאביי מיירי שהבעל והאשה תובעים. נראה דה"ה אם נתבעין לדין דכל מידי דשייך ביה בעל עליו לטעון. אבל על גזילות וחבלות לא כייפינן ליה לטעון כמו איניש דעלמא. והא דאמרי' דכייפינן לבעל לטעון כשאינה מוצ(י)אה מעצמה קרוב או אהוב שיטעון בשבילה. אבל אם מוצאה אהוב הטוען בשבילה שפיר דמי כדאמרי' בירוש' פ' כה"ג [סנהדרין פ"ב ה"א] וימנה אנטלר ואכהן גדול קאי ומשני כשנפלה שבועה ואנטלר נשבע בתמיה הילכך אין דנין אותו. והא דאמרינן בהמפקיד [ב"מ ל"ט ע"א] אפיטרופ' לדיקנני לא מוקמי' ה"מ שאין ב"ד טורחין להעמיד לו אבל אם מוצא אפי' גדול ימננו אפוטרופ' ויטעון בשבילו. וכל הגאונים שהיו לפני לא נתנו חילוק בין נושאת ונותנת בנכסים עם בעלה לאין נושאת ונותנת אלא כולם פטרו את הבעל מתשלומין בעודה תחתיו ומלהשביעה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו. זולתי ר' קלונימוס גאון זצ"ל שהוא נתן חילוק בנושאת ונותנת בתוך הבית בנכסים של בעלה דאם יש שותפות לאחר עם בעלה בעסק השותפות משביע את הבעל ומשביע גם את אשתו שלא לקחה מן השותפות כלום. ותנן נמי ואלו נשבעין שלא בטענה והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. אלמא אשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית נשבעת ולא אמרינן בעלה אינו רוצה שתתבזה. ואמרי' נמי שומר נשבע ואפי' אשתו נשבעת. וסמך לי מצאתי בתשו' של שר שלום גאון זצ"ל. ראובן שמינה עבדו אפיטרופ' לגבות חובו משמעון וקיבל העבד משכון חייב ראובן באותו משכון. דאמר רבא לרב עילאי [ב"מ צ"ו ע"א] יד עבד כיד רבו דמי. ועוד דיכולין לומר בעלי חובות לאדונו של עבד אי לאו דמינתה אפיטרו' לעבד דחזינן דקא גבי מן חד ותרין אנא לא הוינא סמיך עילויה ויהבינא ליה משכון דילך. הילכך מן הלין טעמ' מיחייב ראובן לשלם המשכון לשמעון ועבד ואשה דפגיעתן רעה וחייב הגאון הנ"ל אדונו של עבד כי מינהו אפיטרופ'. הכי נמי האשה כי (מתנה) [מינתה] בעלה אפיטרופ' דידיה מיחייב לשלם בשבילה כל דמיחייבה לאחריני.
בפרק המקבל [ב"מ ק"ד ע"א] ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת. שכך כותב לה אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא. פירש"י זצ"ל אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שהוא חייב בקרבן לידתה אם הוא עשיר אין יכול לומר אין לה כלום ותפטר בקרבן עני וכן בכל הקרבנות שהיא חייבת שלא בנדר ונדבה כגון קרבן לידתה וחטאת ואשם שעליה. ה"ג לה בתורת כהני'. אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכך היא כותבת לו ואוחרן דאית לי עלך מן קדמת דנא. והכי פירושו לפיכך אם גרשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן. וללשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי עכ"ל. והרב ר' אלחנן בן ר' יצחק ז"ל כתב דגרסינן כגירסת הספרים וכן כל קרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה ואחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא. וה"פ מדכתב לה דאית לך עלי ש"מ שמחייב עצמו לקרבנות שהיא חייבת שמסתמא בחובותיה אינו מדבר שישלם חובות שהיא חייבת שאפילו כשהיא תחתיו אם לוותה שלא לצורך מזונות דבר שאינו חייב ליתן לה אינו פורע כל שכן מה שלוותה מקודם לכן ואפי' קרבנותיה אינו חייב בנדרים ונדבות אם אינו יכול להפר לה דלאו כל כמינה שתפסידנו כל מה שיש לו בנדרים כשיקניטנה אבל יכול להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו אם יתחייב לפרוע בשבילה אפ"ה נראה שאינו חייב לפרוע אלא בקרבנות שהן חובה לכפרתה או להכשירה לאכול בתרומה או לשתות ביין אם היא (נדרה) [נזירה]. ומה שמצאנו כתוב שהורה רב אחד שהבעל חייב לפרוע חובות אשתו שלוותה קודם שנשאה מהא דר' יהודה דהכא וכשהרצו דברים לפני ר' משה ב"ר אלכסנדרי אמר שיפה הורה. אין בדבר זה ממש כמו שפי' שאפי' היתה לוה בשעה שהיא תחתיו לא היה משלם. ואפי' לפי ההיא שבשתא מנא ליה לפסוק כר' יהודה הא פליגי רבנן עליה כדמוכח בפ' שאמר הריני נזיר ושמע חבירו [נזיר כ"ד ע"א]. ואפי' אם ת"ל שהלכה כר' יהודה דדריש לשון הדיוט הא קיי"ל במתני' דריש לשון הדיוט באם אוביר ולא אעביד ולא נחלק ביניהם מכל מקום לוותה ואכלה קודם נישואין אינו חייב לשלם. ועד כאן לא קמיבעיא לן בסוף יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"א] בלוותה ואכלה ועמדה ונישאת אם יוציא המלוה מן הבעל אלא בנכסים שהכניסה לו אי שוויה רבנן כיורש אי כלוקח אבל מנכסי בעל פשיטא דלא גבי דאפילו מנכסי' דידה לא גבי אי הוי בעל לוקח. וה"ה אם לוותה ואכלה לאחר נישואין לצורך דבר שאינו משועבד לה אינו מתחייב. ובלא שום ראיה דבר פשוט הוא שאל"כ יכולה להפסיד לו מאה מנה בכל יום שאם יקניטנה תלוה ותשליך לאיבוד. אבל בנזירות אין לחוש שתינזר להפסיד לו. אבל בנדרים ובנדבות נראה שאינו מתחייב. שאע"פ שכשישמע לא תוכל להפסידו לפי שיכול להפר מכל מקום כשיהא במדינת הים יש לחוש שמא תדור ותפרע משלו. והא גירסא שבספרים איתא נמי בתוספתא דכתובות [פ"ד הי"א] ובתר הכי מיירי בתוספתא במה שכותבת לו (כששוכרת) [כששוברת] כתובתה וכל התנאים שדורשין לשון הדיוט שנוים שם בזאת הברייתא עצמה. ולגירסת הקונטרס קשה מאי לפיכך וצ"ל דקאי אבתריה וה"ק ולפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכך כתבה לו וכו' עכ"ל. שלהי יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"א] אמרינן שלח ליה אבוה בר גניא לרבא ילמדנו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מאי. בעל לוקח הוי או יורש הוי. לוקח הוי ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ולא איפשטא בעיין. הילכך מלוה ע"פ לא גביא מיניה דבעל ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזפי בלא שטרא וכן פסק רבי' שמואל זצ"ל בשלהי שמעתת' דבעל לוקח הוי.
בעא מיניה ר' אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי. גדולה ודאי לדידה הוה כי קמיבעיא לי קטנה כיון דשבח נעורי' כגון כסף קידושיה דאביה הוא חבלה נמי דאביה הוא מ"ט דהא אפחתה מכספה או דילמא שבח נעורים זכי ליה רחמנ' לאב דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין אבל חבלה דאי בעי למיחבל בה לא מצי חביל לא אקני ליה רחמנא. א"ל לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. איתיביה החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ משבת בזמן שהעבד שלו אלמא דאשבת דעבד עברי שלו פטור הואיל ומעשה ידיו שלו הכא נמי כיון דבתו מעשה ידיה שלו לישקול שבת דידה. אמר אביי מודה רב בשבת דיהבינ' ליה לאב. וכן אמר רשב"ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. ור' יוחנן אמר אפי' פצעה. פצעה צערה דידה הוא אפי' ר' אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה אבל פצעה דלא אפחתה מכספה לא קמיבעיא ליה. אמר ר' יוסי בר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספה אבל שאר חבלות דלית ליה לאב פסידא דידה הן. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הילכתא כר' יוחנן הילכך ניזקא דאפחתה מכספה דאבוה הוי ושבת אפי' רב מודה דאבוה הוי אבל צער דלא אפחתה מכספה לדברי הכל לדידה הוי. וה"ה לבושתה עכ"ל.
<h2>דף פז:</h2>
החובל בבנו הגדול יתן לו מיד קטן יעשה לו סגולה. החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה. אוקמא רב הא דקתני חייבי' ליתן לאביה בשבת ואוקמא בשאין סמוכין על שלחן אביהן וסיפא דקתני החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה אוקמא להעדפה המותר על מזונותיה. והא דתניא החובל בבניו ובבנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה. בבניו ובבנותיו שלו פטור בסמוכין על שלחן אביהן. נראה לכאורה בשאין סמוכין חייב בכולן ובסמוכין פטור בכולן.
<h2>דף פח:</h2>
אימיה דרב שמואל מאקרוניא הוה נסיבה לר' אבא כתבינהו לנכסי לרב שמואל בר אבא בתר דאינסביא לר' אבא. בתר דשכיבא אזל רב שמואל בר אבא קמיה דר' ירמיה בר אבא ואוקמיה בנכסיה אזל ר' אבא אמרה קמיה דר' הושעיא אזל רב הושעיא אמרה קמיה דרב יהודה א"ל הכי אמר שמואל האשה שמכרה בנכסי מלוג שלה בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. אמרוה קמיה דרב ירמיה בר אבא אמר להו אנא מתנית' ידענא דתניא הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות. מכר הבן אין ללוקח כלום בהן עד שימות האב כי מיית האב מיהא אית ליה ללוקח ואע"ג דמת הבן בחיי האב דלא אתו נכסיה לידיה דבן. וכרשב"ל דאמר לא שנא מת האב בחיי הבן (דלא) [ד]אתו נכסיה לידיה דבן לא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו נכסיה לידיה דבן קנה לוקח. אהדרוה קמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתינו משום תקנת אושא דאמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג שלה בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהכי הילכתא וכן פי' ר"ח זצ"ל דקיימא לן דהילכתא כתקנת אושא. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפ' וירא בלק וכן הילכתא כתקנת אושא. בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים [ע"ח ע"ב]. ההיא איתתא דאברחינהו לנכסה מגברא כתבינהו לברתה ובתר הכי אינסבה ואיגרשה אתיא לקמיה דרב נחמן קרעיה רב נחמן לשטרא אזל רב ענן קמיה דמר עוקבא א"ל חזי מר רב נחמן חלקאה היכי קרע שטרא דאינשי א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה א"ל הכי והכי הוה א"ל שטר מברחת קאמרת הכי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל מודה אני אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו. א"ל רבא לרב נחמן טעמא מאי. לא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחרינא. ה"מ לאחריני אבל לברתה יהבה. אפי' הכי במקום נפשה נפשה עדיפ' לה. מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחרים. פי' שטר אמנה בינו לבינה דברי רשב"ג וחכמים אומרים רצה משחק בה זה שכתבה לו שטר פסים אלא כיון שהגיע השטר לידו אומ' קניתי ואין לדבר תקנה אלא עד שתכתוב לו בפירוש בשטר כך הקנאתי לו נכסים הללו מהיום ועד שארצה לא אחזור בי ולכשארצה אחזור בי ותהא מתנה זו בטל. טעמא דכתבה ליה הכי הא לא כתבה הכי קננהו לוקח. אמר ר' זירא לא קשיא מתני' כשהקנתה מקצת ושיירה מקצת אז אם לא תכתוב כך קנאו הקונה. והא דרב נחמן כשכתבה כל נכסיה. ופר"ח זצ"ל דהילכתא כרב נחמן. הילכך הכי הילכתא. והכי איתא בפ' מי שמת [ב"ב ק"נ ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן אלו הן. שכיב מרע עבדו ואשתו ובניו ומברחת. דאמר מר מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה ובכולהו מטלטלי הוי שיור. פי' רבינו שמואל זצ"ל אשה שדעתה להנשא והבריחה את נכסיה שלא יהא לבעלה רשות בהן וכתבתן לאחד מקרוביה ולא נישאת וכשראתה שלא תינשא רוצה לחזור. אם לא שיירה כלום חוזרת דמדכתבה הכל גליא דעתה שלא גמרה למתנה אלא לאברוחי בעלמ'. ואם שיירה כל שהו לעצמה מתנתה מתנה. א"נ מברחת כדאמרי' לקמן בההיא שמעתתא [קנ"א ע"א]. אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבינהו לניכסה לרב זוטרא בר טוביה דקא בעי לאינסובי לרב זביד אינסבה ולבסוף איגרשה. אתא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר משום אינסובי הא אינסבי ואע"ג דהשתא איגרשה הואיל ומשום אינסובי כתבינהו ניהליה ואינסיבת נכסי דיליה נינהו. ואוקמא רב ביבי לרב זוטרא בניכסיה. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתון ממולאי אמריתון מילי מוליאתה. אפילו למ"ד מברחת קני ה"מ דלא גליא דעתה דמשום אינסובי הוא. פי' רבינו שמואל זצ"ל דבסתם כתבה כל נכסיה לאחר ולא פירשה משום אינסובי התם אמרי' דלאו כל כמינה דתיהדר הכא הא גליא דעתה דמשום אינסובי הוא והא אינסבה ואיגרשה. פי' רשב"ם זצ"ל הכא הא גליא דעתה דמשום אינסובי הוא דמשמע שלא גמרה להקנות לו אלא כל זמן שתשב תחת בעלה עכשיו שנתגרשה כאילו לא נישאת דמי ולא קנאה רב זוטרא. סובר רבינו שמואל זצ"ל דשטר מברחת קנה למי שכתבה לו כל זמן שהיא תחת בעלה אבל נתאלמנה או נתגרשה יחזרו הנכסים לידה ואם מתה תחת בעלה קנה לגמרי למי שכתבה לו. וכן משמע מדבריו לפום מאי דגרסי' הא אינסיבא ואיגרשה משמע הא לא איגרשה לא מפקא מיד מי שכתבה לו. וכן גירסת ר"ח זצ"ל אההיא דמברחת דפרישית לעיל הא אינסבא ואיגרשה. וקשה דפ' האשה שנפלו [כתובות ע"ט ע"א] פריך תלמודא ואי לא קננהו לוקח ליקננהו בעל. אמר אביי עשאום (בנכסים) [כנכסים] שאינם ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון דלכך לא קנה הבעל דמשמע דלהדיא דלא קנה לא לוקח ולא בעל אלא משניסת הדרי נכסי לידה. ויש לפרש דאע"ג דלא קנאום בעל גם הלוקח לא קנאם לגמרי. אבל הם קנוים ללוקח להיות ברשותו כל זמן שהיא תחת בעלה ואם מתה בחיי בעלה הלוקח קנה לגמרי [ו]דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אפי' למ"ד מברחת קנה דמשמע דאיכא למ"ד דקנה לגמרי היינו דוקא במקצת נכסים דאי בכל הנכסים ליכא למ"ד דקנה כדמוכח בהאשה שנפלו דדוקא במקצת נכסים פליגי כדפרישית לעיל.
מעשה בשטר מבריח נכסים שרצה ללות ורצה שלא ישתעבדו נכסיו לבעל חוב ושטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשה. ונשאל לר"ת ז"ל על שניהם. ופסק שהשטר קיים ומגבינן ביה דטעמא מאי שטר מבריח אינו קונה מפני שהיא אינה מתכוונת להקנות אלא מתכוונת שלא יקנה הבעל. והכא לא קני הבעל כדאמרי' עשאוה (בנכסים) [כנכסים] שאינם ידועים לבעל. אבל הכא דליכא למימר האי טעמא דאי לא הוי קני להו לוקח. הוי קני להו הבעל חוב והאשה. א"כ לא מיקרי האי שטרא מבריח כיון דבהכי אינו מבריח. הילכך ליכא למימר לאברוחי מיכוון כיון דאינו מבריח אלא למתנה גמורה מכוין וזכה מקבל מתנה וקנה. ופסקו רבותי' דלא בעינן שיור כדי פרנסה. אלא מטלט' כל שהו הוי שיור.
תנן בפ' יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב. איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח. רשב"ל אמר קנה לוקח. ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח כי קתני מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב הא כי מיית האב אית ללוקח דלא מית הבן בחיי האב דאתו להו לידיה דבן אבל מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן כי מיית האב נמי לית ליה ללוקח. אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי וכי זבין לאו דידיה זבין. ורשב"ל אומר קנה לוקח כי קתני מתני' מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב הא כי מיית האב מיהא אית ליה ללוקח לא שנא לא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן לא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן דקנה לוקח. אלמא קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וכי זבין דידיה זבין. וקיי"ל כרשב"ל כדאסקינן להדיא דאנן השתא בין ר' ירמיה בר אבא בין רב יהודה כרשב"ל סביר' להו. ופ' החולץ [יבמות ל"ו ע"ב] פסיק רבא להדיא כרשב"ל. וכן פר"ח זצ"ל דהילכתא כדרשב"ל וליתא לדר"י. וכן פסק רב האי גאון זצ"ל בשער רביעי דהילכתא כרשב"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ופסק נמי כר' יהודה גבי עבד דתניא לקמן [צ' ע"א] המוכר את עבדו לחבירו ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום ר' מאיר אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו שני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ר' יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים מפני שאינו כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ר' יוסי אומר שניהם ישנן בדין יום או יומים זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו. ר' אלעזר אומר שניהם אינן בדין יום או יומים זה מפני שאינו תחתיו וזה מפני [שאינו] כספו. ופסק כר' יהודה דקנין פירות מראשון לאו כקנין הגוף דמי וכן פר"ח זצ"ל דקיי"ל כר' יהודה דסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. דלית הילכתא כר' אלעזר. והא דאמר אמימר לקמן איש ואשה שמכרו נכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר' אלעזר. כמאן אזלא הא דתניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים שאינם חוזרי' כמאן א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרי' משמיה דרבה הא מני ר' אלעזר היא לאו אמר ר' אלעזר כספו המיוחד לו ה"נ עבדו המיוחד לו. פר"ח זצ"ל דאלו תנאים כולם קודם תקנת אושא כי היכי דלא תיקשי לן הילכתא אהילכתא.
מכר האב מכורים עד שימות. פי' מכר האב סתמא מכורין לפירותיהן ללוקח עד שימות האב כי הנכסים משועבדים לאב לפירותיהן ויש בידו למכור הנכסים לצורך פירותיהן כל ימי חייו ולכשימות יטול הבן גם הגוף גם הפירות. מיכן אני למד שיכול הבעל למכור פירותיהן שיש לו בנכסי מלוג אשתו שהרי הנכסים משועבדי' לו לפירות וכשמוכר הפירות מוכר השיעבוד נכסים שיש לו לצורך הפירות. ודלא כדברי מו' רבינו שמחה שכתב בספרו דבעל בנכסי מלוג לא מצי מקני ליה לא לאחר ולא לאשתו. והביא ראיה דתנן בפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע [נזיר כ"ד ע"א]. האשה שנדרה בנזירות והפרישה את בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלו היתה בהמה תצא ותרעה בעדר. אם שלה היתה בהמה החטאת תמות עולה תקרב [עולה] שלמים יקרב שלמים. ואמרי' בגמ' (הא) [היא] מנא לה והא אמרת מה שקנתה אשה קנה בעלה אמר רב פפא שקמצה מעיסתה. איכא דאמרי דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעלה רשות בה. ומדלא משני דאקני לה איהו פירות שיש לו בנכסיה ש"מ דלא מצי למקני להו. ולאו מילתא היא דהכי נמי הוה מצי למימר דאקני לה מדידיה כדאמרינן התם לעיל בסמוך אלא היכי דמי דמשעבד לה כגון דאקנייה (לו) [לה] הוה דנפשה. אי נמי דכתב לה דין ודברי' אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם. ותו הביא ראיה דתנן בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ט ע"א] אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ופרכי' פשיטא כיון דמשעבדי לפירא פירא הוא דקאכיל. לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי בשדה זו ואין לי עסק בה וידיי מסולקות הימנה לא אמר ולא כלום. אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה. ומדלא משני כשקנו מידו כדשני לעיל [שם מ"ג ע"א] גבי ההיא דשמואל דאמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידים זה על זה ופרכינן מעידים אמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקי' דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו. (דכי) [וכי] כתב לה מאי הוי והתניא האומר דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בהן וידיי מסולקות הימנה לא אמר כלום. הכא במאי עסקינן בשקנו מידו. מדלא משני הכא הכי ש"מ דאין הבעל יכול להקנות לאשתו פירות שיש לו בנכסיה. וה"ה שאין יכול להקנות לאחר. גם זאת אינו ראיה בעיני דרבותא קאמר דאע"ג דכתב לה בעודה ארוסה דלא זכה בהן מעולם בהני נכסים אפילו הכי לית ליה בהו חזקה. ותו דהוה ליה למוקמי בנכסים שנתן לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן. אבל גבי שותפין דמעידין זה על זה לא מיתוקמא אלא בדקנו מידו. ותו הביא ראיה מההיא דפ' מי שמת [שם קמ"ז ע"ב] דאמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. ואמרי' למימר' דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע מילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע אלמא דלא מצי בריא לאקנויי דירת ביתו. מיהו אינו ראיה דהתם לא מקני ליה כלל בית לצורך דירה אלא דירה קאמר בית לא קאמר הילכך אין בלשון זה לא מתנה ולא מכר דאין מתנה ומכר חלים על דבר שאין בו ממש אבל בעל בנכסי מלוג שהגוף קנוי ומשועבד לו לפירות וקא מקני לאשתו או לאחר שיעבוד דידיה לצורך הפירות הכי נמי דקני. ותו הביא ראיה מפ' המקבל במס' דמאי [ירושלמי שם פ"ו ה"ב] דאמר ר' אבהו בשם רשב"ל כל המוכר אויר חורבתו לא עשה ולא כלום אלא מוכר לו חורבה ומשייר לה אוירא. והאיך אפשר לאדם [למכור] אויר חורבתו. תפתר באומר תלוש מן חורבה זו שתקנה לך אוירא הא למדת דלא מצי למכור אויר חורבה ה"ה דלא מצי למכור פירות נכסי מלוג כגון מקרקעי דאינון נכסי מלוג דלא מצי לזבוני פירותיו דהיינו דירה היינו אויר. ולא היא דהתם אויר בעלמא קאמר להוציא זיזין מביתו לאויר חורבתו ובמקרקע' לא מקני ליה ולא מידי ואין המכר חל על דבר שאין בו ממש אבל מקרקעי דאינון נכסי מלוג ומשתעבדי ליה מקרקעי גופייהו לצורך פירות וכי זבין לאשה או לאחר שיעבוד דידיה קא זבין דהיינו גוף הקרקע לצורך הפירות ודאי קני מקרקעי לשיעבוד פירות ולשיעבוד הדירה.
<h2>דף פט.</h2>
אמר רבא הילכתא טובת הנאה לאשה הויא ואין הבעל אוכל פירות מאי טעמא פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. פי' רש"י זצ"ל אשה המוכרת כתובתה לאחרים בטובת [הנאה] הדמים שלה הן ולא אמרי' ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואי קשיא הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני גבי אשה פגיעתן רעה תזבין כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה. התם משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. ואי מחייבת לה לזבוני כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה ודאי הדרה ומחלה לגבי בעלה ואפסדיה ללוקח בידים לא מפסדינן ליה וכי תימא תיזבנא ניהליה לההוא דחבלה ביה לטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעל לא מפסיד מידי דהשתא נמי לאו מידי קא יהבה ליה. כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ופר"ח זצ"ל שמעינן מהא דלית ליה תקנה לקונה שטר חוב שלא יהיה המוכר יכול למחול דאילו הוה אית ליה הוה מוקמי לשמעתא בהכי.
<h2>דף צ.</h2>
מתני' סטרו נותן לו מאתים זוז פי' סטרו על הלחי כמו הסוטר לועו של ישראל כאילו [סוטר] לוע של שכינה בסנהדרין [נ"ח ע"ב]. לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז. צרם אזנו פי' עקם משך ל"א פגם. תלש בשערו נותן לו ארבע מאות זוז. בספר החפץ. הכהו בנייר בפנקס בעורות שאינן עבודין. בטימוס שטרות שבידו נותן לו ארבע מאות זוז לא מפני שהיא מכה של צער אלא מפני שהוא מכת בזיון שנאמר [תהלים ג'] קומה ה' והושיעני אלהי כי הכית את כל אויבי לחי. ואומ' [מיכה ד'] בשבט יכו על הלחי את שופטי ישראל. ואומר [ישעיה נ'] גוי נתתי למכים ולחיי למורטים. ירושלמי [פ"ח ה"ו] תני רב קרני לבעיטה אחת ולרכובה שלש לסנוקרת חמש עשרה. בגמרא דידן בפרק המניח [לעיל כ"ז ע"ב] אמרי' לבעיטה חמש לסנוקרת שלש עשרה. ירוש' [שם] חד אמר בשם רשב"ל המבייש את הזקן נותן לו בושתו משלם. חד בר נש אקפד לר' יהודה בר חנינא אתא עובדא קומיה דרשב"ל וקנסיה ליטרא דדהבא.
<h2>דף צ:</h2>
התוקע לחבירו. פי' הכהו על אזנו. ל"א תוקע ממש נותן לו סלע משום בושת ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה. איבעיא להו מנה צורי תנן או דילמא מנה מדינה תנן. מנה צורי כ"ה סלעים ק' זוזים. מנה מדינה שמיני שבמנה צורי הסלע של מדינה חצי זוז צורי. ת"ש דההוא גברא דתקע ליה לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה א"ל הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ש"מ מנה צורי תנן ש"מ. פר"ח זצ"ל ופשטוה (דפ') [בפ'] שור שנגח ד' וה' [לעיל ל"ו ע"ב] מהא דאמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי. ושל דבריהם כסף מדינה. וקיי"ל דזו הסלע סלע מדינה הוא דהוא פלגא זוזא. וליתא לדר' יהודה נשיאה דסבר לה כר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי. עכ"ל.
<h2>דף צא.</h2>
איבעיא להו יש אומד לנזקין או אין אומד לנזקין מי אמרינן לקטלא הוא דאמדינן בהכי נפקא נשמה ובהכי לא נפקא נשמה משום דכתיב [במדבר ל"ה] בכל אבן אשר ימות בה או בכל עץ אשר ימות בו הכהו. אבל לנזקין אין אומדין ואפי' אין חפץ זה ראוי להזיק זה חייב דזימנין דאיתזק בכל דהו או דילמא לא שנא. למימד גברא לא מיבעיא לן דודאי אמדינן ליה כמה מקצר מכה מהא וכמה לא מקצר אלא כי קא מיבעיא לן למימד חפצא אי עביד האי נזקא או לא. ופשטינא שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל שמסור לעדה ולעדים פרט לאבן שיצאת מתחת ידי עדים שהוא פטור. והא הכא שבת וריפוי כתיבא ש"מ יש אומד לנזקין ש"מ. תניא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחירשו עבד יוצא בהן לחירות. כנגד עיניו שהכה בכותל כנגד עיניו של זה ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות. המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחירשו פטור אחזו ותקע באזנו חייב דמעשה בידים הוא. תניא חמשה דברים נזק צער ובושת אומדין אותו ונותנין לו מיד. ריפוי ושבת עד שיתרפא כלומר צריכין ב"ד לאמוד כמה ראוי להיות נופל למשכב מחולי זה ומחייבין את זה ליתן לו כל ריפויו מיד ושבתו ומזונותיו הצריכין לו עד שיתרפא. אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמה שאמדוהו. אמדוהו והבריא לזמן מועט והם אמדוהו לזמן מרובה נותנין לו כל מה שאמדוהו. מסייע ליה לרבא דאמר רבא האי מאן דאמדוהו לכולי יומא ואיתרפא לפלגא דיומא ועביד עבידתא יהיב ליה דמי דכוליה יומא משמיא הוא דרחמי עליה.
מתני' רקק והגיע בו הרוק והעביר טליתו ממנו נותן לו ארבע מאות זוז. אמר רב פפא לא שנו אלא בו אבל בבגדו פטור הוי כמביישו בדברים. אמרי במערבא משמי' דר' יוסי בר אבין זאת אומרת המבייש בדברים פטור מכלום. ודוקא באדם הדיוט ובעם הארץ פטרינן ליה ברק על בגדו ובביישו בדברים אבל רק על בגדו של תלמיד חכם או ביישו בדברים חייב כההיא דפ' ר' אליעזר במס' נדרים [ס"ו ע"ב] דההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את ניהנית לי עד שתרוקי בו ברשב"ג אתת ורקקת על לבושיה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא האי לזילותא קא מיכוין. א"ל מירק אמאניה דרשב"ג זילותא רבתא היא ומדמירק אמאניה זילותא היא לביישו בדברים נמי זילותא וחייב ליטרא של זהב כדחייביה רשב"ל לההוא דאקפד לדר' יהודה בר חנינא ליטרא דדהבא [ירושלמי פ"ח ה"ו] כדפרי' בסמוך, דקנס זה גובין אפי' בבבל כדפרי' בסנהדרין. בספר המקצועות הכי אמר מר רב נתן גאון זצ"ל ראובן שהיה מתקוטט עם שמעון בפנים ואמר שמעון שרקק ראובן בפניו ואמר ראובן להד"ם ועדים ראו הרוק בפני שמעון וראובן טוען שמא רוק תפל ניתזה מפיו ובא בפניו. כך הדין נשבע ראובן שלא נתכוון לרוק בפניו ונפטר. שאילו מקמי רב מתתי' גאון זצ"ל עדים מעידים על ראובן שרקק בפני אשת איש אבל אינם יודעים אם נגע בה הרוק אם לאו. ואמר כיון שנתכוון לרוק בפניה ולא הגיע בה הרוק בושת קל הוא שאם הגיע בה הרוק מנדין ומלקין אותו בבבל. ובארץ ישראל היינו גובין ד' מאות זוז ומכיון שלא הגיע בה הרוק ודאי בר פיוסי הוא ליזל וליפייס לבעל האשה בתעניות ויבקש ממנה ומבעל' מחילה וימחול לו. ורב עמרם גאון אמר תשבע האשה שהגיע בה הרוק וכפי זה יפייס אותם בתעניות ובמלקיות.
מתני' פרע את ראש האשה בשוק נותן לה ארבע מאות זוז זה הכלל הכל לפי כבודו. אמר ר' עקיבא אפי' עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב. ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ליתן לה ד' מאות זוז א"ל ר' תן לי זמן נתן לו. שימרה שהיא עומדת על פתח חצירה ושיבר פך של שמן לפניה ובו כאיסר שמן וגילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת על ראשה. העמיד עליה עדים ובא לפני ר"ע א"ל ר' לזו אני נותן ד' מאות זוז א"ל לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור אבל אחרים שחבלו בו חייבין. וכן הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שקצצו נטיעותיו חייבין. ואוקמינא הכל לפי כבודו דקאמר ת"ק לקולא קאמר דאיכא עני דלא בעי למשקל כולי האי והכל לפי כבודו דקאמר ת"ק אכולהו קאמר ופרכינן מי יהבינן זמן לחבלות והאמר ר' חנינא אין נותנין זמן לחבלות. כי לא יהבינן לחבלא דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן.
<h2>דף צא:</h2>
תני רבה בר בר חנה קמיה דרב. שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקצצו פטור. א"ל א"כ לא שבקת חיי לכל בריה לאו כל כמיניה. א"ל איסמייה א"ל תתרגם מתניתך בשור העומד ליהרג שהמית ובאילן העומד ליקצץ שגוחה לרשות הרבים ומתיירא שלא יפול על איש וימות. אי הכי מאי קא טעין ליה דא"ל אנא בעינא למיעבד האי מצוה כדתניא ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה ומעשה באחד ששפך ובא אחר וכיסה וחייבו ר"ג עשרה זהובים. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל איכא מאן דאמר דחייביה ר"ג עשרה זהובים משום קנסא דקנסיה ולא גמרינן מינ' לדינא אחריתי. וכי מעיינת בגמ' לא משכחת לה להאי סברא דאי ס"ד דקנסא הוא דקניס ר"ג ולא גמרינן מינה לדינא אחריני אמאי גמר מינה רב להא דתניא נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקוצצן פטור ש"מ טעמא דאמר הכי הא לא אמר הכי חייב. אמר רב דיקלא דטעין תלת קבי אסור למיקצייה. מיתיבי כמה יהא בזית שלא יקצצו רובע פי' רובע הקב. שאני זית דחשיב. אמר ר' חנינא לא שכיב שיכחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זימניה. אמר רבא אם היה מעולה בדמים שדמיו יקרים לבניין [יותר] משבח פירותיו מותר.
<h2>דף צב.</h2>
שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי טעים בהו טעמא דחמרא א"ל מאי האי א"ל בי גופני קיימי א"ל מכחשן בחמרא כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו פי' מקור שלהן ועיקרן. ל"א מקורייהו הבא לי קור שהוא רך לאכול וגדל סביב שרשיו כלומר עקרם מפני שמפסיד ונאכל את הקור. רב חסדא הוה מטייל בגופני חזא דהוה בי תאלי אמר לאריסיה עקרינהו. גופני קני דיקלי דיקלי לא קני גופני.
מתני' אעפ"י שנתן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה שנא' [בראשית כ'] ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ומנין שאם לא מחל שהוא אכזרי שנא' [שם] ויתפלל אברהם אל האלהים. ת"ר כל אלו שאמרו סלע ומנה ומאתים וד' מאות זוז דמי בושתו הם אבל צער לבו שנתן על לבו דאגה על בושתו אינו נמחל לו אפי' נותן לו כל ממון שבעולם עד שיבקש ממנו מחילה שנאמ' ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה. ירושלמי [פ"ח ה"ז] תני ר' יהודה אומר משום ר"ג הרי הוא אומר [דברים י"ג] ונתן לך רחמים ורחמך והרבך הסימן הזה יהיה בידך כל זמן שאתה רחמן הקב"ה רחמן עליך אי אתה רחמן אין הקב"ה רחמן עליך. רבא אמר אדם שסרח על חבירו תחילה הלך וביקש ממנו פעם ראשונה ושניה ושלישית ולא קיבלו מה יעשה. יעשה שורה של בני אדם ויפייסנו לפניהם הה"ד [איוב ל"ג] ישור על אנשים יעשה שורה של אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. אם עשה כן מה כתיב אחריו פדה נפשו מעבור בשחת. אמר ר' יוסי הדתמר באותו שלא הוציא עליו שם רע אבל אם הוציא עליו שם רע אין לו מחילה עולמית. גרסינן בפ' נגמר הדין [סנהדרין נ"ח ע"ב] אמר רשב"ל כל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנ' [שמות ב'] ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה.
<h2>דף צג.</h2>
אמר רב חנן כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה שנאמר [בראשית ט"ז] ותאמר שרי אל אברהם חמסי עליך וכתיב [שם כ"ג] ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה וה"מ דאית ליה דינא בארעא. אמר ר' יצחק אוי לו לצועק יותר מהנצעק. אמר ר' אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעוף יותר מבני תורין ובני יונה לפיכך הכשירן הכתוב לגבי מזבח.
מתני' האומר סמא את עיני קטע את ידי ושבר את רגלי על מנת שתהא פטור חייב. קרע את כסותי שבר את כדי חייב על מנת לפטור פטור. עשה כן לפלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו. א"ל רב יוסף בר חמא לרבא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א"ל לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו והאי דא"ל הכי (משום) כלומר אע"פ שאמר לו סמא את עיני על מנת פטור חייב דאנן סהדי דאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו והאי דא"ל הכי משום קוצר רוח הוא דא"ל הכי ולא הוה ליה לקבולי מיניה שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו הילכך אם הזיקו חייב. א"ל וכי אדם מוחל על צערו דתניא הכני ופצעני על מנת פטור פטור. אישתוק. א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר רב ששת משום פגם משפחה. איתמר ר' אושעיא אמר משום פגם משפחה רבה אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו. פי' וברייתא לא תיקשי דעל צערו כאב המכה אדם מוחל ור' יוחנן אמר אדם מוחל על הכל. ומתני' לאו דא"ל נחבל לחובל קטע את ידי ע"מ פטור אלא קטע את ידי סתמא וא"ל חובל ע"מ פטור כלומר אומר אתה לי ע"מ שאהיה פטור וא"ל האיך אין. וקמ"ל מתניתין דיש אין שהוא כלאו וכגון דמתמה אתמה. תניא נמי הכי הכֵני ופצעֵני וא"ל זה ע"מ פטור וא"ל נחבל הן (וא"ל) הרי יש הן שהוא כלאו אי אתמה חייב ואי בניחותא אהדרי' פטור. וברייתא דלעיל דקתני הכני ופצעני ע"מ פטור פטור כדאמר נחבל כולה מילתא דהא ודאי דוקא קאמר ליה. וה"ה גבי קטע ידי אי א"ל נחבל לחובל כולה מילתא דפטור. יש לאו שהוא כאין קרע את כסותי שבר את כדי וא"ל זה על מנת פטור וא"ל לאו אי אתמה פטור וזהו לאו שהוא כאין. הילכך בהכני ופצעני היכא דאמר נחבל כולה מילתא לכ"ע פטור. סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי אי אמר נחבל לכולה מילתא לרבה חייב ולר' יוחנן פטור. וכהן שהיא כלאו וכלאו שהוא כהן אית לרבה דר' יוחנן דהא תניא כוותיה אלא דלא מוקים מתני' בהכי. ופר"ח זצ"ל הילכתא כרבה דאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו. וכן בספר חפץ לא הביא אלא דברי רבא. בספר חפץ גליון. החובל בחבירו ומת החובל יתנו היורשין שלו לנחבל. מת הנחבל יתנו ליורשין [של] הנחבל בין שיש שם טענה בין שאין שם טענה הרי זה נשבע ונוטל. היה נשוך במקום שאין יכול לישוך את עצמו הרי זה נוטל בלא שבועה. לאחר זמן זה אומר חבלת בי והוא אומר לא חבלתי הרי זה כאחת מן הטענות.
מתני' קרע את כסותי שבר את כדי חייב. ורמינהו כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. לשמור ולא לקרוע. לשמור ולא לאבד. אמר רב כהנא לא קשיא הא דאתא לידיה וקרעו חייב אי לא א"ל ע"מ פטור. והא דלא אתא לידיה [פטור]. א"ל רבה לשמור דאתא לידיה משמע. אלא אמר רבה לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה והדר א"ל קרע אי לא א"ל ע"מ פטור חייב. והא דאתא לידיה בתורת קריעה דאע"ג דלא א"ל ע"מ פטור פטור. ירושלמי [פ"ח ה"ח] תני גוים שאנסוהו ונטלו ממנו ממון חבירו פטור. נטל הוא ונתן להם חייב. אמר רב יוסף הדתמר באומר לו תן לנו ממון סתמא אבל אמ' לו תן לנו ממון פלוני אפי' נתן ונטל בידו פטור. וכי האי גוונא לקמן בהגוזל בתרא [קי"ז ע"א] גמר' הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין.
<h2>דף צג:</h2>
מתני' הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה דמי עצים וצמר ואינו חייב להחזיר לו כלים. דקנינהו בשינוי. אמרי עצים ועשאן כלים [אין] שיפן לא. צמר ועשאן בגדים אין ליבנן לא והתניא גזל עצים ושיפן אבנים וסיתתן צמר וליבנן פשתן ונקהו משלם כשעת הגזילה. ומתניתין אמאי נקט כלים ובגדים הא אינו חוקקו עד שישפם תחילה וכן צמר מלבנו תחילה ואח"כ טווהו ומשעת שיפוי וליבון יקנה מיד. אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן עצים ועשאן כלים בעצים משופין ועשאן תיבות וקתדראות ומאן נינהו נסרים דהוי שינוי [קל] דהדר לברייתה הוא דאי בעי סתר להו ומשליף ומנתיק הנסרים זה מזה והרי הם נסרים כבתחילה ואפ"ה קני וכ"ש עצים ושיפן דהוי שינוי גמור ומדאורייתא קני כדאמרי' במרובה [לעיל ס"ו ע"א] שינוי קונה כתיבא ותנינא. צמר ועשאן בגדים צמר טווי וארגן דשינוי דהדר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה וכ"ש שינוי דאורייתא צמר וליבנו דשינוי שאינו חוזר לברייתו הוא. רב אשי אמר שינוי דאורייתא נמי קתני. תנא דידן תנא שינוי דאורייתא דלא הדר קתני דקני אבל שינוי דרבנן לא קני. ודקשיא לך משיפוי וליבון הוא דקני וכלים ובגדים למה לי ה"ק עצים ועשאן כלים היינו בוכאני לכתוש דהיינו שיפן וליכא חקיקה צמר ועשאן בגדים נמטי דאין מלבנין אותו הצמר. אבל היכא דליבנן מליבון [קנייה]. (ד)נמטי היינו שינוי דלא הדר דאין הצמר חוזר לברייתו להיות כל נימא ונימא בפני עצמה. הילכך רב אשי סבר דשינוי דהדר לברייתיה לא קני בגזלן אלא דוקא דלא הדר דומיא דעצים דשיפן. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דוקא שיפוי כי האי גוונא שנעשו בכך בוכאני מועיל דחשיב שינוי מעשה כמו כן עבדינהו נסרים מהני אבל שיפוי בעלמא שאין שמו משתנה בשיפוי אינו חשוב שינוי מעשה. והכי אמרי' בפרקין [לקמן צ"ו ע"א] גזל דיקלא וקטל לא קני דיקלא ועביד גובי לא קני דגובי דדיקלא מיקרו אבל גובי ועביד כשורי קני מעיקרא גובי והשתא כשורי. ופרכינן ליבון מי הוי שינוי ורמינהו לא הספיק ליתנו ראשית הגז לכהן עד שצבעו פטור דקנייה ליבנו ולא צבעו חייב. אלמא ליבון לא קני. אמר אביי לא קשיא הא ר' שמעון הא רבנן דתנן גזזו וטוואו וארגו אין מצטרפין [ליבנו ר"ש אומר אין מצטרפין] וחכ"א מצטרפין ומתניתין חכמים וברייתא דלעיל ר' שמעון ולא תקשי מתני' אברייתא מצמר אצמר. אבל מעצים לעצים הכי נמי דתקשי ובעינן לשנויי כדשנו אביי ורב אשי. רבא אמר הא והא ר' שמעון היא ולא קשיא הא דנפצי נפוצי ביד לא הוי שינוי הא דסרקיה במסרק הוי שינוי אבל לרבנן אפי' סרקיה במסרק לא הוי שינוי ומתני' רבנן וליכא למיפרך. רב חייא בר אבא אמר הא דכברייה כברויי בגפרית להתלבן יפה הוי שינוי הא דחווריה חוורויי' לא הוי שינוי. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דתרווייהו אליבא דכ"ע ובחווריה חוורויי' אפי' לר' שמעון לא הוי שינוי וכברייה כברויי אפי' לרבנן הוי שינוי. ורבא לא רצה לתרץ כך דקא סבר דכברייה לאו ליבון מיקרי אלא צביעה שתיקנו בגופריתא הילכך בכברייה בגופרית לכ"ע הוי שינוי וקני אפי' לרבנן נפצי ביד וסרקי במסרק תרוייהו לרבנן לא קני אליבא דרבא. ופרכינן השתא יש לומר צבעו לר' שמעון לא הוי שינוי ליבון הוי שינוי דתנן גזזו ראשון ראשון וארגו ראשון ראשון וצבעו אין מצטרפין ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון צבעו מצטרף אלמא לר' שמעון צבעו לא הוי שינוי ולא קני. אמר אביי לא קשיא הא ר"ש בן יהודה אליבא דר' שמעון דצבע לא הוי שינוי הא רבנן אליבא דר' שמעון דליבון הוי שינוי. רבא אמר לא פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן יהודה דאמר צבעו לר' שמעון לא הוי שינוי. אלא לכ"ע אליבא דר' שמעון צבע לא הוי שינוי דשאני צבע הואיל ויכול להעבירו ע"י צפון. אבל ליבון דלא הדר לברייתו לכ"ע הוי שינוי אליבא דר' שמעון. והא דתנן לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור [ו]אוקימנא (ככ"ע) כדברי הכל אפי' לר' שמעון בקלא אילן דלא עבר. הילכך צבע בקלא אילן לכ"ע הוי שינוי הואיל ואינו יכול להעבירו ע"י צפון.
<h2>דף צד.</h2>
תניא כלל זה אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שבח שהשביח גזלן ידו על העליונה רצה נוטל שבחו רצה אומר לו הרי שלך לפניך. מאי קאמר אמר רב ששת ה"ק השביח נוטל שבחו כחש אומר לו הרי שלך לפניך. מאי שנא כחש דאומר לו הרי שלך לפניך משום דקסבר שינוי במקומו עומד. אי הכי אפילו השביח נמי. אמרי משום תקנת השבים. אוקמא רבא בכחש החוזר לברייתו. אמר רב יהודה אמר שמואל הילכתא כר' שמעון בן אלעזר. ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין גבי בעלים מטפלים בנבילה [לעיל י"א ע"א] דאמר שמואל דלנזקין הוא דשמין את הנבילה לניזק ומוסיף עליה מזיק עד שמשלם לו ניזקו. אבל לגנב ולגזלן שנטלו בהמה ומתה או כחשה אין שמין את הנבילה אלא שלהם תהא והם ישלמו בהמה מעלייתא. אלמא שינוי קונה. בשלמא לרבא דאמר בכחש החוזר לברייתו איירי רשב"א. מוקים לה להא דשמואל בכחש דאינו חוזר לברייתו כגון מתה או נשברה ולא קשיא כי קאמר שמואל הלכה כרשב"א דשינוי במקומו עומד בכחש דהדר וכי קאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין בכחש דלא הדר. אלא לאביי דאמר כי קאמר רשב"א נמי בכחש דלא הדר אלא הא כמאן מוקי לה. אביי [מתני הכי] אמר רב יהודה אמר שמואל אמרו הילכתא כרשב"א וליה לא ס"ל. וקיי"ל כרבא וכשמואל דשינוי בגזלן לא קני אלא א"כ הוי שינוי דלא הדר והכי נמי סבר רב אשי כדפרי' ריש פרקין. והא נמי דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דבר תורה גזילה המשתנית חוזרת בעיניה דשינוי לא קני שנ' [ויקרא ה'] והשיב את הגזילה [אשר גזל] מ"מ. ואם תאמר משנתינו דלא משלם כלים אלא עצים משום תקנת השבים. ואוקמא ר' יוחנן למתניתין שגזל עצים משופין ועשאן כלים ומשום הכי קאמר ר' יוחנן דטעמא משום תקנת השבים הוא דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו ושינוי כי האי לאו שינוי הוא אבל שינוי שאינו חוזר לברייתו קונה בגזלן דאוריית'.
<h2>דף צד:</h2>
ת"ר הגזלנין ומלוי ריביות שהחזירו אין מקבלין מהם וכל המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו. כלומר אין רוח [חכמה] וחסידות בקרבו. אמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו מעשה באחד שביקש לעשות תשובה אמרה לו אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפי' אבנט זו אינו שלך נמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי ריביות אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. אוקמא רב נחמן דוקא כשאין הגזילה קיימת אבל אם הגזילה קיימת חייבין להחזיר ומקבלין מהן. ואבנט דקתני בברייתא דמי אבנט קאמר. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן פר"ח זצ"ל ומסיקנא כי עשו תקנה בגזילה שאינה קיימת אבל גזילה קיימת הדרא בעינא. ואי איכא פסידא כגון גזל מריש ובנאו בבירה שוויה רבנן כגזילה שאינה ונוטל דמיו מפני תקנת השבים. ופסק ר"ת זצ"ל דדוקא בימי רבי היתה זאת התקנה אבל לא לפני רבי ולא לאחר רבי. דרבי דתקין לדריה הוא דתקין משום מעשה שהיה ולא לדורות הבאין דהא מעשים בכל יום שמקבלין מן הגזלנין ודנין דיני גזילות כי ההיא דגזל פדנא דתורי דלקמן [צ"ו ע"ב]. וההיא רעיא דפ"ק דב"מ [ה' ע"א]. ובנרשא גנב סיפרא דלקמן [קט"ו ע"א]. ונסכא דר' אבא דשבועו' [מ"ז ע"א] ובחזקת הבתים [ב"ב ל"ג ע"ב] וטובא איכא בכמה דוכתי. ואמרינן נמי באיזהו נשך [ב"מ ס"א ע"ב] דריבית קצוצה יוצאה בדיינין ולכך פריך מן הברייתא ששנה ר' חייא שהיה תלמידו של רבי. ולא תיקשי ממתניתין דקתני משלם כשעת הגזילה לפי שהמשניות היו קודם רבי אלא שר' סידרן אבל הברייתות היה שונה ר' חייא מה שהיה רבי מוסיף על המשניות. הילכך בזמן הזה אע"פ שאין הגזילה קיימת מחזירין ומקבלין מהן. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דמעיקרא לא תיקן ר' דאין מקבלין אלא מאותם בני אדם שרוב עסקם ומחייתם ניזונין מגזל ומריבית ומתפרנסים כך כל ימיהם כדקתני הגזלנין ומלוי ריביות משמע שאומנותן בכך. וכן רועים וכל הנך דפריך מינייהו בשמעתין כענין הזה הוו. אבל ממתני' לא פריך שלא עשו תקנה מאדם שגוזל ומלוה בריבית באקראי בעלמא. הילכך בזמן הזה אפי' מאותם שכל ימיהם נתפרנסו בגזל ובריבית מקבלין מהם ואפי' אין הגזילה קיימת דלא תיקן ר' אלא לדריה ולא לדורות הבאין אחריו כדברי ר"ת זצ"ל.
<h2>דף צה:</h2>
מתני' גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה עומדת לילד ודמי רחל עומדת ליגזז. ת"ר גזל פרה מעוברת וילדה. רחל טעונה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו ריקנית יחזירנה והדר משלם דמי גיזות ועובר שהיו בשעת הגזילה. ר' שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומה אצלו בכסף. במאי קמיפלגי ר' יהודה ור"ש. אמר רב זביד בשבח שעל גבי גזילה קמיפלגי כגון שהשביחה אצלו ועדיין לא נטל השבח הימנה כגון ריקנית ונתעברה או נטענה גיזה. ר' יהודה סבר דנגזל הוי ור"ש סבר דגזלן הוי. רב פפא אמר דכ"ע שבח גזילה דגזלן הוי ובעיניה דקאמר ר' יהודה כדמעיקרא קאמר והכא למחצה לשליש ולרביע קמיפלגי ר' יהודה סבר שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי כוליה ור"ש סבר למחצה ולשליש ולרביע כדרך מנהג המדינה למקבלי הבהמות שמשביחן. והא דתנן גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל וטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. אוקמא רב פפא דה"ה דאפי' לא ילדה נמי כשעת הגזילה הוא דמשלם והא דקתני ילדה איידי דקתני רישא ילדה נסיב סיפא נמי ילדה. פי' ומתניתין ר' יהודה היא. תניא כוותיה דרב פפא ר' שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף למחצה לשליש ולרביע. פר"ח זצ"ל והילכתא כרב פפא וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כר' יהודה ואליבא דרב פפא דתניא כוותיה. ופי' ר"ת זצ"ל דשינוי לר' יהודה קני. והא דתנן לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח ולא קני בשינוי. מדלא קאמר נותן לו דמי צמרו כר"מ התם לפי שאינו מתכוון לקנות. וכן נראה דלא צריכ' השתא לאוקמא ר' יהודה (בכ"ש) [כב"ש]. ועוד מדלא חשיב ר' יהודה לעיל בהדי תנאי דס"ל שינוי אינו קונה. ולפי פי' זה אין אנו צריכין לר' יהודה כלל טעמא דתקנת השבים אלא לרב זביד. גיזות וולדות לר' יהודה דגזלן דשינוי קונה דשינוי דלא הדר הוא. אבל שבח שעל גבי גזילה דנגזל הוי דשינוי הדר הוא ולא קני. ולרב פפא אפי' שעל גבי גזילה דשינוי דהדר הוא וקני ודגזלן הוי. א"כ לפי' ר"ת זצ"ל ולרבותי' דפסקי הילכתא כר' יהודה קיי"ל דאפי' שינוי דהדר קני בגזלן. ואמרינן בס"פ המפקיד [ב"מ מ"ג ע"ב] בשבח גזילה קמיפלגי ב"ש סברי שבח גזילה דנגזל הוי וב"ה סברי דגזלן הוי וכפלוגתא דהני תנאי דתניא הגוזל את הרחל גזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעיני' ב"ש כר' מאיר וב"ה כר' יהודה והלכה כב"ה. פר"ח זצ"ל ובספר המקצועות כתב הכי אמר מר רב שר שלום גאון זצ"ל דהלכה רווחת היא שאין הגזלן משלם שבח של גזילה ואף ב"ה ס"ל דשבח גזילה דגזלן הוי כדאמרינן בהשולח יד בפקדון [שם] דמתרץ רבא דב"ה ס"ל דשבח גזילה דגזלן הוי. ואמר רבא [לקמן צ"ו ע"א] גזל והשביח ומכר כו' ובסוף אמר כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. ועוד אמר רב נחמן [שם ע"ב] לאו שורת הדין חייוביה לההוא גברא [גזלנא] עתיק' ובעינ' למקנסיה. הילכך אפי' בארץ ישראל דמגבין קנסא לא מגבינן שבח גזילה כ"ש בבבל. והילכתא כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ושבח גזילה של גזלן עכ"ל. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן לר' שמעון דאמר למחצה ולשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן דכי מסלקינ' בגופיה מסלקינן ליה ושקיל מנתא מבישרא. או דילמא בדמי מסלקינן. אבל לר' יהודה פשיטא ליה דשקיל מנתא מבישרא ולא מסלקינ' ליה בדמי. ולר"ש [אליבא דרב זביד] נמי פשיט' דלא מסלקי' ליה [בדמי].
<h2>דף צו.</h2>
אמר רבא גזל והשביח ומכר וגזל והשביח והוריש מה שהשביח [מכר] מה שהשביח הוריש. פי' רש"י זצ"ל ושקיל לוקח מחצה או שליש או רביע וכן יורש. מיהו לדברי רבותי' דפסקי כר' יהודה שקיל לוקח ויורש כוליה שבחא. בעי רבא השביח (מהו א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא) הלוקח מהו. בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. וכיון דאילו השביח הגזלן זכה בשבח. לוקח נמי הבא מכחו מה שהשביח זכה בשבח. בעי רבא השביח גוי מהו אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא תקנתא לגוי ניקום וניעביד. לא צריכ' דזבניה ניהליה לישראל. א"ל סוף סוף הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי א"ל לא צריכ' כגון דגזל ישראל וזבנה לגוי והשביחה והדר גוי זבנה לישראל מאי כיון דמעיקרא דישראל והשתא [דישראל] עבוד רבנן תקנתא או דילמא כיון דמכח גוי קאתי לא עבוד רבנן תקנתא תיקו. אמר רב פפא האי מאן דגזל דיקלא מחבריה וקטליה כלו' קצצו אע"ג דשדייה מארעיה לארעא דידיה לא קני מ"ט מעיקרא דיקלא והשתא דיקלא. דיקלא ועבדיה גובי (נקצצייתא) לא קני השתא נמי גובי דדיקלא מיקרי. גובי ועבדיה כשורי רבבי ועבדינהו [כו'].
<h2>דף צו:</h2>
ואמר רב פפא האי מאן דגזל עפרא מחבריה ועבדי ליבני לא קני מ"ט דהדר משוי להו עפרא. ליבני ועבדינהו עפרא קני. וכי תימא הדר עבדינהו ליבני פנים חדשות באו לכאן ולא זו היא לבינה ראשונה אלא לבינות אחרות. ואמר רב פפא האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועבדה זוזי לא קני מ"ט הדר עביד להו נסכא. זוזי ועבדינהו נסכא קני וכי תימא הדר להו זוזי פנים חדשות באו לכאן. שיחמי ועבדינהו חדתי שליבנן לא קני שסופן לחזור ליושנן. חדתי ועבדינהו שיחמי כעין ישנים קני מאי (טעמ') אמרת הדר עבדינהו חדתי מידע ידעי שיחמייהו. פי' רבינו שמשון זצ"ל דדוקא דעבדינהו זוזי לא קני. אבל עשה מן הנסכא טס של כסף קני אע"ג דהדר עביד ליה נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים אבל זוזי ולבינת' אין תורת חשיבות עליהם כל כך. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל שמעינן מהא דרב פפא דכל שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ולכך לא קני וכן הילכתא. הילכך מתניתין דקתני הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה עצים משופין נינהו כגון בוכאני וכדאוקמ' רב אשי דהוא בתראה עכ"ל. הילכך הא דפרי' לעיל דלר' יהודה אליבא דרב פפא אפילו שעל גבי גזילה דשינוי דהדר הוא קני ליתא. אלא היינו טעמ' דגזלן הוי משום תקנת השבים דהא ס"ל (כההוא) [בההוא] דלצבוע לו אדום [לקמן ק' ע"ב] שינוי לא קני מדלא קאמר נותן לו דמי צמרו כר' מאיר.
מתני' גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. זה הכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה. זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הא דר' אלעא דאמר ר' אילעא גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר. פי' נעשה שינוי בידו וקנאו ולכך אם טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואינו משלם אלא כפל דהיינו כשעת הגניבה. וה"ה אם כחש או השביח משלם כשעת הגניבה דתני בירושלמי [פ"ט ה"א] והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה. ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה פי' פדנא של צמד בקר ופדנה על שם ארם ששני מדינות יש ששמן ארם ארם נהרים וארם צובה לכך נקראת פדנה. כרב בהו כרבא וזרע בהו זרע לסוף אהדרינהו למריה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל שומו ליה שבחא. א"ל רבא תורי אשבח ארעא לא אשבח. א"ל מי קאמינא נישיימו ליה כוליה נישיימו ליה פלגא קאמינא. א"ל סוף סוף קא הדרא גזילה בעיניה ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. א"ל לאו אמינא לך דכי יתיבנא בדינא לא תימא ולא מידי דאמר הונא חברין אנא ושבור מלכא פי' שמואל אחי בדינא האי איניש גזלנא עתיקא הוא ובעינא למקנסיה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל מיהא שמעינן מהא כי האי גוונא דקנסינן אפי' בחו"ל דהא רב נחמן בבבל הוה וקא קניס. ועוד דגרסי' בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ו ע"א] אמר ר' אליעזר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה.
מתני' גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה. ר' מאיר אומר בעבדים אומר [לו] הרי שלך לפניך. אמר רב פפא לא הזקינה ממש אלא אפי' כחשה. והא אנן הזקינה [תנן] אמרי כחשה כעין הזקינה מה הזקינה דלא הדרא אף כחשה דלא הדרא אבל כחשה דהדר אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב הלכה כר' מאיר.
<h2>דף צז.</h2>
אמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור. ואוקימנא שלא בשעת מלאכה שאינו רגיל לעשות מלאכה לבעליו או שאין עכשיו מלאכה לבעליו לעשות דזה נהנה וזה אינו חסר הוא דניחא ליה דלא ליסתרי' עבדיה שלא ילמוד דרכי הבטלה. רב יוסף בר חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו מלאכה. א"ל רבא בריה מ"ט עבד מר הכי. א"ל דאמר רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא שוי. אימור דאמר רב נחמן כגון דארו עבדיה דמרקד בי כובי כולהו עבדי מיעבד עבדי. א"ל אנא כי הא ס"ל דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור אלמא ניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה. א"ל ה"מ היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק ביה זוזי מיחזי כריבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. א"ל הדרי בי.
איתמר התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל אם נשברה או נתקלקלה ודמי פחתה יתירין על שכרה נוטל דמי פחתה. ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה. אמר רב פפא ולא פליגי הא בספינה דקיימא לאגרא דכי נחית לה אדעתא דאגרא נחית לה הילכך לאו בתורת גזלן דיינינן ליה ויתן שכרה על כרחו אם רבין הן על דמי פחתה הא בספינה דלא קיימא לאגרא לא יהיב ליה אלא פחתה. איבעית תימא דכ"ע דקיימא לאגרא ולא קשיא הא דנחית לה בתורת גזלנותא אפילו שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא דמי פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. הא דנחית לה בתורת אגרא רצה שכרה נוטל ואם פחתה (דבעל) [רב על] שכרה נוטל פחתה והא על כרחיה שקלה וגזלן הוי.
מתני' גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה. מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רב הונא נסדק דקתני דמשלם כשעת הגזילה נסדק ממש נפסל דקתני דאומר לו הרי שלך לפניך שפסלתו מלכות שהמלך צוה שלא יהא יוצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת. רב יהודה אמר פסלתו נמי מלכות היינו נסדק ומשלם כשעת הגזילה והיכי דמי נפסל דאומר לו הרי שלך לפניך שפסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת. פי' רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל דרב ושמואל דפליגי לקמן בסמוך בהלואהו על המטבע דלית להו דרב יהודה אלא ס"ל כרב הונא דהא רב יהודה מדמי פסלתו מלכות לנסדק וגבי הלואה נמי לא מצי פטר נפשיה בהנהו פסולין כיון דכנסדק דמי ולא דמי להוזל. ואע"ג דרב הונא מדמי פסלתו מלכות לתרומה ונטמאת ולחמץ שעבר עליו הפסח ופשיטא דאין לוה יכול לשלם למלוה תרומה טמאה תשלומי טהורה וחמץ אסור תשלומי היתר. לא קשיא מידי דלגבי מלוה יש חילוק דנפסל דמי להוזל ותרומה טמאה וחמץ שעבר עליו הפסח לא דמי להוזל אבל גזל ראוי לדמותו כיון שאין הנגזל מפסיד כלום משום זולא דהשתא. הילכך הואיל ורב ושמואל קיימי כרב הונא ש"מ דהילכתא כרב הונא. ירושלמי [פ"ט ה"ג] רב הונא אמר כשפסלתו מלכות שמואל [אמר] כשנסדק ודאי רב הונא אמר כשפסלתו מלכות אבל אם פסלתו מדינה אומר לו הרי שלך לפניך. ושמואל אמר אפי' פסלתו מלכות אומר לו הרי שלך לפניך. וראיה לדברי רבינו יצחק זצ"ל שפי' דשמואל כרב הונא ס"ל. ואע"ג (דרב) דבירושלמי החליף שיטתיה רב הונא וקאי בשיטתיה דרב יהודה גירסא דידן עיקר. ובירושלמי רב יהודה הוא דגריס ולא תיקשי דרב הונא אדרב הונא. וכן קבלתי ממורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל שכן דרך הירושלמי להחליף אמוראים וליכא קפידא (בדבר) בהכי.
<h2>דף צז:</h2>
איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע רב אמר נותן לו מטבע שהוא יוצא באותו שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך והוציאן במישן. אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למישן אבל לית ליה אורחא למישן לא. פי' רש"י זצ"ל המלוה את חבירו שום פרקמטיא על המטבע שקצץ לו מעות נותן לו מטבע היוצא בשעת הפרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא. ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו עכ"ל. ולפירושו משמע דאם הלוהו נמי מעותיו וקצץ לו שישלם לו מטבע דמשלם לו מטבע היוצא באותה שעה דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו. ולא נקט רבינו שלמה זצ"ל פרקמטיא אלא משום דכשמלוה שמשלם אדם מעותיו אין רגילי' להזכיר דבר אבל כשמוכר פרקמטיא אפי' אומר סתם כך וכך מעותיו צריך לשלם לו מטבע היוצא [באותה שעה]. וקשה לפירושו דהוה ליה למימר המוכר לחבירו על המטבע או המקיף. ועוד כיון שזקפו עליו במלוה מה לי אם הלוהו מעות מה לי אם מכר לו פרקמטיא במעות. ונראה לפרש בין מכר לו פרקמטיא ובין נותן לו מעות שמיירי בהתנה עמו ע"מ שמשלם לו המטבע כיון שפירש לו כן סתמא דמילתא על מנת כן פירש שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא דאותו שנפסל אין שמו מטבע. ושמואל סבר כיון שיוצא במישן שם מטבע עליו וכמו שמפרש רב נחמן דאית ליה אורחא למישן (דאית) [אבל דלית] ליה אורחא אין שם מטבע עליו. עוד אומר רבינו דמצינו לפרש כגון שהלוהו סאה של חיטין ואמר לו אתה תחזיר לי סאה של חיטים או כך וכך מעות בסאה ואילו במעות לחודייהו קצץ היה משלם לו מטבע שנפסל כמו הלוהו מעות אבל עכשיו שלא זקפם עליו במלוה גמורה שאמר לו או תפרע לי סאה של חיטין או כך וכך מעות יתן לו מטבע היוצא באותה שעה. ומיהו לכולהו לישני דפרישית אם הלוהו מעות סתם מעות שהלוה לו שיפרע לו אע"פ שנפסלו כדפי' רש"י זצ"ל עכ"ל ר' שמשון זצ"ל. ופסק ר"ת זצ"ל דקיי"ל כשמואל כדאוקמא רב נחמן. ותו מצאתי תשובת רש"י זצ"ל. אשר שאלת על המלוה חבירו ונפסלו המטבע מה ישלם לו. קיי"ל כמ"ד נותן לו מטבע היוצא באותה שעה אלא א"כ הוסיפו עליו ומטבע שלנו שנפסל לא הוסיפו עליו ולא הוזל הראשון אלא מפני ביטול הצורה לפיכך ישלם מה שלוה מחבירו ומחציות שנפסלו ישלם כמו שהיו נחלפים בשעה שהלוום — שלמה בר יצחק. הרי פסק הלכה כרב במלוה על המטבע. ובמלוה מעות לחבירו פסק כדפירש בפירושו. מיהו גבי מחציות שנפסלו איני יודע למה כתב שישלם כמו שהיו נחלפים למה לא ישלם לו מה שלוה ממנו. והרב ר' משה בר מימון זצ"ל פסק כדשמואל וכדאוקמא רב נחמן.
בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו. פי' רש"י אליבא דרב דאמר לעיל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה היכ' דהוסיפו עליו מאי אמר רב. א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה בשעת פרעון. א"ל אפילו כי תרטא פי' סלע גדול א"ל אין. אפי' כי נפיא אין והא קא זיילי פירי לגבי מטבע זו נמצא שמשתכר זה בתוספתה. אמר רב אשי חזינן אי משום טיבעא זיל מנכה ליה. אי משום תרעא זיל לא מנכה לי'. אי משום תרעא זול לא מנכה ליה מחמת שבאו גשמים ונמצא ריוח תבואה בעולם הוזלו הפירות והא קא שבח לענין נסכא אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות יש יותר מן הראשונה. אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא ושיערו בזוזי דאגרדמים טייעא עד עשרה בתמניא. פי' רש"י זצ"ל עבדו עובדא באדם שהלווה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל אגרדמים והוא סוחר ישמעאל והיו לו מעות מן הראשונה ומן השניה ומצאו בשמונה של שניה עשרה מן הראשונה ונתן לו שמונה עכ"ל. וכגון שהיה חייב לו שמונה מן הראשונה דאע"ג דמרווח תרי דאינון חומשא מלבר הואיל ולא זיילי פירי משום טיבעא שפיר דמי אבל אם הוסיפו טפי מחומשא מלבר אע"ג דלא זיילי פירי מחמת טבעא אסור.
וזה לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל כגון דהוה ליה גבי חבריה מאה זוזי כל זוזא מינייהו אית ביה תמני פריטין ואוסיפו עליה השתא ועבדינהו כל זוזא עשרה פריטי חזינ' אי לא קא זיילי פירי מחמת ההוא תוספת אלא תרעא כדקאי קאי יהיב ליה מאה זוזי מהאי טבעא דהוא סכום כל מה דאית ליה גביה מההוא טיבעא קמא ולא מנכי ליה כלום. ואע"ג דקא שבח לענין נסכא חומשא מלבר דאינון תרתי פריטי בכל זוזא. כיון דליכא גביה שבחא לענין פירי לא איכפת ליה בההיא תוספת חומשא דאיכא בנסכא. והיינו דקאמר רב חסדא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. ואי קא זיילי פירי מחמת ההוא תוספת אפי' לא אוסיפו עליה אלא כל שהוא מנכי ליה מההוא טיבעא כוותיה. ואי אוסיפו עליה טפי מחומש אע"ג דלא קא זיילי פירי לא יהיב ליה מהאי טיבעא דנפיק אלא כשיעורא דאית ליה מטיבעא קמא. וכ"ש אי דזיילי פירי דמנכי להו כל ההוא טופיינא דאוסיפו עליה עד גמירא. והוא הדין למלוה לחבירו על המטבע ופחתו ממנו. וה"ה נמי במקום שנושאין ונותנין בכספים של משקל ופחתו מן הכסף שבהן או שהוסיפו עליו הכל ענין אחד הוא עכ"ל וכן פר"ח זצ"ל. וכן הלכה. וזה לשון הרב רבינו משה בר מיימון זצ"ל [פ"ד מהל' מלו"ל הי"א]. המלוה את חבירו על המטבע וכן הכותב לאשתו מטבע ידועה בכתובתה ופירש משקלו והוסיפו על משקלו. אם הוזלו הפירות מחמת התוספ' מנכה לו תוספת אפי' הוסיפו עליו כל שהו. ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. וכגון שהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ארבעה ועשאו חמשה אבל אם הוסיפו עליו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אע"פ שלא הוזלו. וכן מר רב שר שלום גאון זצ"ל ורב צמח גאון זצ"ל וכל הגאונים פסקו דקיי"ל כשמואל וכדאוקמא רב נחמן ואע"ג דאותביה רבא תרתי תיובתא הא פרקינהו וקבלינהו רבא לפירוקיה מיניה. ואע"ג דפי' רש"י זצ"ל ההוא דבעא מיניה רבא מרב חסדא גבי הוסיפו על המטבע דאליבא דרב קמיבעיא ליה אעפ"כ מתוקמא נמי אליבא דשמואל כגון דאית ליה אורחא למישן.
פסק רב צמח גאון זצ"ל שאם עמדו אותם מעות שנפסלו ביוקר נותן לו המעות שלקח שיכול המלוה לומר ללוה אם היו מעותי אצלי [ו]לא הלויתים לך הייתי מוציאם באותו היוקר. הילכך פורע לו באותן המעות שלקח הימנו. וקשה לרבינו יואל הלוי זצ"ל דאמרי' בפ' איזהו נשך [ב"מ ס' ע"ב] ריבית בלא נשך היכי דמי דאוזיף מאה במאה מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולסוף קיימי מאה בחומשא וכו' ועד ואי בתר בסוף אזלת הרי נשך והרי ריבית וכי היכי דאמרי' התם דאי שבח לענין מעות שהוקרו המעות אע"ג דלא שבח לענין נסכא דלא מישקל מיניה המעות שלוה הימנו (המעות). ה"ה כשהוסיפו על המטבע דלא מצי למישקל מיניה המטבע שהוסיפו. ואי בתר נסכא אזלת הרי נשך והרי ריבית. שמא מה שאומר הגאון והוקירו אינו ממש אלא לפי מעות החדשים שהם קלים יותר מן הישנים בעבור כך נותנים פירות יותר בישנים אבל אם היו מעות החדשים שוים במשקל הישנים והוקירו הישנים שנותנים פירות יותר בישנים ממה שהיו נותנים בשעת הלואה מן הפירות זהו אסור מדרבנן כדמשמע התם דהא שבח לענין פירות. ושמעתי מחמי רבי' אב"ן ושיערו בזוזי דאגרדמים כו' כלומר עשיר היה והיה לו מעות ישנים וביררן ישנים מתוך הישנים שמונה ששוקלים בעשרה מן הישנים והואיל שנמצאים בישנים נמי ששוקלים שמונה בעשרה אפי' אם הוסיפו בחדשים החומש אין ריבית כאן דשמא הוא הלוה לו מן הישנים הכבידים. מוקשה לרבינו יואל הלוי זצ"ל. ע"כ לשון רבינו יואל שהעתקתי.
<h2>דף צח.</h2>
כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הא דאמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור והצורם אוזן פרתו של חבירו פטור והשורף שטרותיו של חבירו פטור. לית הילכת' כוותיה בכולהו דהא אסקינא שלהי שמעתין אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה דמי כשורא לצלמי. וכן הילכתא. אלא מיהו ה"מ היכא דקא מודה ליה דקושטא קא טעין עליה ומחמת דשריף ליה לשטריה הוא דלא מצי גבי ליה. אבל היכא דלא קא מודה ליה דקושטא קטעין אי נמי מודה ליה ולא מחמת דשריף ליה הוא דלא מצי גבי ליה לא מיחייב כדאמ' מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה כתיב בשטרא ניכתוב ליה שטרא אחרינא. ואי דליכא סהדי מנא ידעינן. אמר רבינא תהא במאמינו עכ"ל פירש"י זצ"ל במאמינו שורף לבעל השטר ככל מה שיאמר שכך היה כתוב בו ואפילו הכי פטור לרבה. פר"ח זצ"ל קיי"ל כאמימר וכרפרם דכפייה לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמי. והאידנא דיינינן דינא דגרמי כרשב"ל. ודר' מאיר היא וסביר' לן כוותיה לקמן בפרקין [ק' ע"א]. הילכך כל גרמי [חייב בדיני אדם וגרמא] פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ולעיל בכיצד הרגל הארכתי בדיני דגרמי.
<h2>דף צח:</h2>
מתני' פירות והרקיבו משלם כשעת הגזילה. והא דתניא בגמ' פירות והרקיבו אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רבא הא דארקיבו כולהו משלם כשעת הגזילה. הא דארקיבו מקצת' אומר לו הרי שלך לפניך. ירושלמי [פ"ט ה"ג] ר' יודה בן עזאי בשם ר' יוסי בר' חנינא והן שהרקיבו עם הכנימה אבל אם הרקיבו מחמת התולעת הרי הן כבריאין.
מתני' נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם. הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו ושיבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונפל לצד אחר פטור אם מחמת המכה חייב. פר"ח זצ"ל קיימ' לן הלכה כי האי סתמא. אמר רב אסי לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהן מסמר ושברה אבל נתן לו עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ואסקא רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי. ושמעינן מינה דליתא לדרב אסי אלא חייב לשלם דמי שידה תיבה ומגדל. וכן הלכה. וכן כתב בספר המקצועות והילכתא אין אומן קונה בשבח כלי.
<h2>דף צט:</h2>
אמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב לשלם. ואסיק' דבין עביד בשכר בין דלא עביד בשכר חייב לשלם דפושע הוא דהיה ליה למרמי אנפשיה שמא תפרכס הבהמה וליזהר בה. פי' רש"י זצ"ל כ"ש הדיוט דלא היה לו לשחוט הואיל ואינו בקי. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם ואפי' הוא אומן כטבחי צפורי. ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון וא"ל זיל אייתי סהדי דאמחית אתרנגולים ואפטרינך. לא קשיא הא בחנם הא בשכר כי הא דאמר ר' זעירא הרוצה שיתחייב לו אומן יקדים לו דינר. מיתיבי המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן. קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין. בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר. אימא מפני שהוא נושא שכר. פר"ח זצ"ל דקיי"ל כר' יוחנן בשכר חייב בחנם פטור. אבל הדיוט אפילו בחנם חייב.
המראה דינר לשולחני לדעת אם טוב אם רע ויקבלנו מחבירו ונמצא רע תני חדא אומן פטור והדיוט חייב ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר שהיו שולחנין אומנין. אלא דנכו ואיסור במאי טעו בסיכתא חדתי שנפסלה והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה. פר"ח זצ"ל ואע"ג דהילכתא הכי אי חזא וטעה ונמצא דינר רע מחליפו לפנים משורת הדין. כההיא איתתא דאחויא ליה דינר לר' חייא אמר לה מעליא הוא למחר אתא לקמיה בישא הוא ולא קא נפיק. א"ל לרב זיל חלפיה ניהליה וכתוב אפינקסך דין עסק ביש. ומאי שנא דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר. ר' חייא נמי לא בעי למיגמר. ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד. [ק' ע"א] ר"ש בן לקיש אחוי דינר לר' אלעזר א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קסמיכנא א"ל כי סמכת עלי מאי דאי מישתכח בישא בעינא לאחלופי לך והא את הוא דאמרת מאן דאין דינא דגרמי ר' מאיר מאי לאו ר"מ (ולו) [ולן] לא סבירא כוותיה. לא ר' מאיר וסבירא לן כוותיה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל שמע מינה דהדיוט לא מיחייב לשלומי עד דמודע ליה דעליה קא סמיך ואי לא מודע ליה מצי אמר ליה לא ידענא דעלי קא סמכת. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דה"ה אם לא אמר ליה חזי דעלך קאסמיכנא חייב כמו ר' חייא דאע"ג דלא א"ל הוה מיחייב אי [לאו] משום (לאו) דלאו הוה צריך למיגמר. אבל ר' אלעזר דצריך למיגמר מיחייב אע"ג דלא קאמר ליה. וש"מ דהדיוט מיחייב לשלומי אע"ג דלא א"ל חזי דעלך קסמיכנא. ועוד פי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהכא לא שייך לחלק בין עביד בשכר בין דעביד בחנם כדמחלק בשחיטה משום דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ולית ליה למיחזי אי לא בקי כדנכו ואיסור. וכן נראה לרבינו יואל בר יצחק הלוי זצ"ל דלא מיחייב הדיוט לשלומי עד שיתרה בו. כדתניא נפרצה אומ' לו גדור נפרצה אומ' לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותה. מדקתני גדור תרי זימני משום דהתרו בו. ומשם ילפינן למראה דינר [לשולחני] דחייב. ועוד פי' דאומן כגון דנכו ואיסור אפי' א"ל חזי דעלך קסמיכנא פטור. ותדע דהא אוקי לעיל הא דתני לעיל אומן פטור והדיוט חייב כדנכו ואיסור. וה"פ אומן פטור אע"ג דא"ל עלך קא סמיכנא והדיוט חייב משום דא"ל דעלך קא סמיכנא שא"ת הא דאמר אומן פטור כגון דלא א"ל עלך סמיכנא [לפי] זה היה [להיות בהדיוט אפילו] כל זמן שלא סמך שיתחייב ודוקא כיוצא באלו כגון מראה דינר צריך לומר לו חזי דעלך קסמיכנא דאי לא. אמר סבור הייתי כי היכי דשאיל לדידי הכי נמי שאיל לאחריני ולא יקנה בעצתי לבדי. וה"ה אם מראה לחבירו משכון או סחורה וסמך עליו אם אינו אומן חשוב חייב לשלם ההפסד. אבל טבח שקלקל אפי' לא אמר עלך קא סמיכנא [חייב] דהא מנבל בידים ולא שייך הכא טעמא דלעיל. ושאל לרבינו אפרים זצ"ל והשיב דלאו דוקא דה"ה אם לא אמר ליה עלך קא סמיכנא היה דין זה ומעשה שהיה כך היה. ומה שכתב הוא הדין מראה משכון או כל סחורה קשיא לי מההוא מעשה דחזקת הבתים [ב"ב ל' ע"ב] ששאל מן המערער ונתן לו עצה לקנות בית וסמך עליו וקנאו אעפ"כ אומר לו השני נוח לי [מן הראשון] ולא מצי א"ל אני סמכתי עליך. ועוד מוכר שמאנה את חבירו אי לאו משום דלאו דתונו דמחזיר לא הוה מצי למימ' לי' עליך סמכתי שהיית אומר כך היה שוה. וכן מוכר קרקע לחבירו שלא באחריות למ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא לא הוה מחזיר לו כלום אע"פ שהלוקח אומר עליך סמכתי שהיית אומר שלך היה. על כן הוזקקתי לפרש כל הני דאמ' המראה דינר לשולחני כגון שבעל כרחו יש לו ליקח הדינר כשהאומן אומר טוב הוא ואינו יכול להשמט כגון מן הגוי וכן מישראל והיינו דקאמר עלך קסמיכנא כלומ' על כרחי יש לי לקבל מאחרים שאתה אומר טוב הוא הילכך חייב היינו דומה לזכה את החייב דעל כרחו יש לו לקבל ציווי ב"ד. אבל מראה משכון ומקח אין לו על כרחו ליקח ולקנות אם ירצה יקח ואם לאו יניח ולא דמי להכא כלל. ולא נראית תשובתו לרבינו יואל זצ"ל.
<h2>דף ק:</h2>
מתני' הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה שהרתיחו יותר מדאי ושרפתו יורה נותן לו דמי צמרו. צבעו כאור אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. מאי כאור אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שצבעו כלבוס. מאי כלבוס אמר רב פפא כפרה דודי. ת"ר הנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא ועשה לו ספסל. ספסל ועשה לו כסא ר' מאיר אומר נותן לו דמי עציו. ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. ומודה ר"מ בנותן לחרש עצים לעשות כסא נאה ועשה לו כסא כאור ספסל נאה ועשה לו ספסל כאור שאם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כר' יהודה. וכן בספר המקצעות.
<h2>דף קא.</h2>
איבעיא להו יש שבח סממנין על הצמר או דילמא אין שבח סממנין על גבי הצמר. היכי דמי אילימא דגזל סממנין ודקינהו ותרנהו וצבע בהו תיפוק לי דהא קננהו בשינוי. לא צריכא דגזל סממנין שחוקין ושרויין וצבע בהו יש שבח סממנין על גבי צמר דא"ל הב לי סימנאי דשקלתינהו או דילמא אין שבח סממנין על גבי צמר ולית לך גבאי ולא מידי. אמרי [ואי] אין שבח סממנין על גבי צמר לימא ליה הב לי סימנאי דאפסדתינהו. אלא לאידך גיסא אין שבח סממנין על גבי צמר ובעי שלומי ליה או דילמא יש שבח סממנין על גבי צמר וא"ל הא מנח קמך שקלינהו. במאי שקלינהו בצפון. עבורי מיעבר ולא (השבח) [השבה] עביד. אלא הב"ע כגון דגזל צמר וסממנין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנהו סממנין וקא מהדר הוא ניהליה. מאי יש שבח סממנין על גבי צמר וקא מהדר ליה צמרו וקא מהדר סממנין. או דילמא אין שבח סממנין על גבי צמר וצמריה קא מהדר ליה וסממנין לא קא מהדר ליה. אמרי (ליה) תיפוק לי דקא מייקר בדמי לא צריכא דזל ציבעיה. אי נמי דצבע בהו קופא שגזל קוף וסממנין וצבע את הקוף ומחזירו דלא אייקר קוף בדמי. רבינא אמר הב"ע כגון דצמר דחד וסממנין דחד ואתא קופא וקצבעיה לההוא צמר בהנהו סממנין ולאו לענין גזל קבעי לה דאין כאן גוזל אלא קוף יש שבח סממנין על גבי צמר וא"ל הבי לי סימנאי דגבך נינהו או דילמא אין שבח סממנין על גבי צמר וא"ל לית לך גבאי ולא מידי. ולא איפשיטא.
<h2>דף קב.</h2>
מתני' לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו. ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. אמר רב הונא הלכה כר' יהודה. ירושלמי [פ"ט ה"ה] מהו אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה בר נש דיהב לחבריה חמשה מנוי עמר חמשה מנוי סממנין וחמשה מנוי אגרא. וא"ל זיל צבעיה סמוק ואזיל וצבעיה אוכם. א"ל אילו צבעתיה סמוק הוי טב עשרין וחמשה מנוי וכדון דצבעתיה אוכם לית הוא טב אלא עשרין את אובדת דידך אנא לא אובדנא דידי. ואומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דה"פ לדר' יהודה לפי הירושלמי אם השבח שהושבח בצמר יותר מט"ו מנין שיש לבעל הבית ליטול עשרה מנין של שכר הצבע דהיינו קרי יציאה שהוציא הצבע וטרח והיה לו בשכרו עשרה מנין נותן לו את היציאה עשרים ואינו נותן לו לצבע כלום במה שיש יתר על היציאה חמשה מנין ולא יתן לו כי אם עשרים מנין שהתנה עמו בלבד. ואם היציאה יתירה על השבח של שכר הצבע דהיינו עשרה מנין יתר על מה שהושבח הצמר יותר מט"ו מנין שיטול בעל הבית כגון שלא הושבח יתר על ט"ו מנין או שנים או שלשה או ארבעה או חמשה ולא עשרה בשכר הצבע נותן לו את השבח שהשביח יתר על ט"ו מנין שיטול בעל הבית ואינו נותן לו כלפי מנין שהתנה עמו שיאמר לו אפסדת דידך ואנא לא אפסידנא דידי. ירושלמי [שם] אמר ר' את שמע בר נש דיהיב לחבריה חד דינר דיזבן ליה חיטי מן טבריא ואזל וזבן ליה מן ציפוריא א"ל אילו זבנתינן מן טבריא הוו עשרין וארבעה מודיי כדון דזבינתון מן ציפוריא לית אינון אלא עשרים מודיי את אובדת דידך ואנא לא אובדי דידי.
<h2>דף קב:</h2>
ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חיטים ולקח בהן שעורין. שעורין ולקח בהן חיטין. תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ותניא אידך אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר דאמר שינוי קונה כלומר קמייתא ר' מאיר. הא ר' יהודה דאמר שינוי לא קני. מיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדרתיה. מתקיף לה ר' אלעזר ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם (דקרעיה) [דקבעי] ליה לגופיה ללבוש ולהשתמש אבל לסחורה לא דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכי הותירו לאו שינויא הויא. אלא אמר ר' אלעזר הא והא ר' מאיר ולא קשיא כאן לאכילה וכאן לסחורה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל כיון דקיי"ל כר' יהודה חזינ' אם לסחורה נותן לו בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה. ואם הותירו הותירו לאמצע דאדעתא דרווחא יהבינהו ניהליה דאפי' לר' מאיר כיון דלסחורה יהבינהו ניהליה לא קני להו בשינוי. ואם לא נתן לו בתורת שותפות אלא לקנות בהן חיטין לסחורה ולא יטול ממנה כלום. ואם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא [משנה] ואם הותירו הותירו לבעל המעות. וכן אם נתן לו מעות לקנות לו חיטין לאכילה וקנה לו שעורים אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות. דלא אמר' לאמצע אלא שנתן לו מעות בתורת שותפות ליקח בהן חיטין ולקח בהן שעורין. שעורין ולקח בהן חיטין. אבל שלא בתורת שותפות בין לסחורה בין לאכילה אליבא דר' יהודה דינם שוה אם הותירו הותירו הכל לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח עכ"ל. וכן פר"ח זצ"ל וזה לשונו. וכיון דקיי"ל הילכתא כר' יהודה דאמר במתני' אם השבח יתר על היציאה כו' הנותן מעות לשלוחו לקנות לו דבר ידוע ושינה השליח בין לאכילה בין לסחורה אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לאמצע בעת שנתן לו המעות בתורת שותפות. אבל אם נתנם לו בתורת שליחות הכל לבעל המעות. כדגרסי' בפ' אלמנה ניזונית [כתובות צ"ח ע"א] הלכה אלמנה שמכרה שוה מנה במאתים אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. עכ"ל.
מעשה בפרגא בראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנה סחורה אחרת וטוען שקנה לעצמו ולכך שינה. ודן מורי הרב ר' יצחק בר מרדכי זצ"ל מפרגא. שכל הריוח לשליח דעד כאן לא פליג ר' יהודה אדר' מאיר אלא (כל צבעו) [בלצבוע] לו אדום וצבעו שחור דמודה הצבע שלא לצרכו שינה. אבל בהאי קמן אפילו ר' יהודה מודה. ולא דמי נמי לשמעת' דבתורת שליחות בין לאכילה בין לסחורה הכל לבעל המעות דההיא נמי כגון שהשליח מודה שלא לקח לעצמו אלא למשלחו. אבל הכא שלקח לעצמו ושלח בהן יד ברשותיה קיימי ושקיל כל הריוח. דאשכחן גזלן דשקיל שבחא גבי ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה [לעיל צ"ו ע"ב] דאי לאו דגזלן עתיקא הוא דקנסיה רב נחמן הוה נקיט בשבחא מאי דאשבח בהנהו פדנא דתורי דגזל. וכן התוקף ספינתו של חבירו [לעיל צ"ז ע"א] היכא דנחית לה בתורת גזלנותא אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה והשכר שקיל לנפשיה. מיהו לא דמי כולי האי דהתם פדנא וספינה הדרי בעינייהו אבל הכא מעות ראובן לא הדרי בעינייהו. ותו קשה דהיכי מהימן למימר לעצמי קניתי ושיניתי את דעתך הא הוה גזלן ולא משוי איניש נפשיה רשיעא. מיהו הא איכא למימר דמהימן כדברי רבינו אפרים בר יצחק זצ"ל שעשה בארבעה פנים דהא אין אדם משים עצמו רשע היינו דוקא לענין קטלא כההיא דפ"ק דסנהדרין [ט' ע"ב] גבי פלוני רבעו לאונסו וגבי פלוני בעל אשתו. אי נמי לפסול עצמו לעדות ולשבועה. אבל למיפטר נפשיה ממון הכי נמי דמהימן לומר גזלן הייתי כההיא דפ' האיש מקדש [קידושין נ' ע"א] האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמ' והביא לו אע"פ שאמר לו בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל אמאי הא קאמר ליה לא היה בלבי אלא מזה אלא משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים. ודילמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתי הוה ליה למימר מזיד הייתי לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא אלמא מדפריך הוה ליה למימר מזיד הייתי משמע דאי אמר מזיד הייתי דמהימן. ומדשני נמי לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא הא אי עביד איניש לשויה נפשיה ואי הוה אמר הוה מהימן למימר דמזיד היה. ואמאי הא קיי"ל דאין אדם משים עצמו רשע. אלא ש"מ דלענין למיפטר נפשיה מממונא הכי נמי דמהימן. ותנן בכריתות בפ' אמרו לו [י"א ע"ב] שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים. אמר ר' מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאו' לידי קרבן הקל. אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. אלמא אי אמר מזיד הייתי מהימן ומיפטר דהיינו ממון. מיהו לא מיתבריר לי דהתם ע"כ הוא דמהימן דהיכי לייתי קרבן והוא [אומר] דבמזיד אכל והוו להו חולין בעזרה. ונראה לי דמהימן דקתני לאו משום דנאמן הוא וודאי (הוא) על זה שאכל במזיד אלא ע"כ מהימנינן ליה שאין כח ביד העדים להכחישו ולומר לו שוגג היית דמה הם יודעים דילמא קושטא קאמר וקא מייתי חולין לעזרה. אבל לענין ממון הכי נמי דלא מהימן לשוויי נפשיה רשיעא. אלא אומר אני יצחק בר משה זצ"ל המחבר. דלא שייך הכא כלל להזכיר לא משוי איניש נפשיה רשיעא הואיל ובשעה ששינה וקנה לעצמו היה בדעתו למצוא לו מעותיו ולפרוע וכן הוא אומר עתה שכך היה בדעתו אין כאן רשע כלל דלא תגזול לאינשי על מנת שלא לפרוע משמע להו בהדיא בפ"ק דב"מ [ה' ע"ב] דאמר אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו לימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא (השתא) [התם] נמי מורי ואמר דמי קא יהבינא. א"ל רב אחא מדיפתי לרבא הא קא עבר אלאו דלא תחמוד. א"ל לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. אלמא היכא דיהיב דמי משמע להו לאינשי דלא עברי אלא תגזול ולא אלא תחמוד. מיהו שבועה ודאי בעי דלצורך נפשיה זבן והשתא אתי שפיר דמישתבע לפום דעתיה דבהיתירא עבד. אבל אי נימא דודאי למיגזל נתכוון ובאיסורא עבד מאי דעבד נהי נמי דמהימן למימר גזלתי לדברי רבינו אפרים זצ"ל. אטו משביעינן ליה אההיא דקושטא קאמר דגזליה. היכן אשכחן שבועה כי האי דמישתבע דעבד איסורא. שבוע' סוטה היא שלא סטת ולא נטמאת. שבועת שומרין שלא שלח ידו בפקדון ולא עבד איסורא. אבל השתא דסבר דמאי דעבד בהיתירא עבד דהוה סבר הואיל ובשעת לקיחת המעות היה בדעתו לפרוע דשרי. השתא דמשתבע מישתבע דלא גזיל.
מיהו אני הוא המחבר תמיה אני אגופא דעובדא היכא דאמר ראובן לשמעון טול אלו מעות וקנה לי בהן סחורה פלוני' והלך שמעון וקנה סחורה אחרת וטוען ואמר לעצמי קניתי ולכך שניתי אע"פ שהוא נאמן לכך בשבועה כדפריש. מ"מ במה זכה באלו מעות במה יצאו מרשות ראובן. וכי מפני ששמעון אומר לעצמי אני קונה בהן וכי בעבור זה יצאו מרשות ראובן הואיל וקיי"ל כר' יהודה דשינוי לא קני ואפי' לר' מאיר דאמר שינוי קני. פליאה היא בעיניי. דמדמי ליה לצבוע לו אדום וצבעו שחור דהתם שני בגוף הצמר ושני מדעת בעלים. אבל הכא לא שני בגוף המעות כלום. א"כ בשעה שקיבל המוכר מעות היו של ראובן ובמה זכה שמעון באותה סחורה. ובשלמא אי (הגבהה) [אגבהיה] ארנקי מעיקר[א] כדי לזכות בה לעצמו ולפרוע לו מעות אחריני שפיר דאיכא למימר מההיא שעתא זכה בהו וכי קני בזוזי דידיה קא קני כההיא דס"פ המפקיד [ב"מ מ"ד ע"א] אבל הכא דלא הגביה ארנקי תחילה כדי לזכות בה ולא זכה בה מעיקרא אישתכח דכי זבן בזוזי דראובן הוא דזבן והיכי זכה באותה סחורה. מיהו יכולני לומר דבההיא שעתא דקאמר ליה למוכר טול אילו המעות בסחורתך ומיכוין למיזכי לנפשיה בההיא שעתא הוי שליחות יד. ובההיא שעתא זכה בהו. וזכה נמי בסחורה ודעת המוכר נמי כך הוא שיזכה בה שמעון הואיל ושני מדעת ראובן וזבן לנפשיה. והכי אמ' בירושלמי דפרקין [ה"ה] מן דמר אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לו ד"ר מאיר מ"ט דר' מאיר שלא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח דמ"ד אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לאמצע ד"ר יהודה. מ"ט דר' יהודה שלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות. מעתה אפי' אם אמר ליקח בהן חיטין ולקח בהן חיטין אמר ר' יוחנן בשעה שאמר לו ליקח בהן חיטין ולקח בהן חיטין לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות ובשעה שאמר לו ליקח בהן חיטין ולקח בהן שעורין לא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח וקם מה בידיה. א"ר נסה בשעה שקיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות ובשעה שלא קיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח ולמה הוא חולק אמרו הואיל ובאתה לו הנייה מתחת ידו אף הוא חולק עמו. הא למדת דדעת המוכר כדעת הלוקח היכא דשני מדעת בעלים. מיהו מה שבכאן חולק עמו מפני שלצורך הבעלים נמי קנה. אבל הכא דטעין שלא קנה כלל לצורך ראובן כי אם לצורך נפשיה ודאי הכי נמי דקני וכוליה רווחא דשמעון הוא.
בפרק אלמנה ניזונת [כתובות צ"ח ע"א] תנן אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. ואמרי' בירושלמי [שם פי"א ה"ד] שוה מנה במאתים אין סופו לחזור משום מקח טעות תפתר שהוקיר המקח ואינו חוזר. פר"ח זצ"ל דאמר ליה אי ניחא לך קבל ואי לא אהדרה ניהליה ופרכינן מאי שנא שוה מאתים במנה דאמר לה את אפסדת שוה מנה במאתים נמי תימ' אנא ארווח. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה ר' הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו מנה אחת יתירה הכל לשליח פי' השולח שליח לקנות לו רימונים וכיוצא בהן ונמכרים עשרה בכסף והוסיף לו המוכר אחת יתירה או שתים על עשרה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר [חולקין והתניא ר' יוסי אומר] הכל לבעל המעות. אמר רמי בר ירמיה אמר ר' יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה. פר"ח זצ"ל דבר שאין לו קצבה כלומר אין לו שער ידוע וקצוב כמה בכסף אלא כל אחד ואחד מוכר כפי מה שיזדמן לו פעמים שצריך מעות ומוזיל ומוכר כדי שיבואו לו ויקנו ממנו הכל ומי שאינו צריך אינו מוכר אלא בכסף מלא [הכל לבעל המעות] וזה שאמרו חולקין (בשער) בדבר שהשער שלו קצוב וידוע כך וכך בכסף וא"כ מה יש לבעל המעות כי כבר נטל שער הידוע שלו ואמרי' הואיל ובא לו הנייה לשליח (שלו) על ידו של בעל המעות חולק עמו. ואסקינן אמר רב פפא הילכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. וכן הלכה. וכן פסק בפר"ח בהגוזל קמא דקיימא לן כר' יוסי דאמר הכל לבעל המעות ואוקימ' בדבר שאין לו קצבה. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל כדברי ר"ח זצ"ל בפ' אלמנה ניזונת. וזו היא התשובה שהשיב ר"ת זצ"ל לר' יעקב ישר'. ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו מן הגוי וטעה הגוי בד' דינרין. נראה לי שחולקין בין שניהם והא המעות כדבר שיש לו קצבה דאמ' הוסיף לו מנה אחת יתירה ר' יוסי אומר חולקין ואוקימ' בדבר שיש לו קצבה אבל שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וטעמא דחולקין משום לפי שבעל המעות כיון שקיבל קצבתו מה לו בטעותו של שליח אלא אמ' הואיל ועל ידי מעותיו נשתכר יהיב ליה פלגא הכי נמי גבי טעות דהא מנה שוה מאתים טעות הוא ומוקי לה בתלמוד ירושלמי [שם] כגון שקיבל עליו הלוקח וטעמא דהכל לבעל המעות משום דאין לו קצבה דזוזי דאיניש עבדא ליה זולא הא בדבר שיש לו קצבה חולקין אפי' בטעות אע"ג דאיכא למימר טעמ' אחרי' גבי חלוקות האי טעמא דפרישית עיקר דמוחזק ידו על העליונה וחולקין דאפי' אם הוא שכיר שלו כיון שהשכירים שלנו אינן שכירי יום אין הבעלים מקפידים על הגבהת מציאה עם מלאכתן והוי מציאה עם מלאכתן. תדע דאילו מצא ארנקי בשוק (ו)לא זכה בה משכיר ועוד דמיהדר קא הדר ביה. שהרי אומר אני זכיתי מכלל דהדר ופועל יכול לחזור בו עכ"ל. ושוב חזר בו דכל טעות בין על ידי מקח בין שטעה במנין הכל לבעל המעות. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אומר שהכל לשליח שאם גנב וגזל והטעה את הגוי מה טיבו של בעל הבית ואפי' חולקין אין שייך לומר משום דעל ידי מעותיו נשתכר דלא דמי לשאר טעות שנותן הכל בשביל המעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל הכא טעות בעלמא הוא ודבר בפני עצמו הוא. ותדע דהא סברא הוא שאם היה רוצה היה מחזיר לגוי מה שהטעהו דזה הוא תימה לומר שלא היה יכול להודיעו ולהחזיר לו.
שאל רבינו יהודה בר קלונימוס בר משה זצ"ל מרבינו אפרים בר יצחק זצ"ל. יוריני מורי על ראובן שקנה חפץ מן הגוי במנה והאמין לו הגוי החפץ עד למחרתו ולמחרת היה דרך ראובן נחוץ לצאת מן העיר ונתן מנה לשמעון לתתו לגוי והנה שכח הגוי המנה ההוא וחזר ראובן על שמעון לתת לו ושמעון משיב מעת נתתו לי להוליכו לגוי נתיאשת ממנו ואני זכיתי בו כי של הגוי היה. עתה הודיעני מורי הדין עם מי כי להולך מנה אינו דומה. והשיב לו אמת דינו של שמעון אם הדבר ברור שהגוי שכחו ודמי להא דאמרי' במסכת כריתות [כ"ד ע"א] הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ולא מצי למימר הנותן על דעת כן שלחתי לו שיקבל ואם לא יקבל יחזיר לי אלא אמרי' משעת שיצא מתחת ידו הסיח דעתו מיניה. וכן גבי שור הנסקל אם הוזמו עדיו כל הקודם בו זכה דמההיא שעתא אפקריה. וא"ת מההיא דהגוזל בתרא [לקמן קט"ז ע"א] גבי חמרא דרב ספרא. דרב ספרא הוה קאזיל בשיירתא לווינהו ההוא אריא כל יומא בליליא הוו שדו ליה חמרא דחד מינייהו ואכליה מטא יומא דרב ספרא שדא ליה חמריה ולא אכליה קדים רב ספרא בצפרא זכה ביה בחמריה א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא למיזכי ביה בחמריה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה. א"ל שאני רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד התם טעמ' כדאמר [שם] גבי עלה שורו מאליו דמן שמיא דרחימו עליה כלומ' הואיל ונעשה לו נס מה שאינו נעשה לכל אדם אדעתא דהכי נעשה שיזכה בו רב ספרא ולא אחר אבל שישכח גוי (שכחה) [שכיחא] ואין זה נס וכל הקודם זכה. אבל בזה יש להסתפק מאן יימר לו שהגוי שכח ויכול ראובן לומר לא שכח הגוי והיום ולמחר יתבע ממני הואיל ולא שכחו הגוי בודאי אין שמעון יכול לומר כבר זכיתי לגוי דאין שליחות וזכייה לגוי. הילכך שורת הדין שיחזיר לראובן אם ראובן פקח לטעון כך — אפרים בר יצחק.
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין שמין לו לא בכסות אשתו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ופרכינן אמאי לימא מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה אלא משום דשליחות' קא עביד כידה דמי. אמר ר' אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו. מתקיף לה רב זעירא וכי דעתו של אדם על תפילין דתנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין א"ל אין קסבר מצוה קא עבידנא. אבל בכסות אשתו ובניו לא משום איבה. מתקיף לה ר' הושעיא והלא חייבי ערכין שנו כאן ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותן וכי דעתו של אדם למשכנו אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה לאשתו ובניו כסותו מעיקרו. ופר"ח זצ"ל דשנויא דר' אבא שינויא הוא ופי' רש"י חדשים לרבותא נקט. ונר' דבעי למימר לא מיבעי' כסותם הישנים שכבר נתנם להם ובאו לידם דלא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו אלא אפי' חדשים שעדיין לא באו לידם אלא שצבען לשמן ולקחן לשמן נמי לא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו וטעמא כדשני ר' אבא דנעשה כמי שהקנה להם ובאו לידם. הילכך נראה בעיני אני המחבר ללמוד מיכן שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שנתנם לו דק"ו להדיוט דהשתא להקדיש ולמישקל בערכו גזבר דלגבוה לא ק"ו לזבוני להדיוט דלא. ואפי' אם אין לו במה להתפרנס אינו רשאי למכור אפילו תכשיטי שבת שלה דכי היכי דאיהו נפשיה לא מחייבי ליה ב"ד למכור כלי שבת כי ההיא דשלהי מסכת פאה ירושלמי דא"ר חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור אלא מתפרנס מן הכיס. הכי נמי הכא יתפרנס מן הכיס ואל ימכור כלי רגל וכלי שבת של אשתו שהרי כבר נתנם לה וזכתה בהם ואפי' חדשים שלקחם לשמה זכתה בהם כר' אבא אע"ג דלא באו לידה ולא מצי להו להקדיש ולא מצי נמי גזבר למישקלינהו בערכו הכי נמי וכ"ש דלא מצי לזבונינהו. והכי נמי איתא בכתובות דתנן בפ' מציאת האשה [ס"ו ע"א] פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדה חמש עשרה מנה וכנגד השומא הוא פוסק פחות חומש פי' שאם הכניסה לו תכשיטיה ששמו אותם באלף דינרין הוא פוסק פחות חומש דהיינו שמונה מאות ואמ' עלה בירושלמי [כתובות פ"ו ה"ג] מה ראו לומר בכספי' אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמר ר' יוסי בר חנינא שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות את כליה ולפחות אותן. שמין דעתו של איש שהוא רצה לישא וליתן בהן ולעשות באחד ומחצה. אמר ר' יוסי זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. הא למדת בפי' דלא מצי איניש לזבוני כלי אשתו. מיהו מההיא לא שמעינן אלא כליה שהכניסה עמה אבל כלים שנתן לה בעלה לא שמעינן מהתם אלא משמעתין שמעינן לה כדפרי'. הילכך לא שנא כליה שהכניסה עמה לא שנא כליה שנתן לה בעלה כולהו לא מצי בעלה לזבונינהו. כך נראה בעיני אני יצחק בר משה נב"ה המחבר.
ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי ואם אמר ליה על מנת כן כופין את המוכר. פי' כגון ראובן שקנה שדה משמעון ואמר לו ללוי קניתי אותה וכתב לו שטר מכר בשם לוי ואח"כ חזר עליו ואמר לו אותה שקניתי ממך אמרתי לך ללוי קניתיה לא ללוי קניתיה אלא לעצמי קניתיה ועכשיו כתוב לי שטר מכר בשמי אין מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר של מכר בשמו ואם אמר לו בתחילה שדה זו לעצמי אני קונה אותה ואני כותב שטר מכר בשם לוי כדי שלא יוודע כי לעצמי קניתי ואחר כך תכתוב לי שטר מכר בשמי כופין את המוכר לכתוב שטר מכר אחר בשמו. ואם אמר לעדים בפני המוכר שטר אחר עוד תכתבו לי על שדה זו מחייבין את המוכר לכתוב שטר אחר בשמו.
<h2>דף קג.</h2>
רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבניה ניהליה מרוותא דכיתנא על מנת ליתן דמים שהן לוקחין לרב כהנא אתא רב כהנא לקמיה דרב א"ל מי איזיל ואישקול זוזיי או לא א"ל אי כי קא מזבני ליה לכיתנא אמרי דהאי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תישקול משום ריבית כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חיטין שיקנה חיטין לבעל המעות אטו מי יהיב רב כהנא ארבע וקא שקיל שמונה והלא פשתן היה נוטל ובכל מקום שהיה שם שלו הוא ואלו שמכרוהו נהי נמי דמיגזל גזלוהו והא תנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ובשעת המכר כבר נתייקר. אמרי התם אמנה הואי שנתן להם המעות באמנה והיה להם פשתן כשקיבלו דמים והתנו עמו בשעת הזול ליתן לו כל השנה כשער הזה דתנן [ב"מ ע"ב ע"ב] יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ורב דאסר ליה למישקל זוזי לטעמיה דאמר רב באיזהו נשך [שם ס"ג ע"א] עושין אמנה ליתן מעות על שער הזול שער של עכשיו בפירות לקבל פירות כשעת היוקר ואין עושין אמנה בדמים כשבא לשעת היוקר לקבל פירות אסור ליתן לו מוכר דמים כשער של עכשיו דמחזי כריבית דיהיב תרתי סלע ושקיל ארבע. ומה שפי' רבינו ש"י זצ"ל שלא היה להם פשתן כשקיבלו הדמים אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דליתא דא"כ היכי מסיק רב לטעמיה והא בכי האי גוונא אפי' ר' ינאי מודה כיון שלא היה להם פירות באותה שעה דאסור לקבל מעות דהא דאמר ר' ינאי [שם] מה לי הן מה לי דמיהן היינו דוקא כשיש לו פירות בשעה שהוא פוסק עמו. ורב אפי' בכי האי גוונא אוסר לקבל מעות אלא פירות דוקא כדמוכח בריש איזהו נשך [שם] דתני רב אושעיא הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו א"ל תן לי מעותי שאני מבקש ליקח בהן חיטין א"ל חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשה עלי כשער של עכשיו והגיע זמן של חיטין למכור א"ל תן לי חיטין שאני מוכרם ולוקח בהן יין א"ל יין יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו והגיע זמן יין למכור א"ל תן לי ייני שאני רוצה למוכרו וליקח בדמיו שמן א"ל שמן יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו כולן אם יש לו מותר ואם לאו אסור. ואמרי' עלה ש"מ איתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ור' ינאי [אומר] מה לי הן מה לי דמיהן. הא למדת דלא שרי ר' ינאי אלא כשיש לו כדתני רב אושעיא. ורב אפילו ביש לו אוסר לקבל מעות. אלא ודאי היה להם פשתן כשקיבלו הדמים מרב כהנא. פי' רבינו ש"י זצ"ל באיזהו נשך דהא דשרי ר' ינאי לקבל דמים לאו דמים ממש דהיינו זוזי אלא פירות אחריני דומיא דתני רב אושעיא יין דמי חיטין וכן שמן דמי יין דלא מיחזי כריבית אבל זוזי ממש אסור אפילו לר' ינאי דמיחזי כריבית. ורבינו תם זצ"ל מפרש דאפי' זוזי ממש שרי ר' ינאי לקבל כדהכא בשמעתין שקיבלו זוזי בעבור כיתנא ומסיק רב לטעמיה מכלל דר' ינאי פליג עליה ומתיר אפי' בזוזי וקיימא לן הלכה כר' ינאי כדמוכח באיזהו נשך [שם] דאמר רבא השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן ומה לי דמיהן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על שער שבשוק אע"ג דלית ליה. איתיביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא כולן אם יש לו מותר ואם לאו אסור א"ל התם הלואה והכא זביני. והשתא דאתינן להכי איתא לפי' רש"י זצ"ל דבעובדא דרב פפא אפשר דלא הוו להו פשתן ואפי' הכי שרי דהא זביני הוו ואע"ג דר' ינאי לא שרי אלא ביש לו אנן כרבא קיי"ל דמה לי דמיהן ומה לי הן נמי אמרינן. ואיתא נמי הא דפי' באיזהו נשך דלא שרי ר' ינאי לקבל זוזי ממש היינו כי התם דהלואה הואי. אבל הכא דזביני הוו שרי לקבל אפילו זוזי ממש.
מתני' הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי לא יתן לא לבנו של נגזל להוליכו לנגזל ולא לשלוחו של נגזל שאם יאנסוהו חייב להחזיר דלא הוי השבה עד דמטי לידיה אבל נותן הוא לשליח ב"ד דעבוד רבנן תקנתא מפני השבים שלא חייבו לזה להוציא ממון בהוצאת הדרך. ואם מת נגזל יחזיר גזלן ליורשי נגזל. ודייקי' בגמרא נשבע אין לא נשבע לא בעי להוליך אחריו עד דמטי לידיה.
<h2>דף קד.</h2>
איתמר שליח שעשה בעדים. ראובן שהיה לו ביד שמעון מעות ומינה שליח בעדים לקבלם רב חסדא אמר הוי שליח להכי טרח ואוקמ' בעדים דניקמו ברשותיה להתחייב באונסין (רב ז') [רב'] אמר לא הוי שליח הכי קאמר ליה איניש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר. תנן לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו היכי דמי אי דלא עשאו בעדים מנא ידע אלא לאו דעשאו בעדים. תרגמה רב חסדא בשכירו ולקיטו אבל שלוחו שעשאו בעדים מאי הכי נמי דהוי שליח אדתני סיפא אבל נותן הוא לשליח ב"ד ניתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. אמרי לא פסיק' ליה שליח ב"ד דלא שנא שעשאו גזלן ולא שנא עשאו נגזל פסיק' ליה. שליח שעשאו בעדים דעשאהו נגזל הוי שליח עשאו גזלן לא הוי שליח לא פסיקא ליה. ולאפוקי מהאי תנא דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר שליח ב"ד שעשאו נגזל ולא שעשאו גזלן, עשאו גזלן ולא עשאו נגזל ושלח הלה ונטל מעותיו מיד השליח פטור הגזלן מאונס הדרך. טעמא דנטל הא דנאנסו מיד השליח הראשון חייב הגזלן. ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח ואם תאמר משנתינו דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידע. לא תימא כשעשאו שליח בעדים אלא בממציא לו שליח ואמר ליה הכי אית לי זוזי גבי פלניא ולא קא משדר להו ניהלי בבקשה ממך אתחזי לי' דדילמא איניש הוא דלא משכח ליה לשדורי לי ואמור לו אם תרצה לשלוח לפלוני כלום שלח בידי. פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הילכתא כרב חסדא דקיימי ר' יוחנן ור' אלעזר כוותיה והוה ליה רבה יחידאה אצל רבים ולית הילכתא כוותיה. מיהו ה"מ היכא דבעי מאן דאיתיה לממונא בידיה למיתביה (ליה) ניהליה דכיון דשליח הנעשה בעדים הוי שליח אי יהבינהו ניהליה ונאנסו לא מיחייב באחריותו. אבל אי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למיתבינהו ניהליה בהאי שליחות לא כייפינן ליה בדינא למיתבינהו ניהליה דהא אמרי נהרדעי [לעיל ע' ע"א] כל אורכתא דלא כתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לאו אורכת' היא דא"ל לאו בעל דברים דידי את.
<h2>דף קד:</h2>
אמר רב חסדא אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני פי' מסר לו בעל הפקדון סימנין לשליח וכתב לו חותמו באגרת ומסרה לו לך והראה לפלוני ויתן לך מעות שיש לי בידו אין הנפקד נותן לשליח ואפי' עדים חתומין עליה. ור' יוחנן אמר אם היו עדים חתומים עליה משלחין. ורבינו יצחק בר' שמואל פי' שאמר לסופר כתוב לפל' שישלח לי מעות על יד פלו' ואחר כך חתם בדיוקני שלו ואפי' עדים חתומים עליה שהיא שלו אינו מועיל אבל אם היו חתומין על זה שאמר לשלוח על ידו אז הוי שליח אי נמי אם כתב בכתב ידו שלח לי על יד פלוני. רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל כתב דהילכתא כרב חסדא דשליח שעשאו בעדים הוי שליח. דהא ר' יוחנן ור' אלעזר קיימי כוותיה ואע"ג דשמואל קאי כרבה קיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והכי נמי לגבי שמואל הלכה כר' יוחנן עכ"ל. רוצה לפסוק כר' יוחנן גבי דיוקני שאם היו עדים חתומים עליו שמשלחין. ומו' רבינו אבי העזרי זצ"ל פסק כשמואל. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהילכתא כשמואל וליתא לדר' יוחנן בהא. ופי' רבינו שמשון זצ"ל וא"ת דיוקני דידי' אמאי לא הוי והא אמרי' בגיטין בפ' השולח [ל"ו ע"א] ובפ' המגרש [פ"ז ע"ב] מר חתים כוורא ומר חתים מכותא ה"מ דווק' שמות חכמים דפקיעי אבל איניש אחרינא לא. ולפי זה אם היה גדול ופקיע דידיע דיוקני דידיה משלחין עליה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והיכא דא"ל חד לחבריה שדר לי זוזי בהדי פלניא ושדריה ניהליה בהדי ההוא פלניא דאמר ליה ואיתנסיאו פטור מלשלם. דתנן בהשואל את הפרה [ב"מ צ"ח ע"ב] א"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך ביד שלוחך או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך וא"ל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה. והיכא נמי דאתני בהדיה מעיקרא דכל מאן מינייהו דמשדר כל חד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה דמי בהדי מאן דבעי תנאי ממון הוא וקיים ואית ליה רשותא לשדורי בהדי מאן דחזי ואי איתניס באורחא ברשות' דמריה איתניס. והיכא דשדר ליה כתבא לחבריה וא"ל שדר לי ההוא מידי דאית לי גבך בהדי פלניא ויהביה ניהליה לא מיחייב באחריותה דהכי נהיגי האידנא תגרי וקיימא לן בכי האי דמנהגא מילתא היא והכי שדרו ממתיבתא. והני מילי מדעתיה אבל בעל כרחיה לא. דא"ל לאו בעל דברים דידי את כדכתבינא לעיל עכ"ל. ומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב שדרו ממתיבתא דאי א"ל שדר לי ביד מאן דחזי לך ושדר ואיתנסיאו פטור מלשלם כיון שכך התנו ביניהם. ורב האי גאון זצ"ל פסק שאם שלח לו בכתב לשלוח לו ושלח ואיתנסיאו פטור וכן אם נאבדו דמנהגא דתגרי הוא למשלח על ידי הכתב וכן שדרו ממתיבתא ואם נאבד הכתב ישבע שהגיע אליו הכתב ונתן לו על פי כתבו ופטור כאילו א"ל פה אל פה שלח לי וה"מ באתרא דנהוג לשלוח ע"י הכתב עכ"ל. ורבינו חננאל זצ"ל פירש דיוקני צורה ידועה כגון סימן וכל הרואה אותה מכיר אותה שהוא סימן של פלוני וכתב לו בינו לבינו תן לפלוני כך וכך מעות דיו שנים כלומר סוד ביניהם דאפי' עדים מעידים שאמר להם זה שכתוב בכתב הזה כתב ידי הוא ואינם יודעים מה כתוב בו אלא הם כתבו למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי כי זה הדיוקני שלי הוא ודיוקני הוא זה כגון חתימת ידו ואמר שמואל כל כה"ג אין משלחין בו מעות. ומדשקיל וטרי לאוקמי סוגי' דשמעתין כשמואל ואמר אלא לשמואל מאי תקנתיה ש"מ דהלכת' כוותיה.
מתני' הגוזל את חבירו ונשבע לו והודה לו על הקרן ונתן לו ולא נתן לו את החומש מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן מחל לו החומש ולא מחל לו על הקרן מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן צריך לילך אחריו. נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש הרי זה משלם חומש על חומש עד שתתמעט הקרן משוה פרוטה. וכן בפקדון או בתשומת יד או בגזל או בעשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר הרי זה משלם קרן וחומש ואשם. אלמא חומש ממונא הוא מדאיצטריך ליה למיתני אינו צריך לילך אחריו אלמא ממונא הוא גביה ואי מיית גזלן משלמי יורשיו. ועוד מדקתני הרי זה מוסיף חומש על חומש ש"מ ממונא כפריה. ותניא נמי הכי הגוזל את חבירו ונשבע לו ומת יורשיו משלמין קרן וחומש ופטורין מן האשם אלמא חומש ממונא ורמינהו והשיב את הגזילה ומה ת"ל אשר גזל שיכול משלם חומש ואשם על מה שגזל אביו ת"ל אשר גזל על מה שגזל משלם חומש ואשם ואינו משלם על מה שגזל אביו יכול לא ישיבנו כל עיקר ת"ל את העושק מה ת"ל אשר עשק שיכול ישלם חומש ואשם ת"ל על מה שעשק הוא משלם ואינו משלם על מה שעשק אביו יכול לא ישיבנו כל עיקר ת"ל את הפקדון ומה תלמוד [לומר] אשר הפקד אתו כל זמן שעמו ישיבנו אין עמו משיב דמיו עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש ואשם על גזל אביו בזמן שהוא לא נשבע לא הוא ולא אביו אביו ולא הוא הוא ואביו מנין ת"ל אשר גזל ואשר עשק וזה לא גזל ולא עשק. אמר רב נחמ' לא קשיא כאן מתני' שהודה אביו בחייו אחר שנשבע ונתחייב לו חומש משלמי יורשין. ברייתא דבתורת כהנים שלא הודה. אי לא הודה קרן נמי לא ישלם וכי תימא הכי נמי והא מדקמהדר תנא אחומש מכלל דקרן משלם ועוד תניא עדיין אני אומר אימתי משלם קרן על גזל אביו בזמן שנשבע הוא ואביו. הוא ולא אביו אביו ולא הוא לא הוא ולא אביו מנין ת"ל גזילה ועושק פקדון ואבידה יש תלמוד ויתיב רב הונא וקאמר להא שמעתא א"ל רבה בריה יש תלמוד קאמר מר ותנא מקרא מייתי לה מדכת' כל הני ריבויי הוא שחייב הבן לשלם. או ישתלמון קאמר מר ומסברא הוא משלם ולא מקראי. וא"ל יש תלמוד קאמינא מריבויי דקראי. אמרי מאי לא הודה לא הודה אביו והודה בנו הילכך קרן משלם אבל חומש לא. מיעטיה קרא מחומש על גזל אביו. אמרי ונחייב בנו חומש אשבועה דידיה דקתני בנשבע הוא לפטורא וכיון דבן נשבע והודה אמאי פטור אמרי בשאין גזילה קיימת דלאו עליה רמיא לשלומי כדתנן [לקמן קי"א ע"ב] הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. הילכך כי כפר כפירת דברים בעלמא הוא ושבועת ביטוי היא דליכא חומש אי בשאין גזילה קיימת קרן נמי לא לישלם לא צריכא דאיכ' אחריות נכסים שהניח להם אביהן קרקע ואישתעבוד נכסים ואי איכ' אחריות נכסים מאי הוי מלוה על פה היא ומלוה על פה לא גביא. ואע"ג דפסקינן הילכתא בפ' גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] דגובה מן היורשין דוקא מלוה פסקינ' וטעמא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל שאר חוב דלאו מלוה לא אמרינן כשעמד בדין אחר שכפר ונשבע ובאו עדים שגזל וחייבוהו ב"ד קרן והויא לה כמלוה בשטר ומיהו חומש לא מיחייב אשבועתיה שהרי לא הודה אפי' כשבאו עדים אי עמד בדין אפילו חומש נמי משלם דממון גמור הוא וחומש נמי לישלם אשבועה דידיה מיהא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות דחומש אמאי אתי אשבועתא ושבועה לאו שבוע' היא דקיימא לן [שבועות מ"ב ע"ב] אין שבועה על הקרקעות והאי כי אישתבע כפר ליה שעבוד קרקעות דאביו דאי לאו משום אחריות נכסים לאו עליה רמיא לשלומי. רבא אמר לעולם בגזילה קיימת ודקשיא לך דחייב הבן חומש על עצמו כיון דהודה הכא במאי עסקינן שהיתה דיסקיא שממון אביו נתון בה מופקדת ביד אחרים וגזילה זו בתוכה דכי אישתבע האי בן קושטא אישתבע הילכך קרן משלם דהא איתיה. חומש לא משלם דכי אישתבע קושטא אישתבע דהא לאו הוה ידע. פר"ח זצ"ל שמעינן מינה מזו השמועה אם נשבע האב והודה ומת יורשיו משלמין קרן וחומש מת האב ולא הודה והודה בנו אחריו משלם קרן ואינו משלם חומש ואם נשבע בנו והודה וגזילה קיימת בידו חייב בקרן וחומש ואם אין גזילה קיימת בידו והניח האב אחריות נכסים ונשבע הבן חייב בקרן ופטור מן החומש ומתניתין וברייתא דשמעינן מינה חומש ממונא הוא ויורשין משלמין ליה אוקמ' בנשבע האב ושעמד בדין ונתחייב והודה הבן עכ"ל. הכי סלקא לן שמעתא דחומש דגזילה ממונא הוא. ובירושלמי דפ' אלו נערות [כתובות פ"ג ה"א] ובירושלמי דתרומות פ' האוכל תרומה מזיד [פ"ז ה"א] בעא למימר אליב' דרשב"ל דאמר חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר [פטור] דחומש כפרה וקרבן הוא. וזה לשון הירושלמי מתני' פליגא על רשב"ל דאמר חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר פטורין מלשלם והא תנן האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש פתר לה כר' מאיר דאמר לוקה ומשלם והא תנן האוכל תרומה [מזיד] משלם את הקרן ואינו משלם את החומש על דעתיה דנתן בר אושעיא דאמר משלם ואינו לוקה ניחא על דעתיה דר' יוחנן דאמר אם התרו בו לוקה ואם לאו משלם פתר לה מזיד בלא התראה על דעתיה דרשב"ל לא שנייה היא שוגג היא מזיד היא התרו בו היא לא התרו בו סבר רשב"ל כר' מאיר דאמר לוקה ומשלם אמר' ר' חנינא קומי ר' מנא ואין יסבור רשב"ל (כר' מאיר) כל מתני' ר' מאיר קראי ר' מאיר והכתיב [ויקרא כ"ב] איש כי יאכל קדש בשגגה וחמישיתו יוסף עליו (אלמ') [אלא] מיסבר סבר רשב"ל שהחומש קרבן ואפי' יסבור שהחומש (אינו) קרבן קרן קרבן א"ר יודן בר שלום מתני' אמרה שהקרן קנס דתנינן אינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין והן נעשין תרומה אילו מן מה שאכל היה משלם יאות ותני כן האוכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין ואם שילם טמאים יצא ולא דמי עצים חייב לו. הדא (אמ' ר') [אמר'] שהקרן קנס וכמה דאת אמר קרן קנס (רבות') [דכוותה] חומש קנס אלא רשב"ל (אדעתי' רואה) [כדעתיה כמה דרשב"ל אמר] תמן הכל היה בכלל [שמות כ'] לא תענה ברעך עד שקר יצא [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו [לחייבו] ממון (ובה) [והכא] הכל היה בכלל [ויקרא כ"ב] כל זר לא יאכל קדש ויצא איש כי יאכל קדש בשגגה לחייבו ממון. התם איירי בחומשא דתרומה ותו דלא סלקא התם שמעתא בהכי דחומש קרבן.
<h2>דף קה.</h2>
מתני' חוץ מפחות שוה פרוטה אמר רב פפא לא שנו דאין צריך לילך אחריו אלא שאין אותה חצי פרוטה [קיימת] מגזילה עצמה וחצי פרוטה הוא דמחייב ליה ולאו ממונא איכא אבל אם היא קיימת מגזילה עצמה צריך לילך אחריו חיישינן שמא תייקר ותעמוד על פרוטה. איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא הני מילי היכא דאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו. לא שנא גזילה קיימת לא שנא אין גזילה קיימת לשמא תייקר לא חיישינן. וכן הלכה. וכן פסק בפר"ח זצ"ל. וכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל אם לאחר שנתייקר נשבע נראה דאז חייב אפילו לא שוה פרוטה בשעת גזילה דהא מיהא בשעת (גזילה) [שבועה] הוי שוה פרוטה.
אמר רבא גזל שלש אגודות [ב]שלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחת אע"ג דהשתא לא שוויא פרוטה כיון דבשעת גזילה הויא שויא פרוט' בעי לאהדורי ולהוליכה אחריו. וכתב רבינו שמשון זצ"ל אם ישנה בעין מחזיר אותה ואי לא משלם לו שוה פרוטה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה. וה"ה באחת שגזלה והוזלה שמחזיר לו אגודה או דמיה אלא רבותא נקט דאפי' בשלש (יקיים) [דקיים] מצות השבה בתרתי אפילו הכי חייב להחזיר לו אחת. ומדנקט והוזלו משמע דפשיטא ליה דאם גזל ג' אגודות שוות שתי פרוטות והחזיר לו שתים מהן דלא מחייבין לילך אחריו להחזיר לו שלישית כיון דמעיקר' בשעת הגזל לא הוי ממונא לשמא תייקר לא חיישינן כאיכא דאמרי דרב פפא. בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו. בתר דבעיא הדר פשט' אע"ג שגזילה אין כאן שהרי פחות משוה פרוטה נשארה אצלו מצות השבה אין כאן שהרי לא השיב מה שגזל.
<h2>דף קה:</h2>
אמר רב ששת הכופר בפקדון ובאו עדים נעשה עליו גזלן משעת כפירה ואע"ג דלא נשבע וחייב באונס אם יאנס. מתיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואם איתא לדרב ששת משעת כפירה איפסיל ליה. אמרי הכא במאי עסקינן דקאי באגם דלאו כפירה היא דקסבר אישתמיט ליה עד אזלינא ומייתינא וכי קאמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר בידיה נקיט ליה. תדע דהיכא דאיכא למימר לאישתמוטי איכוון עד דמייתי ליה לא מיפסל בלא שבועה דאמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות דמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ומתכוין לדחותו עד שתשיג ידו. בפקדון פסול לעדות. ומוקימ' לה בשני' אוחז' [ב"מ ה' ע"ב] כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא דכפר בידיה נקיט לה ומיפסיל ואף על גב דלא נשבע דאי כדאישתבע מה לי מלוה ומה לי פקדון. וכן הלכה וכן פסק רבי' אבי העזרי זצ"ל. ופר"ח ומסתברא דהא דאמר רב ששת הכופר בפקדון פסול היכא דאיכא סהדי דהוה איתיה לפקדון בידיה או בביתיה וכפר ביה. והכי מוקמי' לה בפ"ק דבבא מציעא [שם] דההיא שעתא הוה איתיה לפקדון בביתיה דהוה ידע ליה אי נמי הוה נקיט לה בידיה.
<h2>דף קו.</h2>
אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר [שמות כ"ב] ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלמין ממון ואוקימנא הא דרב בין במלוה בין בפקדון. ופר"ח זצ"ל דהא דרב ליתא. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דלית הילכתא כרב דא"ל רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושי לדרב אמרי והא רב קרא קאמר קרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אתא שנא' ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע. והילכתא כרב נחמן ואפי' אתא חד סהדא דאית ליה מנה גביה ואישתבע שבועה דאורייתא ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מצטרף בהדי קמא ומחייב לשלומי עכ"ל. וכן כתב רבינו אבי העזרי זצ"ל.
<h2>דף קו:</h2>
אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מאי טעמא דאמר קרא [שמות כ"ב] כי הוא זה. ופליגא אדר' חייא בר יוסף דא"ר חייא בר יוסף עירוב פרשיות כתוב כאן דכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב. מאי שנא מלוה כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז. פר"ח זצ"ל וקיימא לן כר' חייא בר יוסף ודלא כר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דקיימא לן כר' חייא בר יוסף. ושמעינן מינה דלית הילכתא כרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת. וכן כתב מורי רבי' אבי העזרי דקיימא לן כר' חייא בר יוסף וליתא לדרמי בר חמא. ויש מרבותינו שהקשו הלא כמה משניות שנויות במסכת שבועות לגבי פקדון שצריך הודאה במקצת. ולכך פירשו דבדבר שידוע למפקיד כמה הפקיד וזה כופר לו הוה ליה כהלואה דאין אדם מעיז פניו וצריך הודאה מקצת אבל בפקדון שטוען הכל נגנב ממני והמפקיד אינו יודע אם כדבריו אם לאו אפי' כופר הכל נמי מישתבע מדאורייתא עכ"ל שכתב בחיבור אבי אסף.
<h2>דף קח.</h2>
תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם והוכר הגנב. קרנא ודאי לשומר. כפל למי. אביי אמר לבעל הפקדון רבא אמר למי שהפקדון אצלו. פר"ח זצ"ל וקיי"ל כרבא.
<h2>דף קח:</h2>
תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים מי נפטר הגנב בהודאת שומר או לא. אמר רבא אם באמת נשבע שטען שנגנבה ונמצא כן נפטר הגנב בהודאת שומר שאע"פ שכבר יצא מידי בעלים אכתי עליה דשומר לחזר אחריה ולמיתבינה לבעלים דניחא ליה לאחזוקיה להימנותי' ולגלות לעלמא דבקושטא נשבע אמטו להכי תביעתו תביעה והודאתו הודאה ונפטר. אם בשקר נשבע שטען מת או נשבר ונמצא שנגנבה לאו עליה רמיא להדורי עלה כדי לגלויי לעלמא דשקרן הוא והודאת הגנב לאו הודאה היא ותביעתו אינה תביעה ולא נפטר הגנב באותה הודאה. בעי רבא עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו מאי. רב כהנא מתני הכי. רב טביומי מתני הכי בעי רבא נשבע בשקר מהו תיקו. שמעינן משמעתין דהודאה לאחד שאינו בעל דברים דידיה לא הויא הודאה וה"ה דהוה מצי למיבעי לענין קרן גופיה כשלא באו עדים אי הויא הודאתו הודאה לשומר הודאה וחייב בקרן או לא הויא הודאה. ונראה דהא לא בעי לענין קרן משום דלא הוה מצי למיפשט הא דפשיט אם בשקר נשבע לא נפטר. בפר"ח זצ"ל כתב אם באמת נשבע השומר שלא פשע בה נסתלק ממנה ולא נפטר הגנב בהודאתו לו מכפל. אם בשקר נשבע השומר שלא פשע אלא פשע בה כיון שפשע בה נתחייב לשלם וכאילו לו נגנבה והוא בעליה לפיכך נפטר הגנב בהודאתו לשומר. וקשיא לזו הגירסא דמאי בעי עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו השתא נשבע ממש לשקר דאיסתלק מבי דינא הוי בעל דברים דידיה ונפטר הגנב בהודאתו כ"ש בלא נשבע דעליה רמיא לשלומי. ויש מתרצים כיון שלא הניחוהו לישבע מחל לו והרי הוא נפטר שומר כאילו באמת נשבע ותו לא רמיא עליה ולהכי קא בעי רבא. וכתב רבינו שמשון זצ"ל דלאו מילתא היא דמשום דלא הניחו לישבע לא חשיב מחילה ולא מיפטר שומר ואם היה שוב תופס משלו משמע שיכול לתפוס בשלו. וכן פסק בה"ג שאפי' מחל לו השבועה לנתבע בשביל כך לא מחל לו ממון לגמרי כ"ש היכא דלא מחל לו השבועה לגמרי אלא שלא הניחו לישבע באותה שעה. תבעוהו בעלים לשומר ושילם (ולא) [ו]הוכר הגנב תבעוהו בעלים והודה תבעו שומר וכפר והביא עדים מי מיפטר הגנב בהודאת (עדים) [בעלים] או לא. מצי אמר להו שומר לבעלים אתון שקליתו לכו דמי ואיסתלקיתו מהכא או דילמא מצי אמרי ליה כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינא לך מילתא וטרחינ' בתר גנבא ושקלינ' אנן דידן ואת שקול דידך תיקו.
אתמר נגנבה באונס בליסטין מזויין דשומר שכר פטור בו ואחר כך הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה נשבע והבעלים יפרעו מן הגנב רצה עושה עמו דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב. ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע ואע"ג דפטור בליסטים מזויין הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב. ורבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע. נימא פליגא דרבא אדרב הונא בר חייא דשלח רב הונא בר חייא נגנבה באונס והוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע אם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע. אמר לך רבא הכא במאי עסקינן כגון שקדם ונשבע קודם שהוכר הגנב. והא רצה עושה עמו דין קאמר הכי קאמר רצה עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל. ואם קדם ונשבע ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין. וכן פסק מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל.
מתני' הגוזל את אביו ונשבע לו ואחר כך מת אביו ואחר מות אביו הודה הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו אם אינו רוצה או שאין לו (לזה) [לווה] ובעלי חובות באין ונפרעין. פירש"י זצ"ל לבניו של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים ואע"ג דנפלה ירושה קמי דהאיך בעי למיעבד השבה ואינו מעכב אפי' כנגד חלקו. אין לו נכסים כל כך שיוכל לוותר כל חלקו או שאינו רוצה להפסיד חלקו לווה מאחרים ומוסרם לאחיו לקיים מצות השבה. עכ"ל. ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל כתב לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן כלומר בתחילה לבניו של גזלן אם יש לו דהם קודמין לכל אדם ונחשוב אותו כאילו מת והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו והם אינם מכחו אלא מכח אבוה דאבא כדאמ' בסוף מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] תחת אבותיך יהיו בניך. הילכך אע"פ שאין לאביהם בו כח כלום שהרי יש לו להחזיר גזילה אעפ"כ הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דבבא בתרא. או לאחיו כשאין לו בנים.
מתני' האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי אם מת יירשנו. ואם אמר בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וינתן לבניו או לאחיו אם אין לו לווה ובעלי חוב באין ונפרעין פי' רש"י זצ"ל בעלי חוב באין ונפרעין מן הירושה כנגד חלקו אם היו שני אחין והוא שלישי נפרעין בעלי חוב מן הירושה כנגד חלקו. פר"ח זצ"ל תינתן הירושה לבניו או לאחיו של זה המודר הנאה ואם אינו רוצה שתינתן ירושת אביו לבניו ילווה הוא ויבאו בעלי חובות ויטלו ירושת אביו ויחשבוה פרעון לבן ולא יטול הבן הירושה בידו אלא יטלוה אחרים אע"פ שנחשבת לו פרעון.
<h2>דף קט.</h2>
אמר רב יוסף אפי' לארנקי של צדקה אם אינו מוצא יורש לאביו למי ישיב יתן גזילה לארנקי של צדקה ולא יעכבנה בידו. אמר רב פפא וצריך שיאמר כשהוא משיבה לארנקי של צדקה זה גזל אבי. ופרכינן אמאי וניחליה לנפשיה היכא דאין יורש אלא הוא וכולה שלו מי לא תנן מחל לו על הקרן אלמא בר מחילה הוא אע"ג דלא מקיים מצות השבה אלמא למיפק ידי גזילה בעינן והא נפק ליה ידי גזילה במחילה. אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' יוסי הגלילי והא ר' עקיבא דתניא אם אין לאיש גואל [במדבר ה'] וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלין אלא בגזל הגר הכתוב מדבר הרי שגזל את הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים ופגע בו אותו הגר וזקפו עליו במלוה ומת הגר זכה הלה במה שבידו דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו לר' יוסי הגלילי לא שנא לנפשיה ולא שנא לאחרים מצי מחיל לר' עקיבא לא שנא לנפשיה ולא שנא לאחרים לא מצי מחיל. ור' יוסי הגלילי הוא הדין דאפי' לא זקפו עליו במלוה והאי דנקט וזקפו עליו במלוה להודיעך כחו של רבי עקיבא דאפי' זקפו עליו במלוה אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו. ורבא אמר הא והא ר' עקיבא כי קאמר ר' עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה אבל לאחרים מצי מחיל. וקיימא לן כרבא והלכה כר' עקיבה מחבירו. מיהו משמע דליתא לדרבא כדפרכינן מכלל דר' יוסי הגלילי אפי' לנפשיה נמי מצי מחיל ואפי' לא זקפו. (אבל) [אלא] גזל הגר דקאמר רחמנא ניזיל לכהנים היכי משכחת לה אמר רבא הב"ע כגון שגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והודה (לו ופרכי' לרבא) לאחר מיתת הגר קנאו השם ונתנו לכהנים אבל הודה בחיי הגר נעשית עליו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשיה משמע דנשאר בגמגום. מיהו לכולי עלמ' גזל אביו לא מצי מחיל לנפשיה לר' יוחנן דאוקמא למתני' דגוזל את אביו כר' עקיבה וההיא דמחל לו על הקרן כר' יוסי הגלילי. הא קיימא לן הלכה כר' עקיבה הילכך מתני' דגוזל את אביו אית' דלא מצי מחיל לנפשיה גזל אביו. וההיא דמחל לו על הקרן ליתא דלא מצי מחיל לאחרים כר' עקיבה. ולרב ששת נמי דאוקמנהו למתניתין כר' יוסי דאמר דמצי מחיל לאחרים אבל לנפשיה לא מצי מחיל. ולר' עקיבה אפילו לאחרים לא מחיל. הילכך לכל הלשונות גזל אביו לא מצי מחיל לנפשיה.
<h2>דף קיא:</h2>
הגוזל ומאכיל את בניו או שהניח לפניהם גזילה קיימת פטורין מלשלם אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבים לשלם. אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה הנגזל גובה מן הגזלן והגזלן תובע את מי שאכלו. רצה הנגזל גובה ממי שאכלו מאי טעמ' כיון דלא נתיאשו הבעלים ברשותייהו קיימי וזה שאכלו נעשה כגוזלו מבעליו אבל אם נתיאשו גובה מן הראשון בלבד. ומתני' דהגוזל ומאכיל את בניו או מניח לפניהם אוקמ' רב חסדא לאחר יאוש ואין גזילה קיימ' אבל גזילה קיימת אפילו לאחר יאוש חייבין להחזיר דתני רב אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם והמניח לפניהם גזילה קיימת חייבין אין גזילה קיימת פטורין ואם הניח להם אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם ואמרי' אין גזילה פטורין לימא תהוי תיובתא דרב חסדא ופרקי' רב חסדא מוקים לה לאחר יאוש. ופסק מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל הלכה כרב חסדא. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והשתא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב חייבין לשלם מטלטלי דשבק אבוהון בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בין אכלי בין לא אכלי דהוה ליה כמלוה על פה. וקיי"ל השתא מלוה על פה גובה מן היורשים בין ממקרקעי בין ממטלטלי אבל ודאי הניח להן אביהן מעות של ריבית אע"פ שהן יודעים שהם של ריבית אין חייבין להחזיר ואם הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. ואמרינן עלה אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי. רבא אמר לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ושאני הכא דכתיב [ויקרא כ"ה] אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה הוא דאזהריה רחמנא לבריה לא אזהריה רחמנ' והא דאמרינן חייבי' להחזיר מפני כבוד אביהן ה"מ כשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת כדאמ' באיזהו נשך [ב"מ ס"ב ע"א] עכ"ל.
<h2>דף קיב.</h2>
אמר רבא הניח להם אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונסיה דהא לא קבילו עלייהו נטירותא. כסבורין הם של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול כל זוזא חשבינ' ליה בארבעה דנקי דהיינו שני שלישי דמיה וכולהו דמי לא משלמי דאי הוו ידעי דבעו לשלומי לא הוו אכלי בישרא. והעור יחזירו כמות שהוא. הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם. איכא דמתני לה ארישא דקאמר מתה אינן חייבין באונסיה ואם הניח להם אביהם קרקע חייבין לשלם דאישתעבוד נכסים מחיים דאבוה דקסבר רבא חייב באונסיה משעת שאילה ופליגא דרב פפא דאמר לקמן דלא רמי חיוב אונסין אשואל עד שתיאנס. ואיכא דמתני לה אסיפא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ואם הניח להם אביהן קרקע משלמין פרעון שלם. אבל ארישא דמתה כדרכה לא דלא אמרינן אישתעבוד נכסי (בלא דמי) [דלא רמי] חיוב באונסין אשואל עד שעת אונסין והכא כי איתניסא ליתא לשואל והני לא קבילו עלייהו מידי והיינו דרב פפא דאמר רב פפא היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור מן הכל דלא אמרינן משעת שאלה איחייב ליה אקרן וקמא ברשותיה אפילו למלאך המות אלא משעת טביחה הוא דגזלה ואיסור שבת וגניבה באין כאחד ופטור מן הקרן דקם ליה בדרבה מיניה והואיל ואין קרן אין טביחה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה. ומסתבר כמאן דמתני לה אסיפא ולא פליג אדרב פפא והכי מוכח סוגיא דאלו נערות [כתובות ל"ד ע"ב] דרב פפא אית ליה דרבא.
ת"ר והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מיכן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבין. משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין. פירש"י זצ"ל לעיל קטנים פטורין ואע"ג דגזילה קיימת וליתא לדסומכוס כדמוכח בסמוך. בר חמוה דר' ירמיה קטן הוה וטרק גלא באפיה דר' ירמיה פי' דלת פתח אביו סגר ולא הניחו ליכנס לפי שר' ירמיה רצה להחזיק בו כדאחזוק בה בחיי אבוה והיה טוען שאביו מכרה לו [או] (ו)נתנה לו במתנה אתא לקמיה דר' אבין א"ל שלו הוא תובע א"ל והא מייתינא סהדי דאחזוקי בה בחיי אבוה א"ל וכי מקבלים עדות שלא בפני בעל דין דהא קטן כמאן דליתיה דמי. ולא והא קתני בין גדולים בין קטנים חייבים א"ל הרי מחלוקת סומכוס בצדו משום סומכוס אמרו גדולים חייבים קטנים פטורין א"ל איכפל כולי עלמא קיימי כסומכוס לאפקועי לדידי. איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אבהו אמר לא שמיע להו הא דאמר ר' חמא בר יוסף אמר ר' אושעיא תינוק שתקף בעבדיו שקנה אביו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי הוא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו וכשיגדיל יביא עדים ונראה אם שלו היא. התם הוא דירד לתוך שדה חבירו דלית ליה להאי תינוק בהאי שדה חזקה דאבוה אבל הכא דאית ליה להאי תינוק חזקה דאבוה בבית זה לא מפקינ' מיניה ולכשיגדיל יביא ר' ירמיה עדיו וידון עמו. פר"ח זצ"ל דהכי קיימא לן. וכתב רבינו שמשון זצ"ל דמשמע אפי' היה ר' ירמיה בתוך הבית דומיא דההיא דתינוק שבעל השדה עומד בתוך השדה ובחזקתו היתה עומדת דתלמודא לא מפליג בהני תרתי מילי אלא משום חזקה ולא משום דהתם בעל השדה מוחזק בשדה שבחזקתו היא אלמא גבי ר' ירמיה הוה אמרי' ימתין עד שיגדיל אפי' היה ר' ירמי' מוחזק בבית עכ"ל.
<h2>דף קיב:</h2>
אמר ר' אסי אמר ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. קבלה מיניה ר' יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או שהיו עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שקצת היה משמע דלאו דהיינו או שלחו לו, דקאמר או שהיו עדיו חולים או שהיו מבקשים לילך למדינת הים והא קאמר ושלחו לו ולא קאמר או שלחו דמשמע דמשום דשלחו לו ולא בא גרידא אין מקבלין עדותן. מיהו מהא דאמר מר עוקבא לדידי מיפרשא מיניה דמר שמואל כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא משמע דמשום דשלחו ליה גרידא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. מיהו יש לומר דשאני התם דפתחו ליה בדיניה. מיהו הא ודאי שמעינן מהתם דהיכא דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא דמקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אלא הא מספקא היכא שלא חולה לא הוא ולא עדיו ואין עדיו מבקשין ללכת למדינת הים ולא פתחו ליה נמי בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אם מקבלין עדים שלא בפניו או לא. אי גרסי' ושלחו לו אז משמע דמשום שלחו לו ולא אתא גרידא אין מקבלין עדותן שלא בפניו. ובספר זקן כתוב ושלחו לו. ובספר אלפס ובספר אבי אסף חיבור רבי' אבי העזרי בשניהם כתוב ושלחו לו. ובפר"ח זצ"ל כתב מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון שהיה הנתבע חולה או היו העדים חולים ומתיראין שמא יקרה מקרה בני אדם או היו מוכנים לפרש בים ושלחו לו לנתבע ולא בא וכבר פתחו ליה בדיניה מקודם כי האי גוונא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. והני מילי דנקיט ההוא דיינא דיסקיא מב"ד הגדול דאי לא נקיט מצי למימר לבית דין הגדול קאזילנא עכ"ל. הרי פירש דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין עד שיהא הוא חולה או עדיו ופתחו בדיניה ושלחו לו ולא בא דכל שלשתן בעינן ואי לא אין מקבלין אלא בפני בעל דין. אבל הא דפירש וה"מ דנקיט ההוא דיינא דיסקיא מב"ד הגדול האידנא לא בעי דיסקיא אלא הגדול שבעיר חשוב בית דין הגדול כדפי' רבינו שמשון זצ"ל דמאחר שאנו רחוקים יותר מדאי סברא הוא דגדול חשוב בית דין הגדול וכגון שהוא מומחה ויודע להוציא דין תורה לאורה דאיכא למיחש לרמאין שלא ידחו עצמם כל שעה מן הדין באומרם לב"ד הגדול קאזילנא. וכבר שאל הרב ר' יעקב מרבינו שמשון זצ"ל והשיב לו מנהג קדם של בית דין שבעירנו אודיעך כי אחד מבני עירנו המזמין את אחד חבירו לדין על כרחו ידון כאן ואינו יכול לדחותו ולומר נלך לבית הוועד או לבית דין הגדול. אך בזה יכול לדחותו שלא יטעון עד יום השלישי אבל דיינין בוררין להם לאלתר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ואם אכסנאי הוא המזמין אחד מבני עירו או שני אכסנאים שמזמיני' זה את זה בוררין לאלתר וטוענין לאלתר וזו מנהג הגון וכשר מפני הרמאים עכ"ל. אע"פ שאין לכל המקומות ראיה מרבינו שמשון זצ"ל מפני שהוא היה יחיד בדור בתורתו ובחכמתו ואין לנו ראיה ממנהג שבעירו לשאר מקומות מ"מ יש ללמוד מדבריו שחשש לרמאין. הילכך כל היכא שיש בעיר מומחה ויודע דין תורה לאמיתו הרי זה דן בעירו בעל כרחו לא שנא תובע ולא שנא נתבע לא מצי למימר נלך למקום הוועד או לבית דין הגדול אלא דן בעירו מפני הרמאים שלא ידחו עצמם מן הדין ותו דלית לן מקום הוועד מקום קיבוץ חכמים שיתבייש מהם. הילכך כל היכא שהיה הוא חולה או שהיו עדיו חולים או מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו בית דין שבעירו היודעין דין תורה ולא בא הרי זה מקבלין עדים שלא בפניו. וכגון דפתחו בדיניה כדפר"ח זצ"ל כדפרישית לעיל. ואם לא שלחו לו בית דין וקיבלו עדים שלא בפניו. זה כתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל שבזה נחלקו הראשונים יש שאמרו דלא הויא עדות כדאמרי' בפ"ב דכתובות [כ' ע"א] והזמה שלא בפניו נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא. ויש שדוחין דכל עניני הזמה חידוש הוא ולא גמרינן מינה. נ"ל דטעות סופר הוא שכתב דלא הויא עדות אלא אדרבה הויא עדות כדאמרי' הכחשה מיהא הויא. והיכא שמצא עדיו בעיר אחרת ואין בעל דינו לשם הרי מביא עדים לפני חכמי העיר או לפני טובי העיר ומקבלין עדותן וכותבין שכך וכך העידו בפני פלוני ופלוני ושפיר דמי. ולא גרע משהיו עדיו חולים. אבל עדים עצמם לכתוב עדותם הם עצמם וליתן בידו והוא יביא כתב ידי עדים לב"ד אי מהני שלא מדעת על מי שהם מעידים אי לאו. זה כתב רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל בפ"ב דכתובות [שם] בשמעתתא דכותב אדם עדותו על השטר, בההיא דמחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו [ב"ב ל"ט ע"ב] דקשיא ליה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אטו מי תיסק אדעתיה שיהא צריך לומר כתובו אלא ודאי הוה אמינא כיון דמן הדין בעינן דעת שניהם צריך לכל הפחות כשמיחה שיאמר כתובו קמ"ל דלא צריך. ולפי מה שפי' אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמה שנהגו פעמים שהעדים שולחין כתב ידן בבית דין כשאינם יכולין לילך לב"ד אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שאין לקבל עדותן מפי הכתב אם לא ישלחו מדעת חייב דאין חשוב שטר כדין. וכן פירש רש"י זצ"ל בפירושי חומש מפיהם ולא מפי כתבם שלא יכתוב עדותן על השטר וישלח לב"ד. ובפ' חזקת הבתים בתוספ' רבינו שמשון זצ"ל כתוב בלשון רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ששמע מרבינו יעקב זצ"ל שנוהגים העדים לשלוח עדותן בשטר לבית דין.
אמר רבא הילכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח. פר"ח זצ"ל וכן הלכה. פי' רש"י זצ"ל היו עדים החתומים מבקשים לילך למדינת הים מביאם מלוה לב"ד ומעידים על כתב ידם וב"ד כותבין תחתיו במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. ואפי' עומד וצווח אל תקיימוהו מזוייף הוא עכ"ל. יש פירושים שכתוב בהם שהיה הוא חולה או עדיו חולים כדלעיל. ואינו נראה לרבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דא"כ אמאי נקט מקיימין הא קבלת עדים נמי אמ' לעיל דבכי האי גוונא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ונראה לרבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דהכא מיירי בכל ענייני' משום דקיום השטר מדרבנן דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן דמי בב"ד ולא היה צריך לקיים ומדרבנן צריך לקיים. הילכך מקיימין שלא בפני בעל דין. פירש רבי' חיים כהן זצ"ל שכך יש לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא כד אתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ומדאתא (פלוני ופלוני) [פלוני בר פלוני] ואסהיד אחתימות דידיה ואחתימות דחבריה ואתא פלוני בר פלוני ואסהיד אחתימות דידיה ואחתימות דחבריה ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. ויש מרבותינו אומ' שכך צריך לכתוב. מדאתא פלוני בר פלוני ואסהיד אחתימות דידיה ואחתימות דחבריה ומנו פלוני בר פלוני ומדאתא פלוני בר פלוני ואסהיד אחתימות דידיה ואחתימות דחבריה ומנו פלוני בר פלוני אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. והכי אמרי' בפ' האשה שנתארמלה [כתובות כ"א ע"א] ההוא שטרא דנפק מבי דינא דמר שמואל והוה כת' ביה מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד עימיה ומני רב חנן בר אבא ומדאתא רב חנן בר אבא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד עימיה ומני רב ענן בר חייא אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. מיהו נראה דלא צריך למכתב ומנו פלוני בר פלוני אלא בשטר דיתמי כדאמר התם ההוא שטרא דיתמי הוה וחייש שמואל לב"ד טועין סבר דילמא איכא בי דינא דסביר' ליה הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו סבר (אי) [א]עביד רווחא למילת' כי היכי דלא ליפסדו ליתמי. שמעינן מהתם דאין הלכה כר' אלא כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הן מעידין ואין צריך להעיד כל אחד ואחד רק על חתימת ידו ולא על חתימת חבירו והיינו כדפי' רש"י זצ"ל. ועוד פירש רבינו חיים כהן זצ"ל כשבאין עדים לחתום לפני הדיינים ורוצים הדיינים לקיימו יכתבו כך. במותב תלתא כחדא הוינא בנפק שטרא דנא קדמנא ואתו פלוני ופלוני וחתמו קדמנא ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. וכן כתב בפר"ח זצ"ל בפ' האשה שנתארמלה דהא [ד]עבד שמואל כר' בשטר דיתמי לרווחא דמילתא הוא דעבד והאידנא דלא חיישינן דהא אסקינ' הילכתא כחכמים. וכן פסק מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל דבשטרא דיתמי לכתחילה עבדינן כרבי משום דחיישינן לבית דין טועין דסברי הלכה כרבי אפילו מחביריו.
מעשה בהרב ר' ברוך בר שמואל זצ"ל שהלוה לאדם אחד ה' זקוקים וכתב הלוה וחתם ונתן בידו ולאחר כמה שנים הוציא עליו כתב ידו וחתימתו ובא הרב ר' ברוך לקיים [את] השטר בקרוביו ובקרובי הלוה המכירי' חתימתו וחלקו עליו לומר הואיל שהם קרובים אין מקיימין השטר על פיהם. ושלח להרב ר' דוד זצ"ל ולהרב ר' משולם בנו והשיבוהו להכשר דקיימא לן קיום השטר דרבנן כדתנן [כתובות כ"ח ע"א] נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וכו' ואמ' בגמ' כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן וק"ו ומה קטן שלא היה באותה שעה כשר לשום עדות בעולם ובכל עדיות אמרינן [ב"ב קכ"ח ע"א] כל שאין תחילתו וסופו בכשרות פסול ואפי' הכי יתקיים השטר על פיו קרוב שכשר לכל שאר עדיות לא כל שכן שיתקיים השטר על פיו. ותו מדאמר' בפ"ב דכתובות [כ"א ע"א] עד ודיין מצטרפין וכו' עד מאי דקא מסהיד דיינא לא מסהיד סהדא עידי השטר מעידין אמנה שבשטר והדיינין מעידין לפנינו נתקיים. נמצא שאין לדיינין אצל בעלי דינים כלום. וא"ת סוף סוף מפקינן ממונא אפומא דקרוב הא אפומא דקטן נמי מפקינן שמעיד על מה שראה בקוטנו ואפומא דאיתתא נמי כדאמרינן [גיטין כ"ג ע"ב] האשה עצמה מביאה גיטה וכו' ומינסבא ויהבינן לה כתובה כמו שמספר כתובה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. ע"כ תשובתם. והשיב עליהם הרב ר' ברוך זצ"ל דשאני קטן שיבא לכלל עדיות מה שאין כן בקרוב. ואני המחבר יצחק בר משה נב"ה נראה בעיני הלכה למעשה שמקיימין את השטר על פי קרובים כדתנן [כתובות כ"ח ע"א] אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא זה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי וכ"ש בגודלן מה שראו בגודלן. הא למדת דנאמן ראובן להעיד על חתימת שמעון אחיו שזו היא חתימת שמעון אחיו. ואי כל המעיד על חתימת ידי עידי השטר אמנה שבשטר הוא מעיד א"כ ראובן ושמעון אחיו אמנה שבשטר מעידין ואע"ג דאיכא עד (אחד) [אחר] מ"מ נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. אלא על כרחך לאו אמנה שבשטר מעידין אלא אחתימ' בעלמא וגלויי מילתא בעלמא הוא. הילכך כשם שקרובי העדים כשרים להעיד על חתימת ידי עדים הכי נמי קרובי לוה ומלוה כשרים להעיד על חתימת העדים ולקיים את השטר דהא גלוי מילתא בעלמא הוא. והא דקאמר בגמ' [שם] דקמ"ל דקיום שטרות דרבנן ולא קאמר דגלוי מילתא בעלמא הוא היינו משום דאיכ' תרתי קטן וקרוב הילכך מהני טעמא דקיום שטרות מדרבנן בהדי טעמא דגילוי מילתא בעלמא הוא. והא דאמר רב יהודה אמר שמואל [שם כ"א ע"א] הלכה כדברי חכמים דאמנה שבשטר הם מעידים היינו עדים החתומי' בשטר הבאים להעיד על חתימת עצמם שראו המלוה אבל עדים שלא ראו המלוה כגון במתניתין הנהו ודאי לא מסהדי אמנה ולא מידי. דאמר רב יהודה אמר שמואל [שם] עד ודיין מצטרפין שאם בא אחד מן העדים והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינין העיד על כתב ידו של שני מצטרפין להכשיר השטר. אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא א"ל רבא מאי מעליא מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא עידי השטר מעידים על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים. הא למדת דעידי קיום לא מסהדי אמנה שבשטר אלא אחתימה וגילוי מילתא בעלמא הוא. הילכך אפי' קרוב מקיימין השטר על פיו ודמיא לההיא דפ' החולץ [יבמות ל"ט ע"ב] דאמר ואישתמודעינהי דאחוה דמיתנא מן האב הוא ופליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפי' קרוב אפי' אשה. והילכתא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה. ופר"ח זצ"ל ש"מ כל אישתמודעינהי גילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה מעידין ביה הילכך עידי קיום הבאים להעיד על חתימת עידי השטר הא נמי אישתמודעינהי היא שמעידים ואומרים אנו מכירים שזו חתימה של פלו' היא. הילכך אפי' קרוב כשר לקיים את השטר. וכן (כתב) פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל דבגילוי מילתא אפי' קרוב כשר אפי' בממונא. וזה לשונו וכיון דקיי"ל דאישתמודעינהי להדין פלניא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה מהימני דלאו אמילתא דאיסורא קא מסהדי ולאו אממונא קא מסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דמגלן דהדין נינהו גברא פלן והדא ניהי איתתא פלניא וכיון דמודעי ליה הכי הרי איתחזק גבי דההוא סהדא אפומיה דההוא קרוב או אפומא דהך איתתא [דהאי ניהו פלניא והא ניהי פלניתא הלכך שרי ליה לסהדא למיסמך אפומייהו ולמסהד עלויה דההוא גברא או עילוה דהך איתתא] בין לענין איסורא בין לענין ממונא. ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא אבל היכא דאיכא חששא דחשדא לא מיבעי לסהדא למיסהד בין במילתא דאיסורא בין במילתא דממונא אלא עד דבדיק בהדי אחריני דאמ' בגט פשוט [ב"ב קס"ז ע"ב] ההוא תברא דהוה חתים עלה רבה בר רב חנן אתא לקמיה דאביי אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה אנא נמי אמרי להו לאו איהי היא א"ל מיקש הוא דקשה לה (ובגד) [ובגר] לה קלא אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ואמר נמי אביי האי צורבא מרבנן דאזל לקדושי איתתא נידבר עם הארץ בהדיה דילמא מחלפי לה מיניה אלמא היכא דאיכא חששא דחשדא בין באיסו' בין בממונ' חיישינן ולא סמכינן אקרוב ואשה וכן הילכתא עכ"ל. הרי פסק בפי' דבגילוי מילתא סמכינן אקרוב ואשה בין באיסורא בין בממונא וסמכינן אקרוב ואשה כשמעידין שזה הוא אחיו מן האב בין לענין חליצה ויבום בין לענין ממונא כגון לירש או להוריש ה"נ דסמכינן אקרוב כשמעיד שזו היא חתימת פלוני דאין זה כי אם גילוי מילתא בעלמא דמה לי כשאומר מכיר אני את זה שהוא אחיו מן האב מה לי שאומר מכיר אני שזו היא חתימתו של פלוני. הילכך איתבריר לי שמקיימין את השטר על פי קרובי לוה ומלוה ועל פי קרובי מוכר ולוקח ועל פי קרובי נותן ומקבל מתנה.
אמר רבא הילכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח אל תקיימוהו מזוייף הוא. ואי אמר קבעו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא קבעינן ליה ואי לא אתא כתבי' ליה פתיחא עלויה כלומר שטר שמתא על שאינו פורע חובו ומשמתינ' תשעין יומי כו' ה"ג (באלפא) [באלפס] קבעינן ליה ואי לא אתי בזימניה נטרינן ליה שני וחמישי ושני ואי לא אתי כתבינן פתיחא עלויה ומשמתינן ליה תשעין יומין תלתין יומי קמאי לא כתבינן אדרכתא אניכסיה פי' אדרכתא פסק דין לירד המלוה לתוך נכסיו של לוה (ולשלם) [וליטלם ב]שומא בחובו דאמרי' דילמא אזוזי קא טרח. מיצעי נמי לא כתבינן אדרכתא אניכסיה דאמרי' דילמא לא אשכח לאוזפי וקא טרח ומזבן. בתראי נמי לא כתבי' אדרכתא אניכסיה דאמרי' דילמא לוקח גופיה קא טרח ומוזיף. מיכן ואילך כתבינן אדרכתא אניכסיה וה"מ דקא (משתטאי) [משתמיט] אישתמוטי ואמר אתינא אתינא אבל אמר לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה וה"מ במלוה אבל בפקדון לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה וה"מ אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן מאי טעמא דילמא שמיט ואכיל להו ומייתי האי סהדי ומרע ליה לשטרא וליכא לאישתלומי מיניה ואפי' אי אית ליה מקרקעי למלוה לא כתבינ' אדרכתא אמטלטלי דילמא תכסוף קרקע של מלוה וליכא לאישתלומי מיניה וכי כתבינן אדרכתא אניכסיה מודעינן ליה וה"מ מקרוב אבל מרחוק לא ואי (תימא) [איכא] שיירתא משהינן ליה עד דאתיין שיירתא עד תריסר ירחי שתא כי הא דרבינא שהייה למריה דאחא בר סמא עד תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתיא שיירתא מבי חוזאי ולא היא מריה דאחא גברא אלמא הוא ואי הוה נפלה אדרכתא לידיה תו לא הוה אפשר לאפוקי מיניה אלא הכא [לא נטרינן ליה אלא עד] דאזיל שליחא בתלתא בשבא ואתא בארבע דקאי בחמשא בי דינא. ועוד כתב בחזקת הבתים אקייום השטר.
ואמר רבא שליחא דרבנן שמעמיד איש לדין וחזר לבית דין ואמר אינו רוצה לבוא מהימנינן ליה כבי תרי דלא משקר בבי דינא וה"מ בשמתא. אבל לפתיחא לכתוב שטר לא כתבי' עליה מאי טעמא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזא לפתיחא דכי שרו ליה שמתיה לא שרו ליה עד דיהיב זוזא פתיחא לספרא. ואמר רבא מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין על פי אשה ההולכת אצלו לפי דרכה או על פי שכניו וסמכינן עלייהו דעבדי שליחותייהו ואי לא אתי מחזקינן ליה באפקירותא ומשמתינן ליה. ולא אמרן אלא שאין אותו פלוני בעיר שב"ד עכשיו בה ואמרו לשכניו כשיבוא פלוני אמרו לו לבוא אבל איתיה במתא לא משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותייהו דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה וא"ל ואע"ג דליתיה במתא לא אמרן אלא דאתא ביומיה אבל אי לא אתא ביומיה לא מאי טעמא אישתלי ולא אמרו ליה. ואע"ג דאתי ביומיה נמי לא אמרן אלא דלית ליה אורחא אבבא דבי דינא אבל אי אית ליה אורחא אבבא דבי דינא לא מאי טעמא לא אמרי ליה סברי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה.
<h2>דף קיג.</h2>
ואמר רבא האי מאן דכתיבי פתיחא עלויה על דלא אתי לבי דינא כי אתי לדינא קרעינן ליה אבל כל כמה דלא אתי לבי דינא לא קרעינן ליה אע"ג דקאמר אתינא. ומאן דכתיבי עליה פתיחא על דלא ציית דינא דאמרו לו צא תן לו ולא קיים לא מקרעינן ליה לפתיחא עד דציית לדינא ויפרע לו ואע"ג דאמר אפרע לו. ולא היא כיון דאמר צייתנא ואפרע לו קרעינן ליה לאלתר דדילמא לית ליה זוזי השתא וטרח. אבל למיתי לדינא כל כמה דלא אתא אפקירותא הוא ואע"ג דאמר אתינא אתינא לא קרעינן לפתיחא עד דאתי לבי דינא. פר"ח זצ"ל הני כולהו דרבא הילכתא נינהו.
אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני זימנא וזימנא וזימנא ובתר זימנא עד למחר לא כתבינן פתיחא. כלומר קובעין זמן בשני בשבת לבא לבית דין ואם לא יבא ביום שני ממתינין לו עד יום חמישי ואם לא יבא ביום חמישי ממתינין לו עד יום שני וממתינים לו כל יום שני ואם לא יבא אותו היום למחר כתבינן ליה פתיחא עליה. רב אשי איקלע לבי רב כהנא חזא לההיא איתתא דאקבעוה זימנא בצפרא ולפניא כתיב עלה פתיחא אמר ליה מי לא סבר מר להא דרב חסדא דאמר קובעין זמן שני וחמישי ושני א"ל ה"מ גברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא דיתבא ולא אתיא מורדת היא. פר"ח זצ"ל וכן כל שהוא כיוצא בה לאלתר הוי מורד וכתבין עליה פתיחא לאלתר. אמר רב כהנא לא מקבעינן זימנא לבא לבית דין לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי שבהן קציר ובציר ולא במעלי שבי ולא במעלי יומי טבי. אבל מניסן לבתר ניסן מתשרי ולבתר תשרי מקביעינן. בניסן שולחין לו שיבוא ליום פלוני לאייר וכן בתשרי שולחין לו שיבא ליום פלוני במרחשון. אבל ממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעינן משום דמטריד ומישתלי להזמינו. אמר רב נחמן לא מקביעינן זימנא לא לבני כלה בכלה כשבאין לשמוע דרשה שבכל שבת ושבת אין אומרים בא ביום שני לדין דמימנעי ולא אתו לכלה. לא לבני ריגלא בריגלא כשבאין לשמוע הלכות הרגל קודם לרגל ל' יום. כי אתו לקמיה דרב נחמן התובעין ביומא דכלה ובריגלא להזמין בעלי דינים לדין אמר להו וכי לדידכו כניפינהו. והאידנא דאיכא רמאין שמבריחין עצמן מן הדין חיישינן אם לא עכשיו אימתי. כתב רבינו אבי העזרי זצ"ל שכן נהגו הקדמונים שאין קובלים על שום אדם בבית הכנסת בניסן ובימים הנוראים ואם באו מן הכפרים למנין קובעין להם זמן אחר הרגל לירד לדין ואם יש חשש דחיה ורמאות יורדין לאלתר לדין.
מתני' אין פורטין סלעים בפרוטות ליטול הפרוטות מתיבת המוכסין שנותנין בה מעות (הכסף) [המכס] ולא מכיס של גבאי המלך שנותנין כסף לגולגולת וארנוניא לפי שהן גזל ואין נוטלין מהם צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו של מוכס ממעות שלו או מן השוק אם יש לו מעות בשוק שאינן לקוחין בתיבתו לפנינו. תנא אבל נותן לו דינר אם חייב לו פרוטות למוכס מן המכס בשוה חצי דינר ואין לו פרוטות נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוט' בשווה חציו מפני שהוא כמציל מידו. והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וזה יהודי שקיבל המכס בדבר קצוב בכל שנה בכך וכך אינו גזלן. רב חיננא בר רב כהנא אמר במוכס שאין לו קצבה אלא נוטל ככל חפצו. דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו שלא מאת המלך. תניא אסור להבריח בהם את המכס בבגדי כלאים [וכו']. בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין אסור ומר סבר דבר שאין [מתכוין] מותר אלא להבריח את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. אמר רב חיננא בר רב כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו. רב אשי אמר הכא במאי עסקינן במוכס גוי וכדתניא ישראל וגוי שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו. בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך הוא דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפין בעלילות עד שפוטרין (אותו) את ישראל דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אין באין עליו מפני קידוש השם אבל היכא דליכא קידוש השם שאינו מבין שזה מכזב גזילו שרי. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כרב אשי דבתראה הוא.
<h2>דף קיג:</h2>
אמר רב ביבי בר גוזלא אמר ר' שמעון חסידא גזל גוי אסור אבידתו מותרת. גזילו אסור כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר [דברים ו'] ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שמסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך. אבידתו מותרת כי הא דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבידת גוי שהיא מותרת שנאמר [שם כ"ב] וכן תעשה לכל אבידת אחיך, אבידת אחיך ולא אבידת גוי. תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אף אבידתו אסורה. פר"ח זצ"ל מסקנא דשמעתין גזל הגוי בזמן הזה אסור. אמר שמואל טעותו מותר היה חייב לו מעות וטעה בחשבון דליכא חילול השם מותר. שמואל זבן לקנא דדהבא במר (דפליזא) [דפרזלא] מההוא גוי ואבלע ליה זוזא. פי' קנה מזרק של זהב מן הגוי בחזקת של נחשת ועוד טעות אחר שעיכב זוז מדמיו והטעהו בחשבון. כך פירש"י זצ"ל. אבל פר"ח ז"ל ואבלע ליה זוזא נתן לו זוזא יתירא כדי שיאמר הגוי בדעתו הטעיתי הקונה בכסף וימהר לילך ולא ידקדק מה מכר. וכן כתוב באלפס ואבלע ליה זוזא יתירא. רב כהנא זבן מאה ועשרים חביות מגוי בכלל שהן מאה א"ל חזי דעלך קא סמיכנא פי' רש"י זצ"ל וא"ל רב כהנא לגוי חזי דעלך קא סמיכנא [דאי לא] הוה אסיר. רבינא זבן דיקלא לצלוחי הוא וההוא גוי א"ל לשמעיה קדים ואייתי לי(ה) דעיקרא פי' פסקים של צד העיקר שהם עבים דגוי מניינא הוא דידע דמנין הפסקים מנה אבל לא ידע כמה דקין יש וכמה גסין יש. רב אשי הוה אזיל בארבא חזי הנהו שיבשי פי' זמורות דתלו לבר מפרדיסא ותלו בהו קטפי פי' אשכולות א"ל לשמעיה סק חזי אי דישראל הוי לא תייתי אי דגוי אייתי לי שמעיה ההוא גוי א"ל דגוי שרי א"ל הכי קאמינא ליה אי דגוי הוא אייתי דקא שקיל דמי אי דישראל הוא לא תיתי [לי] דלא שקיל דמי. כתב רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל מספקא לר' אם היה בדעתו של רב אשי כמו שהשיב לו או כמו שהיה סובר הגוי. ואומר ר' דמשמע שלא היה רוצה לומר כמו שהיה הגוי סובר דא"כ היה סובר דגזל הגוי מותר שאין חילוק בין גזילו לגניבתו שאם גניבתו אסור כ"ש גזילו אסור שיש חילול השם טפי אע"פ שפעמים אינו יודע עד לבסוף. ובכל הך שמעתא לא מייתי אלא מידי דאסירי גזילו ולא אייתי מילתא דשריא ליה כגון תנאי דד' [מיתות (סנהדרין נ"ז ע"א), ודפ' ה]מקבל [ב"מ קי"א ע"א]. על כן משמע שהיה בדעתו כמו שהשיב לגוי. עכ"ל. הרי פי' דרב אשי סבר גזל גוי אסור. ובפר"ח זצ"ל כתב ממעשה דרבינא ורב אשי טעות' דגוי שרי.
כתב מר רב צדוק גאון דאם הפקיד או הלוה גוי לישראל ומת אם אינו משיב ליורשיו קאי בעון. וכתב רבינו אבי העזרי זצ"ל בפ"ק דקידושין וודאי אם ידוע ליורשיו או לאחרים חייב להשיב דכיון דהם תובעים אותו הרי גזל וקיימא לן גזל גוי אסור ואבידתו מותרת ואם ידוע לו מחזיר מפני קידוש השם וטעותו מותר כעובדא דשמואל. וה"מ שהגוי טעה מעצמו אבל לא שמטעהו דהא שמואל גופיה אמר בפ' גיד הנשה [חולין צ"ד ע"א] אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דגוי ולא יהא דעתו חמור מממונו. ואם אינו ידוע לו אינו חייב הירושה להשיב דגזל נמי לא הוי אלא כמו [ש"ב כ"ג] ויגזול את החנית ודומיא [דברים ו'] ואכלת את כל העמים שהיו נוטלים בזרוע ואפי' ידוע. אלא שמרחיקין מן הדומה לכיעור. ואם בעל נפש הוא יחזיר דפ' אלו הן הנשרפין משמע דבמקום שיש חילול השם מיחייב (ליה) להדורי ליה אבידתו. ובירושלמי אפי' אם אין ידוע [שיש] (שאז) חילול ה' אם יש קידוש השם חייב להחזיר דגרסי' פ' אלו מציאות בירושלמי [ב"מ פ"ב ה"ה] שמעון בן שטח הוה עסיק בהדין כיתנא אמרו ליה תלמידיו ארפי מינן ואנן מינך ואנן זבנין לך חד חמר ולית את לעי סגין. אזלין וזבנין ליה חד חמר מן חד סרקאי ותלי ביה ההוא מרגניתא אתון לגביה אמרין ליה. (מאן) [מן] כדון לית את צריך לעי (תוכו) [תובן] אמר להון למה. אמרו ליה (אמרין ליה) זבנין לך חד חמר מן חד סרקאי ותלי ביה חדא מרגניתא אמר לון ידע ביה מרא אמרי' ליה לא. אמר לון אזול חזור לכו. [לא כן] אמר רב הונא בר ביבי גזל התיבון קומי ר' אפי' למ"ד גזל גוי אסור כל עמא מודו שאבידתו מותרת, מה אתון סברין שמעון בן שטח (כדבריו) [ברברין] הוה בעי שמעון בן שטח הוה בעי משמע בריך הוא אלהון דיהודאי ואיכא התם טפי עובדי בכי האי גוונא.
אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלוייהו. אמר ליה אביי ודילמא דאיאוש מרוותייהו מינייהו א"ל אי לאו דדינא הוא היכי מייאשי. פי' רש"י זצ"ל כלומר מי הוי יאוש והא יאוש כדי הוא ואין כאן שינוי רשות ושינוי מעשה נמי ליכא דהשתא נמי גובי דדיקלא מיקרו. ורבינו שמואל בר יצחק זצ"ל פי' אי לאו דדינא הוא אמאי מייאשי היה להם לתבוע בני אדם העוברין עליהן בדין אלא ודאי לכן מתיאשין שבדין לא היו משלמין כלום דדינא דמלכותא דינא א"ל והא לא קא עבדי שלוחין כדקאמ' מלכא דמלכא אמר בכולי באגא ואינהו שקלי מחד ואישתכח דלאו דינא דמלכותא הוא ואמאי עברינהו עלייהו א"ל שליחא דמלכא כי מלכא ולא טרחי כלומר אין עליו לטרוח מזה אחד ומזה אחד איהו הוא דקא מפסיד אנפשיה דבעי מיתבא בדינא ומישקל דמי. פר"ח זצ"ל וקיימא לן כוותיה דשמואל דהא רבא קאי כוותיה ומחזיק לטעמיה. כתב רבי' אבי העזרי זצ"ל יש מפרשים דדוקא בקרקע שייך למימר דינא דמלכותא דינא ויש אומרים אפילו בין שאר עניני ממון ולא הכריע. ורבינו אליעזר בר שמואל זצ"ל ממיץ כתב בפ' ארבעה נדרים [נדרים כ"ח ע"א] אומר ר' דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשהמלך משוה מדותיו על כל בני מלכותו אבל אם משנה למדינה אחת לא הוי דיניה דינא כדתנן בגיטין [נ"ה ע"ב] לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה ומפרשי' דין סיקריקון דאגב אונסיה גמר ומקני ואי לאו משום דאניס לא קני ואע"ג שמצות המלך היתה. ובמלכי ישראל לא אמ' דיניה דינא כדאמרי' בסנהדרין [כ' ע"א] לא נאמרה פרשת המלך בשמואל אלא ליראם ולבהלם. אבל המלך אסור בכל מה (שאסור) [שאמור] בפרשה אפי' למ"ד מלך מותר בו היינו דוקא באמור בפרשה. ולי נראה דלא אמרינן דיניה דינא אלא בקרקעות ובמשפטים התלוים בקרקעות כגון מכס שאומ' לא יעבור אדם בארצו אם לא יתן מכס וכדאמ' בחזקת הבתים [ב"ב נ"ה ע"א] דאריסתא דפרסאי עד ארבעין שנין ואמר נמי [שם נ"ד ע"ב] דמלכא אמר דיהיב טסקא ליכול ארעא וגם כרגא דאקרקיף גברא שאומר לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך והיינו טעמא דדיניה דינא שהארץ שלו היא ואינו רשאי אדם שיעבור בארצו אם לא כמצותו. אבל אם קוצב על מלכות שאינו שלו ושכבשו (בגולה) [בגזילה] כי ההיא דסיקריקון דגיטין או אדם שאינו חפץ בארצו לאו כל כמיניה למיגזליה. ומלכי ישראל אין דיניהם דין שארץ ישראל נחלה לכל אחד ואחד מישראל ואינה של מלך אבל באומות העולם כן דינם שכל הארץ למלך והוא הדין בכל ההדיוטות שהם קצבו שלא יהנה אדם מארצם אלא בקצבתם שדיניהם דין ושמואל הא קמ"ל דכל הארץ למלך היא והיינו דאמר בהגוזל בתרא דקטלי דיקלי וגשרי גישרי שהדקלים והקרקעות שלו הם. עכ"ל.
אמר רבא מאן דמשתכח אבי דרי פרע מנתא דמלכא פי' רש"י זצ"ל היו ארבעה שותפין בגורן והביאו השלשה חלקם בביתם והרביעי נמצא בגורן פרע מנתא דמלכא בשביל כולם ואם גבאי זה ישראל הוא שקנה המס מן המלך אין בו משום גזל דדינא דמלכותא הכי הוא וה"מ בשותפי' כדפר' אבל אריסא לא מאי טעמ' אריסותיה הוא דמפיק ואין עליו לפרוע חלק בעל הבית. ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעביט וה"מ בכולדא ובכרגא דשתא דא אבל חליפא לה שתא כיון דמיפייס מלכא לא. פי' רש"י זצ"ל רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר בעבור בן עירו דדינא דמלכותא הכי הוא וה"מ בכולדי אכולא דארעא מס קרקע שאכל פירותיה וכרגא כסף גולגולת דשתא דא אבל שתא דחליף חליף והגבאי פרע כבר למלך כל קצבה שקיבל עליו של שנה שעברה ומעתה המס שלו ואין לו כח למשכן את זה [על] חבירו. עכ"ל. ופר"ח זצ"ל ראובן ושמעון במדינה אחת וברח ראובן. ושמעון מתמשכן על של ראובן ופורע מנת המלך וחוזר הוא ופורע מראובן. ירושלמי לקמן בפרקין [פ"י ה"ו] ובפ' שני דייני גזירות [כתובות פי"ג ה"ב] ר' יהושע בן לוי אמר אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת. רב אמר דן יכיל למימר ליה את שרי עביטיך מינאי פי' אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו כלומר שאם ראובן חייב למלוה שלו גוי או ישראל והלך אותו המלוה ותפס את שמעון בן עירו ומשכנו בעבור ראובן והלך שמעון ונתפשר עם זה המלוה ונתן לו כסף או משכון אין הראובן חייב לשמעון כלום כי המלוה הזה שלא כדין תפס את שמעון אלא בארנון ובגולגולת פי' אלא א"כ תפשו גבאי המלך את שמעון בעבור ראובן בן עירו שהיה חייב אותו ראובן ארנון או גולגולת פי' מס קרקע שאכל פירותיה או כסף גולגולת. ורב אמר אפילו היה חייב ראובן שאר חוב ותפש המלוה את שמעון בעבורו יכול לומר שמעון את שרי עביטיך מינאי וחייב ראובן לפרוע לשמעון כמה שנתפשר עם המלוה ומסיים עלה דרב פרק שני דייני גזירות חייליה דרב מן הדא הגוזל את השדה ונטלוה מסיקין אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ולא שמע דמר ר' יוחנן קנס קנסו בגזלן. ולקמן בירושלמי היא [פ"י ה"ו] אמר ר' יוחנן והלא אמרו קרקע אינה נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה אחר קנס קנסוהו. הילכך ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן תרוייהו פליגי אדרב הילכך ליתא לדרב וקיימא לן כר' יהושע בן לוי. הילכך אם ראובן חייב למלוה גוי או ישראל והלך אותו המלוה ותפש את שמעון בן עירו של ראובן ונתפשר עמו שמעון ונתן לו כסף או משכון אין הראובן חייב לשמעון כלום אבל אם תפשו בעבור ארנון וגולגולת שהיה ראובן חייב לגבאי המלך ופרע שמעון בעבורו חייב ראובן לפרוע לשמעון. וכבר בא מעשה לפני מו' רבי' שמחה זצ"ל ודן כר' יהושע ב"ל ושלח הדברים לרבי' יצחק בר אברהם זצ"ל והודה לדבריו.
ואמר רבא הני מידרי דיירי בתוך התחום אסור ליקח מהם משום דעריבה חיות' דמתא בהדייהו חוץ לתחום מותר ליקח מהם. אמר רבינא אם היו בעלים מרדפין אחריהם אפי' חוץ לתחום נמי אסור ליקח מהן פי' רש"י זצ"ל מידרי דיירי גוים שיש להם בהמות (ומובילים) [ומזבלים] בהן בשכר אסור ליקח מהם בהמה שמא נתחברה עם בהמותיו בהמה של ישראל. ור"ח זצ"ל פי' מידרי דיירי הצאן שנכנסין לדיר בתוך התחום אסור לקנות מבעלים הדיר מזבל מאי טעמא מיערבא בהמות של מדינה בדיר וכגון גזל הוא זה הזבל אבל מחוץ לתחום זה הדיר מותר שמתייאשים הבעלים ואם היו בעלים מרדפין אחריהם לקבץ זבלם אפי' חוץ לתחום אסור.
מכריז רבא ואיתימא רב הונא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי ישראל דידע סהדותא לגוי אישראל חבריה ואזיל ואסהיד ליה בי גוים כיון דגוים מפקי ממונא אפומא דחד משמתינן ליה שהפסידו שלא כדין ולא אמרו אלא חד אבל בתרי לא וה"מ בי מגוסתא פי' בני כפר שאין מקפידין לדון כמשפט אנסין ודנין בחזקה. אבל בי דואר פי' שולטן אינהו נמי כל חד סהדא אממותא שדי ליה על בעל דין להכחיש את העד כדין תורה. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן אדם חשוב מהו כיון דמהימן ליה כבי תרי לא מיבעי ליה למימר אסהודי או דילמא כיון דלא איפשר ליה לאשתמוטי לית לן בה תיקו. כתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל שאם מתחילת הדבר לקחוהו לעדות חילול השם הוא ויכול להעיד לו אם אינו סכנת נפשות.
<h2>דף קיד.</h2>
אמר רב אשי האי מאן דזבין ארעא לגוי אמיצרא דישראל חברי' משמתי' לי' עד דקביל עלי' כל אונס' דמתיליד לי'.
מתני' אמר ר' יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל של דברים זה כלו' גדוד של דבורים זה ומהלך לתוך שדהו ונוטל את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ את הסוכה שאם נתישבו הדבורים על סוכת האילן וירא ליטלן אחת אחת שלא יברחו לא יקוץ את הסוכה להוליכן כולן ביחד ואפי' על מנת ליתן דמים. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף קוצץ ונותן דמים.
מתני' נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו הליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהם. תניא ומחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קני וכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה. איכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי (לא) קני. מיהו אם אמר הלה אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. וקיימא לן כלישנא קמא דיאוש כדי בגזילה לא קני כדרב יוסף בפ' מרובה [לעיל ס"ו ע"א] דאמר דיאוש כדי בגזילה לא קני אפי' מדרבנן וכן פסק התם מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל בפ' מרובה דיאוש כדי לא קני בגזל דבאיסורא אתא לידיה. אבל רב האי גאון זצ"ל פי' בספר מקח וממכר שהגזלן קונה ביאוש בעלים ומותר לקנות ממנו מה שגזל וסמך אאיכא דאמרי דשמעתין.
מתני' המציל מן הנהר או מן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. נתיאשו אין הא סתמא לא. אמר רב אשי לא שנו אלא בליסטים גוי דדייני בגיותני כלו' בגאוה ובזרוע. אבל ישראל כיון דאמרי ליה צא תן לו ואין חובטים אותו במקלות ל"א דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת אפי' סתמא נמי אייאושי מייאש. הכא משמע משום גזילה בגזלן ישראל קני ומותר ליקח ממנו כדברי רב האי גאון זצ"ל.
<h2>דף קיד:</h2>
ואשה וקטן בני עדות נינהו אמר רב יהודה אמר שמואל הב"ע כגון שהבעלים מרדפין אחריהם קודם דברי אשה וקטן והן מסיחין לפי תומן מיכן יצא נחיל של דבורים זה. אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד א"ל רבינא לרב אשי והא נחיל של דבורים דמסיח לפי תומו הוא. א"ל שאני נחיל של דבורים דתקנתא דרבנן כלומר קנין דרבנן הוא דאין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום. שמעינן מהכא דכל ממון שאין בו גזל אלא מדרבנן אשה וקטן מסיחין לפי תומן נאמנין. ירושלמי [פ"י ה"ב] ר' אחא ור' חיננא בר פפי בשם ר' יוחנן מתניתין בנחיל שגז(י)לו מן ההל[י]כה ובפורח ובלבד על אתר. אבל אם יצא וחזר אני אומר לא אמרו אלא מפני היראה והפיתוי ואיתא נמי בירוש' שלהי פ"ב [דכתובות ה"י].
תניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר תנאי בית דין הוא שיהא יורד זה לתוך שדה חבירו וקוצץ סוכתו של חבירו [ונוטל דמי סוכו] מתוך נחילו שלו. ותנאי ב"ד הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל את דובשנו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. ותנאי ב"ד הוא שיהא זה מפרק עציו וטוען פשתן של חבירו ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו שעל מנת [כן] הנחיל יהושע לישראל את הארץ. פר"ח זצ"ל כולן פשוטין הן ולא הוצרכנו לכותבן אלא מפני שהן הלכות. הרי סובר שהלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב חזינן מאן דאמר הני כולהו הילכתא נינהו ואנן לא סבירא לן הכי דקיימא לן כמתניתין דתנן אין לו אלא שכרו וגרסי' נמי בסוף פ' מרובה [לעיל פ"א ע"ב] בענין עשרה תנאים שהתנה יהושע. ותו ליכא והאיכא דאמר ר' יהודה בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו וצוברו כל שלשים יום ברשות הרבים כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. והא איכא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כו' ופרקי' דיחיד לא קאמר. ושמעינן מינה דהא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לאו הילכתא נינהו. ומו' רבי' אבי העזרי זצ"ל כתב דאינה ראיה דהא בסוף כל הגט [גיטין ל' ע"א] קאמר שמואל כיחידאה לא מוקים ואע"ג דאיהו גופיה פסיק כוותיה בפ' שנים אוחזין [ב"מ י"ב ע"א] דעשו את שאינו זוכה כזוכה.
מתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע הלוקח כמה הוציא ויטול ויחזיר לו כליו וספריו ואם לאו לאו כל הימנו שאני אומר מכרו לאחר ונטלם זה ממנו. אמרי וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי דילמא הוא ניהו דקא מפיק האי שמא אמר רב יהודה הב"ע כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו לי כליי. ודילמא עילא מצא. רב כהנא מסיים בה משמיה דרב כגון שהיתה מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך הבית יצאו ואנרקראות של כלים על כתפיהם והכל אומרין נגנבו כליו של פלוני. דילמא כלים נגנבו וספרים לא נגנבו. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דקאמרי נמי ספרים. דילמא זוטרי וקאמר הוא רברבי אמר ר' יוסי בר חנינא דקאמר ספר פלוני ופלוני. ודילמא עתיקי וקאמר איהו חדתי אמר ר' אבהו באומ' הללו כליו של פלוני הללו ספריו של פלוני. אמר רבא לא שנו אלא בבעל הבית העשוי למכור את כליו אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו כולי האי לא צריך. פירש"י זצ"ל לא צריך לאהדורי כולי האי דאמר ספר פלוני ופלוני. ודילמא איצטריכו ליה זוזי וזבין אמר רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר פירש"י זצ"ל דלפני יאוש איירי מתני' וכן פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאי לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות לא היה חייב להחזירם. ופי' דבספרים הוי לעולם לפני יאוש שאין רגילות להתיאש מספרים דבגנבי גוים ודאי לא (מיירי ולא) מייאש אפי' בכלים כיון דדייני בגיוותני כדאמ' לעיל [בע"א] אלא אפי' בגנב ישראל אין רגילין להתיאש מספרים שאין באים אלא לידי ישראל והגנבים רגילים למוכרו לישראל וחוזרין לבסוף לישראל. ובכלים נמי איכא למימר דמיירי לפני יאוש אפילו לרבנן דאמרו סתם גניבה יאוש בעלים היא ומיירי כגון שהבעלים מרדפין אחר הגניבה וסמוך לשעת הגניבה הכירם וידוע שלא נתיאש מהם מעולם. ומ"מ נוטל מה שנתן מפני תקנת השוק שלא יוכל שום אדם לקנות שום דבר שיתירא שמא נגנב ויצטרך להחזיר בחנם. וכתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל הלכה כרבא וכרב אשי דאינהו בתראי שאם בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה בעיר אין צריכין ב"ד לדקדק עליו כרב ור' חייא ור' אבהו וישבע כמה הוא הוציא ויטול ומכל מקום צריך עדים שיעידו שהם כליו וספריו. וכן פסק רב האי גאון זצ"ל בשערי השבועות בשער י"ט שהוא בין הנשבעין ונוטלין. עכ"ל.
<h2>דף קטו.</h2>
איתמר גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב רב משמי' דר' חייא אמר הדין עם הראשון ר' יוחנן משמי' דר' ינאי אמר הדין עם השני. ואוקמ' רב פפא דבדליכ' יאוש פליגי ותרוייהו אית להו דרב חסדא וגלימא דגניבה כולי עלמא לא פליגי דהדרה למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו וכדרב חסדא והדין עם הראשון דקאמר רב לאו בדין בעל הבית קאמר אלא בדין של לוקח קאמר. רב משום רבי חייא אמר הדין עם הראשון דינא דלוקח למישקל זוזי בהדי גנב סבר לא עשו בו תקנת השוק. ור' יוחנן אמר משום ר' ינאי הדין עם השני דינא דלוקח למישקל זוזי בהדי בעל הבית סבר עשו בו תקנת השוק. פסק רבי' חננאל זצ"ל הילכתא כר' יוחנן וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל וכן פסק מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל. פרש"י זצ"ל ור' יוחנן סבר עשו בו תקנת השוק ונהי דאית לן דרב חסדא ולא מצי למימר זיל בתר גנב לאו בעל דברים דידי את. מיהו לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מבעל הבית כתקנת חכמים ואי קשיא מ"מ דמי קא שקיל מה לי משום תקנתא מה לי משום לאו בעל דברים דידי את. נפקא מינה היכא דגזל ובא אחר ואכלו בלא דמי דאמרינן כרב חסדא ואם השני נוח לו גובה ממנו.
אמר רבא גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וכן הלכה. איתמר גנב ופרע בחובו פי' מלוה, גנב ופרע בהיקפו פי' לחנוני, לא עשו בו תקנת השוק מאי טעמא דא"ל לאו אדעתיה דהאי מידי דיהיב לך דמי קמי הכי אוזפת ליה. משכנתא שוה מאתן במנה עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאה אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק שאין דרך לעשות כן להלוות על המשכון כל שויו הילכך לאו אדעתיה דהאי משכון אוזפיה אלא הימוני מהימניה. מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק. זביני שוה בשוה עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאתן רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק פי' אפי' ליטול בו מאה דכי היכי דמאה יתירין מתנה הוו הכי נמי מאה דשויו נמי מתנה הוו. רבא אמר עשו בו תקנת השוק אפי' ליטול בו מאתים דאורחיה למיזבן בדמים יקרים. והילכתא בכולהו עשו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו ולבר מגנב ופרע בהיקפו דלא עשו בו תקנת השוק. פר"ח זצ"ל והילכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק בין מכר בין משכון אפי' משכן מאה במאתים דשקיל לוקח זוזי מבעל הבית ובעל הבית מוציא מגנב. בר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקפו שלא עשו בו תקנת השוק אלא נוטלם בעל הבית מן הלוקח והלוקח מפיק מן הגנב. והלוקח מגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק עכ"ל. וכן פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהילכתא דפסקי' קאי אפלוגתא דאמוראי דאמימר ומר זוטרא ורב ששת ורבא אבל מההיא דגנב מפורסם לא קאי וקיי"ל דלא עשו בו תקנת השוק. כתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל שאם קנה שוה מאה במאתים נשבע ונוטל מאתים וכן פסק בשערי השבועות.
אבימי בר נאוי חמוה דרבינא הוה מסיק ארבעה זוזי בההוא גברא גנב גלימא אייתי ויהיב ליה ויהיב ליה ארבעה זוזי אחריני לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרבינא אמר ליה ארבעה זוזי קמאי גנב ופרע בחובו הוא ולא בעית למיתבא ליה הני ארבעה בתראי ודאי זיל הב ליה ושקול גלימך. מתקיף לה רב כהן דילמא בהני זוזי קמאי יהביה ניהליה דהוה ליה גנב ופרע בחובו ארבעה בתראי הימוני מהימניה כדמעיקרא. איגלגל מילתא ואמטי לקמיה דרבא אמר הילכתא כרב כהן. נרשאה גנב סיפרא וזבניה לפפוניא בתמנן אזל פפוניא זבניה לבר מחוזא במאה ועשרים לסוף הוכר הגנב אמר אביי מריה דסיפרא יהיב ליה לבר מחוזא תמנן ושקיל סיפרא ואזיל בר מחוזא ושקיל ארבעין מפפוניא. מתקיף לה רבא השתא לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק לוקח מלוקח לא כש"כ. אלא אמר רבא מריה דסיפרא יהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרין ושקיל סיפריה ואזיל מריה דסיפרא ושקיל ארבעין מפפוניא ושקיל תמנן מגנבא.
<h2>דף קטו:</h2>
מתני' זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו אלא שכרו שכר כליו ושכר פעולה ואם אמר לו אציל את שלך ואתה תתן לי דמי שלי חייב ליתן לו. ואמאי נימ' ליה מהפקירא קא זכינא דכיון דדבש שלך הוא הולך לאיבוד הריני כמציל מן הגייס וזכיתי מן ההפקר ואמאי אין לו אלא שכרו כולי דבש לישקול וגבי חמור ליכא למימר הכי דיכול להציל הוא אבל חבית שנסדקה משתברת והכל נשפך יחד א"ר ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר.
<h2>דף קטז.</h2>
מתני' ואם אמר לו אציל וכו' ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר ליה טול דינר (זה) והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך הכא נמי נימ' ליה משטה אני בך אמרי הא לא דמי' אלא לסיפ' ואם א"ל טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רמי בר חמא סיפא בצייד השולה דגים מן הים עסקי' דא"ל אפסדתן כוורי בזוזא והיינו זה דקתני טול דינר זה שאתה מפסיד. מתני' נמי שאומ' לו אמרת לי שפוך יינך והצל דבשי שהפסדת לי ייני לפיכך חייב. מעשה באשה אחת שנדרה שכר לראובן שישדך לה את שמעון שישא אותה. ויש שהיו מדמין לה להא דשמעתא דאין לו אלא שכרו. ושאלו לרבי' שמשון זצ"ל. והשיב וזה לשונו ועוד שאלת על אשה שאמרה אליך לדבר לאיש אחד להנשא לו ושתתן לך מ' דינרין בשכרך בין ירצה בין לא ירצה והיא כופרת שלא נדרה גם אומרת שלא עשית שליחותה ויש שרוצים לדמות הדבר לטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו וכיון דמנה אין כאן משכון אין כאן לא דמיא להכא דהדבר ידוע שיש בני אדם נשואי פנים ונשמעים איש לחבירו זה יותר מזה דאיכא אינשי דגייסי גבי הדדי ופעמים שנשמע לעצתו יותר מלגדול הימנו וראוי זה לשכירות גדול יותר מאדם אחר שאין נשמע לו כמוהו וגם היא אינה [רוצה] לגלות עצתה לכל אדם והאי צנוע לה טפי גם אין אדם מתבזה לעסוק בדברים הללו בשכר מועט וקודם היה מדבר בחינם שאדם מתבייש ליטול שכר מועט על כן ומבזים אותם השומעים ולא שייך כאן משטה אני בך מידי דהוה אשאר שכירים דעלמא ודמיא קצת לההיא דסוף פ' הזהב [ב"מ נ"א ע"א] דאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה. ולא לראיה גמורה הבאתי כי אם לדמיון בעלמא. ועוד שהאשה אומרת להד"מ אלא משטה אני בך לא קא אמרה וכיון דלא טענה אנן לא טענינן לה כדמוכח סוף פרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב] דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו טענינן ליה אבל משטה אני בך לא טענינן ליה. מיהו אפשר שיש לחלק בין ההיא דזה בורר לההיא דהגוזל בתרא מדקפסיק ותני אין לו אלא שכרו. וצורינו ישלח דברו ויאיר עינינו באורו הגדול ושלום — שמשון בר אברהם זצ"ל. וכך השיב מו' הרב ר' שמחה וזה לשונו. ודאי מעשים בכל יום להרבות בשכר השדכנים וכן כל הסרסורים לפי חיבת המקח והרי הוא ככל פועל ששכר טרחו עומד ונוטל ואין כאן דין אסמכתא כי קונה שכרו בפעולתו דומיא הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון [קידושין ס"ג ע"א] הדבר ידוע שאין (קיל)קולו שוה פרוטה אם לא שיתפייס השלטון על ידו אע"פ שאין בידו להשיב שכר דבורו כמו עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דמילי דמזדבני בדינרי ומחמת חיבת המקח מרבה שכר גדול לסרסור על דיבור. צא ולמוד משוק של זונות יש זונה נשכרת בפרוטה ויש זונה נשכרת בד' מאות זהובים. ותנן פ' כל האסורין [תמורה כ"ט ע"א] איזהו אתנן האומר לזונה הילך טלה זה בשכרך אפי' מאה כולן אסורין ולא נאמר דבשכר טורחה בטלה אחד [סגי] ואל תשיבני אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו הרי אע"פ שאינו חייב לשלם קרוי אתנן כי גבי אתנן וכל היכא דאמ' ליה קם ליה בדרבה מיניה ודאי חייב לשלם ואי תפס לא מפקינן מיניה אלא שאין דינו מסור בידינו לדונו בגרמי כמו ביד בני ארץ ישראל לדון בדיני קנסות וחבלות אע"פ שהוא חייב מן התורה. וההיא פ' אלו נערות [כתובות ל"ג ע"ב] איהו לאו משום דלא מחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה והיינו דאמר בפרק מרובה [לעיל ע' ע"ב] אע"ג דלענין תשלומין כי תבע ליה בדינא קמן לא אמרי' זיל שלים אפי' הכי כיון דקא מקני ליה בהכי הויא מכירה ואם היה תנאו לתת לו חצי זקוק על מנת שיתפייס לכונסה הרי גמר פעולתו כשנתפייס ואילו היתה מודה לו היתה חייבת לפרוע. מיהו בנדון שלפנינו אין ברור לי אחרי שכופרת לא שכרתיך מעולם.
מתני' שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא [שכרו]. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו. פר"ח זצ"ל סוגיין דשמעתין אילו הפסיד את שלו בידים להציל ממון חבירו בסתמא אם לא התנה עמו אין לו אלא שכרו. ואם פירש והתנה עמו אפי' אפסידא דממילא נותן לו דמי כולו כאשר פירש וכ"ש אם הפסיד בידים. בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל על מנת שיתן דמי שלו ועלה שלו מאליו מהו מי אמרינן מעיקרא דאפקריה כאבוד דמי ומיחייב ליה האיך לשלומי והדר זכי בה מרה מהפקירא או דילמא כיון דסליק סליק. א"ל ההוא משמיא הוא דרחימו עליה ואית ליה דמיה כאלו מת. כי הא דרב ספרא הוה שקיל ואזיל בההוא שיירתא לווינהו אריא והיה משמר בהמותיו מחיות וליסטין כל אורתא הוו שדו ליה חמרא דחד מינייהו ההוא אורתא דמטא גבי רב ספרא שדיוה ניהליה לחמריה ולא אכל אריא וקדים רב ספרא למחר זכי ביה בחמריה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא דקדים וזכה ביה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה אמר ליה לרווחא דמילתא הוא דעבד.
בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל וזו שאילה אין לו אלא שכרו ולא כל שהתנה עמו. ירושלמי [פ"י ה"ה] תני הניח את שלו להציל את של חבירו ועלה את של חבירו מאליו אינו נזקק לו (כלומ') [כלום] אלא הניח את שלו להציל את של חבירו ועלה את שלו מאליו מהו שיאמר ולא נתיאשתי. נשמיענה מן הדא שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתיאשתי רשב"ל אומר כל זמן שהוא צווח לא נתיאש ר' יוחנן אומר חזקה מייאש הוא. מעשה באחד שברח מן העיר מחמת ממון שהיה חייב לאנס. לאחר זמן היה דעתו לחזור ושלח לחבירו ד' זקוקי' לפרוע לגוי ופישר זה שלוחו בב' זקוקים ופטרו מן הגוי באותן ב' זקוקים והמשלח תובע ב' זקוקים הנותרים. ושאלו למורי רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל והשיב וזה לשונו, מדמה אני אותו לעובדא דרב ספרא בהגוזל בתרא הכי נמי אם הפקיר זה המשלח אדעתא להבריח ממנו והבריח ממנו במקצת דמים מן שמיא הוא דרחימו עליה במה יזכה השליח במותר. ותנן נמי בפ' בתרא דמעילה [כ"א ע"א] נתן לו דינר זהב וא"ל הבא לי חלוק והביא לו חלוק בשלש ובשלש טלית שניהם מעלו ר' יהודה אומר בעל הבית לא מעל שהוא אמר לו חלוק גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע. ומייתי לה בפ' אלמנה ניזונת [כתובות צ"ט ע"א] ומוקי לה דאייתי ליה שוה שש בשלש הרי קנה לו חלוק בשלש שוה כל הדינר שנתן לו לשליח אפי' הכי אמר ר' יהודה אי אייתית לי בשית הוה שוה תרתי סרי. ואי אמרת שליח זוכה בעודף מן הדין לא היה לו להביא בשית שהרי אילו היה חולין היה השליח זוכה בעודף נמצא שהשליח עשה שליחותו ונמעול בעל הבית. ותנן נמי [שם צ"ח ע"א] מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ולא מציא למימר אנא הוינא כשלוחו של היתומין. וההיא דפ' מרובה [לעיל ע"ח ע"ב] שהבאתה הרי עלי עולה והפריש שור ובא גנב וגנבו דגנב פוטר בכבש לרבנן בתור [או] בן יונה לר' אלעזר בן עזריה התם אליבא דר' שמעון דשקיל וטרי (דאם) [דאמר] דבר הגורם לממון כממון דמי ואילו לרבנן אין לבעלים עסק עם הגנב ולר' שמעון פשיטא נמי דלבעלים אין להם עסק עם הגנב אלא הפסד ממון שגרם להם הגנב והוא אינו אלא כבש לרבנן ובן יונה או תור לר' אלעזר בן עזריה הילכך אינו ענין לכאן אילו אמר הרי עלי עולה ונתן מעות לשלוחו דמי שור לקנות לו שור ולהביאו ליד כהן וקנה לו תור או בן יונה והביאו ליד כהן והקריבו וכי יתפוס השליח המותר עד כאן לא קמיבעיא ליה אלא דוקא הפריש שור לעולה דאין כאן דבר הגורם לממון אלא תור או בן יונה דלא נשאר ביד הגנב ממונו כלום כשישלם הפסד דבר הגורם לממון דהיינו תור והמותר משל הקדש דאמר רחמנא [שמות כ"ב] וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. אבל אם היה המותר משלו פשיטא דהיה חייב להחזיר. ובפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב] מסקי' הילכך טירפא כתבי בחמש (מעה) [מאה] היכא דסילק הלוקח את בעל חוב דהוה מסיק בלוה אלפא וכו' עכ"ל.
<h2>דף קטז:</h2>
ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה כלומר לבוזזה ונתפשרו עמהם מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. שכרו תייר להראות להם הדרך מחשבין אף לפי נפשות שטעות דרך מדבר סכנת נפשות היא ולא ישנו ממנהג החמרים שאם נהגו לתייר לפי ממון או לגייס לפי נפשות עושין. רשאין החמרין להתנ(א)ות כל מי שתאבד לו חמור נעמיד לו חמור אחר אבד בכוסיא כלומר בפשיעה אין מעמידין לו חמור אחר שלא בכוסיא מעמידין לו [חמור] אחר. ואם אמר תנו לי ואני לוקח אין שומעין לו שמא לא יקח חמור והם לא התנו אלא כדי שיקח חמור וימסור נפשו עמהם בלילות לשמור מן החיות ומן הליסטין. פשיטא לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא מהו דתימא מצי אמר להו אית לי חמרא אחרינא והאחד אני יכול לשמור והשנים איני יכול לשמור יפה קמ"ל דאמרי ליה כ"ש דהשתא אתרי מסרת נפשך טפי. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהכי קאמר רשאין להסיע ממון על פי התנאי שעשו כבר כמו רשאין בני העיר להסיע על קיצתן דפ"ק דבבא בתרא [ח' ע"ב]. אבל אין נראה לו לפרש שרשאין להתחיל התנאי לגמרי שהיאך יחייבוהו ליתן חמור בעל כרחו.
ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול שבים לטובעה הקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון ולא ישנו ממנהג הספנין. רשאין הספנין להתנות מי שאבדה לו ספינה נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בכוסיא אין מעמידין לו שלא בכוסיא מעמידין לו פירש למקום שאין הספנין הולכין אין מעמידין לו. פשיטא לא צריכא דבניסן מרחקי מההוא דוכתא חד אשלא ובתשרי מרחקי תרי אשלי וקא אזיל ביומי ניסן כיומי תשרי מהו דתימ' דאוושי נקט קמ"ל.
ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואם אמר להם אציל לעצמי הציל לעצמו, אמרי היכי דמי אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי לאו כלום היא אי דאינן יכולין להציל אפילו לא אמר נמי, אמר רמי בר חמא הכא בשותפין עסקינן ובין (שאין) יכולין להציל ובין שאין יכולין להציל כגון זה שותף חולק (וכגון זה) במקום איבוד שלא מדעת חבירו אמר מיפלג פלג לא אמר לא פלג. רבא אמר הכא בפועל עסקינן שהיה שכיר לבני הספינה וכשאין יכולין להציל הדר ביה וכדרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום אמר מיהדר הדר ביה לא אמר לא הדר ביה. רב אשי אמר לעולם בשותף הכא במאי עסקינן ביכולין להציל על ידי הדחק לא אמר(ינ') אמרין ליה (ו)אי הוה אמרת לן הוינן מסרין נפשן, אמר ויתיב אינהו אסוחי אסחי דעתייהו ומיהו היכא דיכולים להציל להדיא אפי' שמעו לא קני דמסתמא לא איאוש. פר"ח זצ"ל דהא דרמי ודרבא ודרב אשי כולהו איתנהו דלא פליגי אהדדי. וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהני תלתא פירושי כולהו הילכתא נינהו וכן פסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל. והא דתני אם אמר להם אציל לעצמי הציל לעצמו משמע שאמר להם אפי' שלא בבית דין אבל תניא בתוספת' דבבא מציעא פ' השוכר את הפועל(ים) [פ"ח ה"ט] שיירא שהיתה באה במדבר ונפל עליה גייס ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל (לעצמו) [לאמצע] ואם התנה עמהם בב"ד מה שהציל הציל לעצמו קתני אם התנה עמהם בב"ד אבל שלא בבית דין אפי' אמר אציל לעצמי הציל לאמצע. מיהו סוגיא דשמעתין משמע אפי' שלא בב"ד. ותו קתני התם דדיירין שהיו מהלכין בדרך ונפל עליהן ליסטים ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע ואם נתנו לו רשות מה שהציל הציל לעצמו משמע שנתנו לו רשות אפי' שלא בב"ד ושמא הא דקתני אם התנה עמהם בבית דין היינו שהיו יכולין להציל להדיא שלא על ידי הדחק אבל במקום שלא היו יכולין כי אם על ידי הדחק מהני אמירה דידיה אפי' שלא בפני ב"ד. ותו קתני התם השותפין שמחלו להם מוכסי' מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו.
השיב מו' רבי' שמחה זצ"ל על אחד שלא רצה ליתן המס עם הקהל מפני שמחלו לו ההגמון. וזה לשונו, הדבר ידוע כל מי שדר בעיר ונושא ונותן כולם שותפין על כולם מוטלת מנת המלך ומנת ההגמון ואפי' פדרכת מסייע מתא ואחרי שהם שותפים הבא להציל מעצמו הציל לאמצע אפי' הציל בגופו כ"ש בדבריו לא בלבד שפטרו ההגמון או המלך שלא לתת אלא אפילו נתן והחזיר לו ההגמון סבורני שהציל לאמצע דאמרי' בהגוזל בתרא שיירה שיצאה למדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו מדקאמר וטרפה משמע שהציל מה שלקחו כבר ומוקי לה רמי בר חמא בשותף אמר מיפלג פלג לא אמר לא פלג והכא אפי' אמר לא פלג דכל זמן שהם בעיר שותפות לעולם קיימת. ותו אמירה דגמ' דידן מפורש בתוספתא דבבא מציעא [שם] דהתם עיקרו והכי מיתניא התם שיירא שהיתה במדבר ונפל עליה גייס ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם התנה עליהם בבית דין מה שהציל הציל לעצמו אלמ' לא נחלקה השותפות באמירה בעלמא וכל מה שאחד מציל בשליחות כל השותפין מציל. וכן כתב רבינו שלמה זצ"ל בתשובות שאין שותפין חולקין אחד בלא חבירו אלא בפני שלשה ובתוך הזמן מעכב אחד על חבירו שלא לחלוק והיינו דקאמר כגון זה שותף חולק שלא מדעת חבירו אע"ג דבעלמא אינו רשאי לחלוק הכא ששם נפשו בכפו להציל שלא מדעת חבירו אפי' תוך הזמן והשיירא כל זמן שהם במדבר הוו בתוך הזמן. וסבורני (והא) [דהא] דקאמר כגון זה דוקא בכי האי גוונא ששם נפשו בסכנה אז שותף חולק שלא מדעת חבירו. אבל אחד מן הצבור שרצה לפרוש מן הצבור להתפשר בפני עצמו לאו כל כמיניה בלא דעת חבירו ואם פישר לעצמו והקיל ההגמון מעליו הכל לאמצע ועוד אי אית לן למיזל בתר אומדנא כל מה שמקיל לזה מכביד על אחרים ותו תנא בתוספתא [שם] שותפין שמחלו להם מוכסין מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו. לפי משמעות לשון הברייתא דקתני מה שמחלו מחלו לאמצע למי היה להיות כי אם לאמצע וסבורני דהכי בעי למימר שביקש אחד מהן למחול לו מה שמחלו לאחד מהן מחלו לאמצע כאילו היה שלוחם ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו שמעצמם אמרו בלא פיוס שלא ביקש אחד מהן למחול מה שמחלו מחלו לו. מהתם משמע שאפי' במקום שאין אחרים מפסידים במחילתו של זה אפי' הכי מה שמחלו הוא לאמצע. וההיא דחזקת הבתים [ב"ב נ"ה ע"א] פדרכת מסייע מתא והני מילי דאצילתיה מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא פר"ח זצ"ל אנדיסקי אם נמצאו בני אדם שם שאינם מן בני המקום ואמרו לשלטון כי זה פדרכת מתא עני ונתרצה לו השלטון וכתב לו אנדיסקי שהניח לו מה שעליו אינו נותן לבני העיר כלום. מדקאמר אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא ופר"ח זצ"ל נמצאו שם בני אדם שאינם מן בני המקום ולא קאמר שהוא הציל ונתחנן לפני השלטון ופייסו ש"מ אצילתיה בין הוא ובין אחר לעולם מסייע מתא דכולהו שותפי נינהו וכולהו שלוחי דאהדדי. ושמעתי שדודי רבי' קלונימוס זצ"ל קרוב למלכות היה מבני פלטין של המלך כשהיה המלך שואל מס מבני העיר היה מסייעם בפשרה הגונה ואחר כן היה מבקש מן המלך לנכות מן המס שליש או רביע מה שהיה מגיע לחלקו ליתן כי היה אומר למלך אני עובדך בהלוואות ובענינים הרבה אני רוצה שתפטריני מן המס (ודיני) [ומדיני] ליתן עמהם. אע"פ שהמלך היה מתרצה לו לנכות מן המס כפי חלקו היה חוזר ונותן עם הקהל. סבור הייתי שמדת רחמנות ומדת חסידות היתה. ואני רואה שמדת הדין הוא כי כל ישראל ערבים זה בזה לקבל עול גלותם ויזכו להשתתף עמהם בנחמתם ובגאולתם — שמחה בר שמואל זצ"ל.
מתני' הגוזל את השדה ונטלוה מסיקין שגזלוה מן הגזלן אם מכת מדינה היא דאנסו אדעתא (א) דאחריני ודהאיך. אומר לו הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה. אמרי היכי דמי אילימא דאנסינהו לכולהו ארעתא דגזלן ואנסוה נמי להא בהדייהו מריש' שמעת מינה אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך הא לאו מכת מדינה היא חייב להעמיד לו שדה אחר. אמרי הכא במאי עסקי' כגון דאנסוה ואמרי ליה אחוי לי ארעתא ואחוי נמי ההוא בהדייהו. ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי דבי ריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה רב נחמן לשלומי יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא ויתיב רב הונא קמיה דרב נחמן א"ל רב הונא בר חייא לרב נחמן דינא או קנסא א"ל מתני' ידענא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה וקיימא לן דאחוי אחוויי פי' רש"י זצ"ל אחוי אחוויי שלא גזלה אלא שמע מאת המלך שמבקש לגזול שדות והראה לו זה טול קרקע של פלוני.
<h2>דף קיז.</h2>
רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבא אמר ליה כלום מעשה בא לידך אמר לי' ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו וחייבתיו א"ל זיל אהדר עובדא למריה דתני' ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. אמר רבא אם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל איכא מאן דאמר כי היכי דישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור הכי נמי ישראל שאנסוהו גוים להביא ממון חבירו והביא פטור. ואנן לא סבירא לן הכי דכי מעיינת בה בשמעתין לא סלקא בהאי סברא כל עיקר דהא דתניא אם נשא ונתן ביד חייב במאי עסקי' אי באונס הא אמרת פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד אפי' הראשו' נמי חייב אלא לאו הכי קאמר ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ודוקא הראה אבל נשא ונתן חייב ואע"ג דאנוס לא שנא דאנסוהו להראות והלך הוא והביא לא שנא דאנסוהו להביא והביא והכי נמי מסתברא דאמרי' ההוא גברא דאחוי אחמריה דרב פנחס בר רב חסדא ודרב אמי אמרי ליה אינהו דרי ואמטי בהדן דרא אמטא בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה אמרו ליה רבנן לרב אשי והא תנן אם נשא ונתן ביד חייב א"ל ה"מ היכא דלא אוקמינהו עלויה מעיקרא אבל הכא דאוקמינהו עלויה מיקלא קלייה אי אמרת בשלמא הא דתניא חייב אע"ג דאניס היינו דקא מקשו מינה רבנן לרב אשי אלא אי אמרת הא דתניא חייב בלא אניס אבל היכא דאניס פטור היכי קא מקשו רבנן לרב אשי והא ההוא גברא דפטריה רב אשי אנוס הוה ועוד אמאי קאמר להו רב אשי ה"מ היכא דלא אוקמינהו עלויה לימא להו ה"מ היכא דלא אניס אבל האי אנוס הוא אלא ש"מ אוקמינהו עלויה אע"ג דאנוס הוא חייב וכי תימא מאי שנא מראה מנושא ונותן ביד דהאי פטור והאי חייב ותרוייהו אניסי האי גרמא והאי בידים ומסתייעא נמי האי סברא מיהא דאותביה רבבהו לרב אשי א"ל אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול של ענבים זה והושיט לו חייב והא הכא אע"ג דקאי עלויה כי יהיב ליה בידיה [חייב] ופריק הב"ע דקאי בתרי עברי נהרא דלא מצי שקיל ליה ומשום הכי חייב אע"ג דאניס ליה לבתר הכי חייב ושמעת מינה דמאן דשקיל ליה לממונא דחבריה ואמטי ליה לגבי אנס בידיה חייב ואע"ג דאניס עכ"ל. וזה לשון פר"ח זצ"ל אמר רבא אם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי וחייב. מצאנו בתלמוד ארץ ישראל בפ' החובל בסוף [פ"ח ה"ח] תני ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן ביד להם חייב. אמר ר' יוסי הדא דאתמר כשאומר לו תן לנו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד פטור. ורב אשי פטר לההוא דאנסוהו לאחוויי דאחוי אחמרא דדרי בהדייהו אמר כיון דאחווי אחווי מיקלא קלייה והא דרא בהדייהו בתר דקלייה לא מיחייב עליה כו' עד ההוא דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא אתו עליה גנבי ושקיל לההוא כסא ויהביה להו אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא אלא אמר רב אשי אי איניש אמיד הוא עליה דידיה אתו גנבי והאי מציל עצמו בממון חבירו וחייב ואי לא אדעתא דהאי כסא אתו עליה ופטור וקיי"ל כרב אשי. דייקי' מינה דאי אנסוהו גוים ואמרו לו תן לנו ממון פלוני ונשא ונתן פטור. עכ"ל. וזה לשון מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל. בשער העשרים בשערי השבועות מצאנו דקסבר נמי ישראל שאנסוהו גוים לתת להם ממון פלוני אפי' נשא ונתן פטור. וראייתו מההוא גברא דאנסוהו גוים ואחווי אחמריה דרב מרי ורב פנחס ואמרו ליה דרי ואמטי בהדן ופטריה רב אשי משום דקסבר כי אמרי' נשא ונתן חייב ה"מ היכא דלא קמו על גבי חמרא אבל הכא כיון דקמו עלויה ואנסו עד דמטא בהדייהו מיקלא קלייה. ופי' הא דתניא ישראל שאנסוהו גוים והראה להם ממון חבירו פטור שאנסוהו בפי' הראה לנו ממון פלוני אבל אם אנסוהו להראות ממון פלוני והוא נטל בממון ונתן ביד חייב. ועל זה אמרו נשא ונתן ביד חייב. ובספר האלפס מצאתי שכתב איכא מאן דאמר כי היכי דישראל שאנסוהו גוים כו' כדפרי' לעיל. ומו' רבי' שב"ט זצ"ל כתב ואנו משיבים לרבי' האלפסי כי לא אנסוהו למידרי ולאמטויי בהדייהו אלא אנסוהו להראות אההוא חמרא ובתר הכי אמרו ליה דרי בהדן ולא אנסוהו על כך. ותו הא דרב אשי סבירא ליה דפטור גבי ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא ודקאמרי' דקאי בתרי עברי דנהרא חייב יש לומר שאינו דר הישראל במקום שיוכל האנס להפסידו. עכ"ל.
ההוא שותא פי' שותא מכמורת לדגים או לחיות דהוו קא מינצו עליה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו מסרה לפרהדגמנא מלכא אמר אביי יכיל למימר מסרי ודידי מסרי א"ל רבא כל כמיניה אלא אמר רבא משמתינ' ליה עד דמייתי לה וקיימי תרוייהו לדינא. וכתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל מסקנא כרבא משמתינן ליה עד דמייתי לה וקיימי עלה בדינא ואם האחד היה מוחזק בה יהיבנא ליה ואם שניהם מוחזקים בה הוה דיניה כמו [ב"מ ב' ע"א] שנים אוחזין בטלית שזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכן השני. ועל ידי גוים לא שייך למימר כל דאלים גבר כההיא דפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב] והתם מיירי בארבא המונחת על גבי קרקע להכי לא דמיא לשנים אוחזין וכן בסוף פ' הניזקין [גיטין ס' ע"ב] גבי בני נהרא וכו' וכל כי האי גוונא אמרי' כל דאלים גבר. עכ"ל. בפ"ק דגיטין [ז' ע"א] שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרן למלכות מהו. שרטט לו וכתב [תהלים ל"ט] אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום. שלח ליה קא מצערן לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו. שלח ליה [שם ל"ז] דום לי"י והתחולל לו דום לי"י והוא יפילם לך חללים חללים השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהן. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הכא בשמעתין. שמעינן מינה דאפי' במקום צרה אסור למימסר בר ישראל למלכות לא שנא גופיה לא שנא ממוניה.
<h2>דף קיז:</h2>
ההוא גברא דאפקידו גביה ארנקא דפדיון שבויים אתו גנבי עליה שקליה ויהביה ניהלייהו אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה. נראה בעיני דהאי ארנקי דסתם שבויים הות ולא ניגבת בפירוש לפלוני שבוי וסבר אביי דאין זה שבוי ואהדר ליה רבה דהאי נמי שבוי הוא ושפיר עביד דפריק בה נפשיה מגנבי דאי ניגבית בפירוש לפלוני שבוי היכי קא מהדר ליה רבה דאין לך שבוי גדול מזה דנהי דהאי נמי שבוי הוא מכל מקום הא איהו [ד]אגבוה לצורכיה זכה בה ונמצא דהאי הציל עצמו בממון חבירו הוא.
ההוא גברא דהוה קא סלקי אינשי למעברה הוה קא מסיק חד חמרא וקא בעי למיטבע אינשי אתא חד מינייהו שדייה לחמרא במיא וטבעיה אתא לקמיה דרבה פטריה רבה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי רודף הוא. רבה לטעמיה דאמר רבה האי רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מאי טעמא מתחייב בנפשו הוא. ונרדף שהיה בורח מפני הרודף ושיבר את הכלים של רודף פטור לא יהא ממונו חמור מגופו. של כל אדם חייב מפני שאסור לו לאדם להציל עצמו בממון חבירו. ורודף שהיה רודף אחר הרודף להציל ושיבר את כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אין אומרים כך אין לך אדם שמציל את חבירו מיד הרודף.
<h2>דף קיח.</h2>
מתני' הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד אצלו בישוב לא יחזיר לו במדבר אם אין התובע רוצה לקבל לא יוכל זה לכופו לקבל חובו או פקדון במדבר דלאו מקום שימור הוא. על מנת לצאת למדבר יחזיר לו במדבר. ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן. אמרי הכי קתני מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום אם ירצה המלוה דידו על העליונה אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן. והא דקתני במתניתין על מנת לצאת אוקימנא כגון דא"ל ניהוי האי מידי פקדון גבך וא"ל האיך אנא למדבר בעינא למיזל וא"ל האיך אנא נמי למדברא קאזילנא דמשמע דהכי קאמר ליה דאי מהדרת לי ניהליה במדברא מקבילנא ליה מינך. ואשמעינן דאע"ג דלאו תנאי גמור הוא אפי' הכי כיון דידע דאיהו למדבר נפיק על כרחו יקבל. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל שמעינן השתא ממתניתין ומברייתא דהמלוה את חבירו ביישוב אית ליה רשותא למיגבי במדברא ואפי' בעל כרחיה דלוה. אבל אי לא בעי מלוה לאיפרועי בדברא לית ליה רשותא ללוה למימר ליה למלוה קביל הני זוזי דאית לך גבאי אלא קיימי באחריותיה עד דמהדר ליה ביישוב כדאוזפינהו ניהליה ביישוב. וה"מ מלוה אבל אבידה דאישתכח ביישוב אי נמי פקדון דאיתפקד גביה ביישוב לית ליה למריה דאבידה או מריה דפקדון רשותא למיתבעיה לחבריה בדברא היכא דליתנהו גביה [וכי היכי] דלא מיחייב חבריה לאהדורינהו ניהליה בדברא היכ' דליתנהו גביה הכי נמי אי איתנהו גביה ולא בעי מרייהו למישקלינהו לית ליה רשותא להאיך לאותבינהו גביה ולמיזל אלא מיחייב באחריותייהו עד דמהדר להו ביישוב כדאפקדינהו ניהליה ביישוב עכ"ל. ומו' רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב במלוה כדבריו אבל באבידה ופקדון שבא לידו ביישוב כתב שתלוי ברצון מי שבידו אם ירצה יחזיר לו במדבר אם יש לו שם ואם ירצה יחזיר לו ביישוב אם אין לו שם והאחריות על הנפקד ועל המוצא ואם היה יכול להניחם ביישוב אפשר להיות כדברי רבי' יצחק אלפס זצ"ל שאם אין בעל אבידה או בעל פקדון רוצה לקבל במדבר שהאחריות על הנפקד ועל המוצא אבל אם מפני הסכנה הוציאם או שלא רצה להניחם משום דשומר שמסר לשומר חייב. ונאנסו נראה לי דפטור הנפקד והמוצא עכ"ל.
וזה לשון באבי העזרי זצ"ל. מצאתי כתוב בשם רבינו יצחק בר אשר זצ"ל בפ' מי שאחזו [גיטין ע"ד ע"ב] אמר רבא מתקנתו של הלל הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת על כרחו אינה מגורשת מדאיצטריך ליה להלל לתקוני נתינה בעל כרחו שמה נתינה מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה ומאי דתקון הלל תקון ומאי דלא תקון לא תקון. מתקיף לה רב פפא ואיתימא רב אשי. ודילמא כי איצטריך לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה. ואיכא דאמרי אמר רבא (זו) [מ]תקנתו של הלל הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה [וכו'] מתקיף לה רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי ודילמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא והלל מאי דאיצטריך ליה תקון. מהכא הוה ר' בעי למידק אדם שחייב לחבירו מנה אם יכול לומר הנה המנה מזומן לו ואם לא תרצה ליקחנו מידי דע כי איני רוצה להתחייב עוד באחריותו אך אניחנו כך בביתי הואיל ואינו מקבל מי אמרינ' הוי נתינה בעל כרחיה כי האי גוונא. ודאי פקדון פשיטא כיון דא"ל אין רצוני יותר לשומרו קחהו אינו חייב עוד עליו אפי' לא שמרו שהניח הבית פתוח ובפשיעה נגנב פטור. דהכי אמרינ' גבי אומן כיון שהודיע לבעל הבית שגמרו פטור ואינו חייב עוד באחריותו. אבל גבי חוב מספקא ליה. ומהכא דרבא ליכא למידק מידי. חדא דלא דמי לגמרי לחוב ועוד דתרי לישני נינהו. ואית דאמ' איפכא דהויא נתינה. ודאי היכא דהשליך בביתו או בחיקו בעל כרחו והלך לו לא איכפת ליה עוד אם יאבד. אבל היכא דתפיס המנה בידו עדיין ואמר לו קחהו וזה אינו רוצה לקבל אם ילך אז הלוה לביתו ולא יגע בו עוד ויניח כך המנה מספקא לר' אם באחריותו הוא מאותו היום אם לאו. ובעי נמי לאתויי ראיה מדתנן בהגוזל בתרא הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד לו ביישוב לא יחזיר לו במדבר מכלל דביישוב יכול להחזיר לו אפי' בעל כרחו ואין ראיה מהתם דהתם איכא למימר שורת הדין קתני. ומספקא ליה נמי מי אמרי' מתוך שהלוה יכול לחזור ולהוציא אותו מנה בהוצאתו והרשות בידו הרי הוא בידו עדיין להתחייב באחריותו או דילמא הרי לא הוציאו והניחו כך ולא נגע בו. ושמעתי שבא דין לפני רבותיי וחייבו ללוה לפרוע בשביל שלא היה יכול לישבע שאותו מנה נאבד ואינו ברשותו ולא חייבוהו ואפי' אינו ברשותו שנאבד משום שהיה רוצה לפרוע לו ולא רצה ליקח ואינו באחריותו מאותו היום. עכ"ל ויסודו ופסק דין נכתב מאד בגמגום. ואומר אני הקטן דלפי עניות דעתי לא שנא מלוה לא שנא [פקדון] אם ירצה להחזיר לפניו ביישוב במקום המשתמר בעל כרחו יש לו לקבל ומההיא שעתא ואילך פטור הלוה והנפקד כדמשמע בהגוזל בתרא הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד אצלו [וכו'] מכלל דביישוב מחזיר לו בעל כרחו ואיני יודע מאי שורת הדין דקאמר הרב דאדרבה דין גמור הוא כמו גבי פקדון דמודי הרב דדינא הוי הכי נמי גבי מלוה דהא לא פלגינהו מתני' ותדע דמפר' בגמ' על מנת לצאת למדבר דא"ל ניהוי האי פקדון גבך וא"ל האיך למדברא נפיקנא וכו' עד ה"ק ליה אי מהדרת ניהלי במדברא קבילנא מינך אלמא דבתר סברא ודין קא אזילנא. ואמרינן נמי בפרק השוכר את האומנין [ב"מ פ' ע"ב] וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם. ואמרי' טול את שלך איצטריכא ליה סד"א שומר חנם [נמי] לא הוי קמ"ל. ופרש"י זצ"ל קמ"ל דאינו תופשו על שכרו קאמר ליה אבל מדין פקדון לא סליק נפשיה אבל אי אמר ליה איני שומרו אפי' שומר חנם לא הוי ופטור אפי' מפשיעה כגון שהניחו בבית פתוח או שהניחו לפניו ברשות הרבים. ותו דגרסי' בפ' הזהב [שם מ"ט ע"א] ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקור שומשמי וא"ל שקול זוזך לא שקיל זוזי ואיגנוב זוזי אתא לקמיה דרבא א"ל לא מיבעיא שומר שכר לא הוי אלא אפי' שומר חנם נמי לא הוי והטעם שהיה חפץ לתת מעותיו בידו ולא רצה לקבלם ופטור אפי' מפשיעה וה"מ דפטור היינו היכא דבידו מזומנים להחזיר לו וזה אינו רוצה לקבלם וזה הניחם לפניו או בביתו והמלוה והמפקיד הלכו להם השתא איכא למימר למה לא לקחום. אבל אם אינו תופשם מזומנים ואומר אני אביא לך פקדונך וזה המפקיד הלך לו חייב הנפקד באחריותו כדאמ' פ"ק דקידושין [י"ב ע"ב] ההוא גברא דקדיש בצפתא דאסא אמרו ליה והא לית ביה שוה פרוטה אמר להו תיקדוש לה לי בארבעה זוזי דאית בה שקלתה ואישתיקא ואמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות דלא הוו קידושי [ו]מייתי ראיה מדסייעת' אמר לה כנסי סלע בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ואוקימנא רצתה דאמרה הין לא רצתה דאישתיקא וש"מ דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום היא. קשו בה בפומבדית' משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהב לה סבר אי שדינא להו ומיתברי מיחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהב לה אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו. פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי הכא נמי סברא אי שדינא להו ומיתברי מיחייבנא. דמשמע מהתם דדינא הכי דאם השליכה הפקדון היתה מתחייבת בו והיינו טעמא שלא היה בידה מזומן שמתחילה נתן לה בפקדון ושוב לאחר ימים אמר לה התקדשי לי בו ואפי' אם תלך להביאו איהו לא קאי עד דתייתינהו דאי לא תימא הכי נימ' דשתיקה כהודאה הויא דאי לא ניחא לה תיזיל בתריהון ותישדי אפי' שלא בפניו ותפטר אלא שמע מינה דבכי האי גוונא מיחייב הילכך בעל כרחה יש לה לשתוק. ושמעינן נמי מהתם דאם יש ביד אדם משל חבירו ולא קבלו בתורת פקדון וא"ל קח את שלך ואביאנו לך פטור אפי' מפשיעה כדמסיק אבל הכא בתורת קידושין קבלינהו עם הציפתא דאסא. ולשם פקדון לא דאז לא ידעה בם. אי שדינהו ומיתברא פטירא [ו]דומיא דפקדון איכא לפרושי בתורת קידושין אפי' לא היה בידה מזומנים להחזירו וכן נמי אם לא קבלה בתורת פקדון אפי' לא אמר קח את שלך והוציאו מרשותו פטור כדאמ' בפ' השואל את הפרה [ב"מ ק"א ע"ב] ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא ולא אשכח דוכתא לאוגירא א"ל לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגירא אמרה ליה לא אזל קידשה ויהבה ליה דוכתא אזל לביתיה ושדר לה גיטא אזלא איהי ואוגרה אוגורי [שקולאי] מיניה ואפיקתיה ואותיבתיה בשבילא. ומסקינ' דאמר רב הונא בריה דרב יהושע דדינא קא עבדא אע"ג דהפסידה לו וגם אינה מתחייבת באחריותו שעל דעת פקדון לא קבלתו ובעל כרחי' הכי טעמ' דאי לא תימא הכי הא רב הונא גופיה קאמר בפ"ק דקידושין [י"ג ע"א] דאי שדית לפקדון חייבת אלא היינו טעמא דהתם בתורת פקדון קבלתו אבל הכא לא קבלתו בפקדון. ואומר אני דאפי' היכ' דלא קיבלו בתורת פקדון ה"מ דפשעה בו והניחתו במקום הפקר ולא איבדתו בידים כגון להשליך לאור או לים דהתם כשישמע הדבר יבא וישמור את שלו אבל איבדתו בידים לא איפשר להציל ומסתייעא מילתא מדגרס פ"ק דקידושין [ח' ע"ב] התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ומסקינ' אבל זרקתו לים אימא מדאיחייב בה וכו' אלמא אע"ג דבתורת קידושין אתי לידה אפי' הכי חייבת אבל היכא דאתברו פטורה כדמוכח שמעת' דאחרנייתא דקידושין ואע"ג דנקט מתברו ה"ה דאפי' מפשיעה פטורה כדמשמע בהשוכר [ב"מ פ"א ע"א] ואגב דנקט בפקדון מתברו נקט נמי גבי קידושין הכי ואמ' נמי שלהי הכונס [לעיל ס"ב ע"א] אמר רבא נתן דינר זהב לאשה וא"ל הזהרי בו של כסף הוא הזיקתו משלמת של זהב פשעה בו משלמת של כסף אלמא אע"ג דנטירותא דכסף קיבלה עילוה הואיל והזיקה בידים משלמת של זהב וכן חיטין וחיפן בשעורים וכו'. ומו' אבא מייתי נמי ראיה מדתניא בהגוזל קמא [לעיל ק"ה ע"ב] וכחש בה פרט למודה בעיקר כיצד שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי וכו' שומר חנם אני עליו כו' יכול יהא חייב ת"ל וכחש [בה] פרט למודה בעיקר ופרקי' כי תניא ההיא דא"ל הילך כי קאמינא אנא דקאי באגם הרי מוכיח היכא דא"ל הילך שפטור מגניבה ואבידה מיהו איכא לדחוייה ששניהם חפצים בחזרה הת'. ואלו דברים דנתי עם אבא מרי וכן דעתי נוטה — אבי העזרי.
מתני' האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי אם לאו פטור מלשלם. איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה. תנן אבל איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי ואם לאו פטור מלשלם. היכי דמי אילימא דלא קא תבע ליה דרישא נמי לא קא תבע ליה אמאי חייב אלא לאו דקא תבע ליה וקתני סיפא פטור לעולם דלא קא תבע ליה ורישא בבא לצאת ידי שמים. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ודוקא כדקא תבע ליה חבריה דכיון דברי ליה שגזל או שלוה ואיסתפק אם החזיר אם לאו החזיר חייב דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל אי לא תבע ליה לחבריה אבל איהו אמ' מדעתיה דנפשיה וחבריה לא קא תבע ליה אינו חייב אלא בבא לצאת ידי שמים. והיכא דתבע ליה חבריה ואמר מנה לי בידך ואיהו אמר לא ידענא אי לוינא מינך אי לא פטור. והיינו דתנן אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך או אם הלויתני אם הפקדת אצלי אם לאו פטור. ורב הונא ורב יהודה דאוקמו למתני' בדלא תבע ליה לית הילכת' כוותייהו אלא אע"ג דקא תבע ליה פטור דקיימא לן כרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור מלשלם אבל מישתבע דלא ידע ואם לצאת ידי שמים חייב עכ"ל. וכן כתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל דקיי"ל כרב נחמן ולא כדמוקמי לה רב הונא ורב יהודה.
<h2>דף קיח:</h2>
אין לוקחין מן הרועים צמר חלב וגדיים דאיכא למיחש שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם. ת"ר אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גיזין ולא תלושין של צמר שנתלש מן הצמר שעל הרחל מעט מעט אבל לוקחין מהן בגדים תפורים מפני שהן שלהן. דאי נמי גנבום קננהו בשינוי ולוקחין חלב וגבינה במדבר דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם אבל לא ביישוב שדרך להביאם לבית בעל הבית ולוקחין מהן ארבע וחמש צאן מן העדר שחסרונו ניכר בעדר ואינו יכול להשמט ולומר זאב טרפם. ארבע וחמש גיזין אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין. ר' יהודה אומר בייתות לוקחין מהן מדבריות אין לוקחין מהן כללו של דבר כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו לוקחין ממנו אין בעל הבית מרגיש בו אין לוקחין הימנו ואוקמ' רב חסדא ארבע מתוך חמש צאן שאם לא היה בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהם ארבע מותר ליקח מהם דכולי האי לא גניב מדבר מועט. וחמש מעדר גדול אי נמי ארבע מעדר קטן וחמש מעדר גדול ובברייתא שלש (אין) לוקחין ובכחושות [אין] לוקחין מהן שלש ור' יהודה אסיפ' קאי ולקולא דקאמר ת"ק אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין ואתא ר' יהוד' למימר ה"מ מדבריות אבל בייתות אפי' שתי צאן נמי זבנינן.
<h2>דף קיט.</h2>
מתני' אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. רבה זבן שבישת' דהיינו חבילי זמורות מאריסא א"ל אביי והא תנן לא משומרי פירות עצים ופירות א"ל ה"מ שומר שכר דלית ליה בגויה שהוא נוטל מעות בשכרו ואין לו חלק בעצים אבל האי אריסא כיון דאית ליה בגוה שהוא חולק בזמורות ובקנים אימור מדנפשיה קא זבין. ת"ר שומרי פירות לוקחין מהם בזמן שיושבין ומוכרין והטורטני לפניהם מאזנים גדולים ומוכרים פירות במשקל כדרך התגרים דכיון דמוכרין בפרהסיא לא גנבום. וכולן שאמרו להטמין אסור ליקח מהם, ולוקחין מהן מפתח גינה אבל לא מאחורי גינה.
איתמר גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו רב אמר עד שיהא רוב ממונו משלו בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו דמשלו הוא ושמואל אמר אפילו מיעוט משלו תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב מדידיה הוא. מורי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כדברי האומר אפי' מיעוט משלו. אדא שם האיש. דיאלא שמש. ופר"ח זצ"ל יש מי שאומר כיון דמורי ליה לאדא דיאלא כשמואל הילכתא כוותיה. ואנו קיבלנו דהילכתא כוותי' דרב באיסורי וזו איסורא היא ומשנתינו קתני אין לוקחין משום דחיישי לגניבה או לגזילה עכ"ל. ומו' רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב הילכתא כמ"ד אפי' המועט משלו מותר דמעשה רב דרב יהודה. ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו וחד אמר אסור לאבדו ביד דילמא הויא ליה זרעא מעליא ויכין רשע וצדיק ילבש. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וסוגיין אסור לאבדן ביד דאיבעי' לן התם [לעיל ס"ב ע"א] עשו תקנת נגזל במסור דמשתבע ושקיל מיניה דמסור או לא ואסקינן בתיקו ושמעת מינה דכ"ש דאסור לאבדו ביד עכ"ל. ופר"ח זצ"ל ממון מסור בר ישראל דמסר ממונם של ישראל לגוים ממון זה המסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו ממעשה דרב כהנא [לעיל קי"ז ע"א] דשמטיה לקועיה דההוא מסור וחד אמר אסור לאבדו ביד דילמא נפיק מיניה זרעא כו' ובס"פ הכונס [ס"ב ע"א] בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לאו ועלתה בתיקו ש"מ דלא יהבינן ליה לנגזל אע"ג דאיכא סהדי דמסריה ביד אנס גוי כיון דליכא סהדי כמה נענש לא מחייבינן ליה למסור לשלומי מידי(ה) ועלתה בתיקו וקיימא לן כל תיקו דממונא לקולא. וכ"ש דאסור לאבדו ממונו כולו. עכ"ל.
מתני' לוקחין מן הנשים צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל זו היא מלאכת נשים והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא. ועגלים מן השרון פי' עגלים מן הרועים. בשרון ברחבה לעין הכל דמדמוכרין לעיני הכל לא גנבום ל"א שרון שם מקום הוא ומקום גידול עגלים הוא ומגדלין אותן ושלהן הוא ולשון זה עיקר דתניא במנחות פ' כל קרבנות [פ"ז ע"א] אילים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון. וכולן שאמרו להטמין אסור. לוקחין בצים ותרנגולים בכל מקום. ת"ר לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל אבל לא יינות שמנים וסלתות שדרך האיש למוכרן ואינו עושה את אשתו שליח לכך ושמא גנבתן מבעלה. אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינרים כדי לעשות כפה לראשה פי' כפה צעיף. וכולן שאמרו להטמין אסור. גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט דאין הבעל מקפיד אבל לא דבר מרובה. הבדדים לוקחין מן הנשים זיתים ושמן במידה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצנעה אבל לא זיתים במיעוט ולא שמן במיעוט דגנבתן ויכולה לעשות בצינעא ולא ירגיש בעלה ל"א במיעוט שנטלתן במעטן. רשב"ג אומר לוקחין מן הנשים זיתים במיעוט בגליל העליון שהשמן ביוקר ומקפיד על דבר מועט ופעמ' שאדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו ומוכרת. רבינא איקלע למחוזא וגבאי של צדקה היה אתאן נשי דבני מחוזאי בכלי שיראי פי' בכלי שרשות זהב ושיראי צמידים רמיין קמיה וקביל מינייהו א"ל רבא תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה א"ל הני לבני מחוזא כדבר מועט דמי.
מתני' מוכין את שהכובס מוציא הרי אלו שלו פי' כובס מוציא מבגד צמר דבר מועט [ע"י שטיפה הרי אלו שלו ושהסורק מוציא] על ידי הקוצים שקורין מרודנש (ושהסורק מוציא) הרי אלו של בעל הבית פי' סורק שם האומנות על שם שהוא סורק בקוצים כעין מסרק הרי אלו של בעל הבית שדבר חשוב הוא ולא מחיל. הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו יתר מיכן של בעל הבית אם היה שחור על הלבן שארגו בבגד לבן נוטל את הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן והן שלו. לשון פר"ח. ת"ר לוקחין מוכין מן הכובס מפני שהן שלו שני חוטין העליוני' שלו באלימתא ובקטיני שלשה ולא (יטול) [יטיל] בו יותר מג' (חוטין) [חובין]. בעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דילמא אמטויי ואייתויי תרי תיקו. לא יסרוק הבגד לשיתיו אלא לערבו בגלימי ולערבו ולא לשיתיו בסרבלי ואיכא דאמרי איפכא. ומשוי לאורכו ולא לרחבו בהמייניה לרחבו ולא לארכו בגלימי. ת"ר אין לוקחין מוכין מן הסורק משום שאינו שלו ובמקום שנהגו להיות שלו לוקחין ובכל מקום לוקחין מהן (כד) [כר] מלא מוכין וכסת מלא מוכין מאי טעמא דקננהו בשינוי.
<h2>דף קיט:</h2>
מתני' אם היה שחור על הלבן נוטל את הכל והן שלו. אמר רב יהודה קצרה שמיה וקצרה שקיל ליה. פי' רש"י זצ"ל הכובס נקרא קצרה בלשון ארמי וקצרה שהוא מקצר מן הבגד איהו שקיל ליה (וקצרה שמיה ואיהו שקיל ליה). ואמר רב יהודה הכל עולה (לענין) [למנין] תכלת ויצחק ברי קפיד עלייהו פי' רש"י זצ"ל אותן ג' חוטין אם לא קצרו הכובס עולין למידת מלא קשר גודל שצריך להרחיק את התכלת משפת הבגד ויצחק בני קפיד עלייהו ונוטלן. עכ"ל. פר"ח זצ"ל עולין למנין תכלת אלו חוטין דשמייהו קצרה עולין למנין כמלא קשר גודל ויצחק ברי הוה קפיד ולא היה מכניסם בחשבון כמלא קשר גודל. וכתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל שמעתי בשם מו' רבינו יצחק בר יהודה זצ"ל שפירש קפיד שלא להכניס לחשבון מלא קשר גודל אלא למעלה (בין) [מן] אותן חוטין של שחור ע"ג לבן והיה מרחיק מלא קשר גודל כשמכניס ותולה ציצתו בבגדו.
מתני' החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו [ו]מטלית שהיא שלש על שלש חייב להחזיר לבעלים וכמה אמר רב אשי אמר רב יהודה מלא מחט חוץ למחט ואוקמינן מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. תניא החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו [ו]מטלית פחותה משלש על שלש בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו של בעל הבית אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו. ירושלמי [פ"י הי"א] תני בר קפרא מלא משיכת מחט תני ר' חייא מלא מחט מה פליגי מה דתני ר' חייא מלא מחט דבית ר' ינאי פתרין לה כפלים מלא מחט מה דתני בר קפרא מלא משיכת מחט דבית ר' פתרין לה כפלים במשיכת מחט.
מתני' מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית אם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית. ורמינהו מה שחרש מוציא במעצד והנפסק במגירה סכין שיש בו פגימות הרבה וקוצצת מהר ונפסק במגירה פיסקי עצים כשהעץ ארוך ופוסקו הרי אלו של בעל הבית והיוצא מתחת יד המקדח דק ומתחת הרהיטני והנגרר במגירה דק דק כשהיא נעשת במקום חתך הרי אלו שלו אמר אביי באתרא דתנא דידן איכא תרתי רבתי קרי כשיל וזוטרתי קרי לה מעצד באתרא דתנא ברא חדא ומעצד קרו לה. ת"ר מסתתי אבנים פי' מרבעין אותן מפסגי אילנות כשיש בהן (אילנות) ענפים יותר מדאי קוצץ אחת מבינתיים והיינו פיסוג לשון דילוג והרחבה ומפסקי [גפנים] מנקפי היגי ניקוף שייך בהיגי כמו [ישעיה י'] וניקף סבכי היער הגה סנה. מנכשי זרעים נוטלין ירק מבינתיים ועודרין ירקות כשהן תכופין יותר מדאי נוטל אחת מבינתיים כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט. בזמן שבעל הבית [מקפיד עליהם יש בהן משום גזל. אין בעל הבית מקפיד עליהן] הרי אלו שלו. אמר רב יהודה אמר רב כשות וחזיז פי' חזיז שחת של תבואה חיטין ושעורין בעודן ירק אין בהן משום גזל ובמקום שמקפידין יש בהן משום גזל. אמר רבא ומתא מחסיא אתרא דקפיד הוא ומקום בהמות הוא ומרעה טוב.
